לֹא מוֹת תְּמֻתוּן - פיתוי הנחש את חוה

פרושו של החכם הקראי מרדכי סולטנסקי לקוח מהספר ׳תיטיב דעת׳ אודות הנחש המפתה את האישה, אם כל חי, לעבור אזהרתו ית':


וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכׇלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת ׃ (ב,יז)


כל מה שפרשו קצת המפרשים השכל הישר איננו מקבלם ולא נחת-רוח לנו מדבריהם, ואם נאמר להסכים לדעה האומרת שהנחש הוא היצר הרע שבאדם, מה נענה על הנחש עצמו שנענש מאל אמונה ואין עול בארירה מבלי חטא בו? ומה נאמר לערממותו ודבורו הכל-כך ארוך לאישה? והלא הדיבור מוסגל באדם לבדו. ומאין ידע לומר כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכׇלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע ׃ (ג, ה) האם בעל שכל הוא או יודע העתיד? זה דבר נפלא בעיני מאוד. לכן, כדי לקרר דעתנו חשבתי לגלות תירוץ/פרוש רמז זה מהעולה מידי בסברה שלמדתיה מכוח הכתובים בהדרגה. האזינו לאמרי פי:


ראשית יש לשפוט שאזהרת ה׳ לאדם הראשון שלא יאכל מפרי עץ הדעת טוב ורע הייתה רק לאדם לבדו לפני יצירת האישה ככתוב. כאשר נוצרה האישה ונתחברה לאדם להתיישבות בגן עדן אזי בוודאי הזהירהּ האדם את ההזהרה היחידה שקיבל. שנית, ידוע שכוח הדמיון אשר בנו בני האדם, קיים גם בבעלי חיים האילמים[1] אך כוח הדמיון שבאדם הוא ערום מכל חיית השדה כי מצטרף לו השכל והבחירה. פעולות היצר הטוב והיצר הרע באדם מתחילים מכוח הדמיון וההבדל ביניהם הוא, שפעולות היצר הטוב הן ע"י השכל והבחירה לטובה, ופעולות היצר הרע אינן בשכל אלא בדמיון והבחירה לרעה. שלישית, כשהאדם ואשתו ראו הזדווגות כל בעלי חיים לפריה ורביה האדם עמד בתומו, אך האישה בחוזק תאוותה שיש בה יותר מהזכר, היא מתעשתת ומשתאה בערמימות דמיונה לאמור למה זה אנחנו איננו מזדקקים לזווג כמוהם? הנה גם אנחנו זכר ונקבה כמוהם. האם נהיה לבדנו בעצמנו בארץ הזו הארוכה והרחבה? זה לא אפשרי. אך היא לא יכלה להכריע ולמצוא את הסיבה לזה עד ראותה את הנחש כאשר אבאר.

רביעית, הכתוב הודיע לנו שה׳ יתברך אחר שברא ועשה את העולם, הראה לכל בעל החיים את פרנסתם, כי לא יוכלו להתקיים בלי אכילה כפי טבעם. לאדם אמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כל הָאָרֶץ וְאֶת כּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאׇכְלָה (א,כט) ולכל חיית הארץ אמר: וּֽלְכָל חַיּת הָאָרֶץ ... אֶת כּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאׇכְלָה ׃ (א, ל)


ולפי זה כולם שומרים על טיבעם, אך הנחש בערמימותו יצא מטבעו, ובדרישת טרפו עלה על עץ הדעת טוב ורע ויאכל מפריו. והאישה בראותה אותו עושה כן התעוררה בערמימות דמיונה והעלתה על ליבה את דיבורה הפנימי הקודם שהוא מחשבתה בתאוותה, והוסיפה לתמוה בדמיונה גם על אזהרת אכילת פרי עץ הדעת [כאשר נלמד ממילת התוספת אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים ואמרה בליבה גם על זה: למה שלא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע, הלא אם יאסר לאכול מכל עץ הגן מכל וכל, היה הדבר עובר בלי תמיהה אם הייתה ניתנת לכך סיבה - נניח מצד קדושתו. אבל, מאחר שאנחנו אוכלים מכל עץ הגן ומעץ הדעת טוב ורע איננו אוכלים ואיננו רשאים לנגוע בו, מה היא הסיבה האמיתית לזה? ואם כשנאכל מפריו תפקחנה עיננו והיינו כאלוהים יודעי טוב ורע,הלא האלוהים יודע את סגולת העץ הזה למה מנעו ממנו? והנה אין לירוא מהמוות כי הנחש שאכלו איננו מת. איך זה?


אומרת האשה לעצמה: האדם כיחש שיש בעץ דבר טוב ובגלל זה הזהירני ואיימני בהפלגה (הגזמה) במיתה כדי שאעשה כרצונו. ובדמיונה זה נתפתתה, לקחה ואכלה. ובראותה שלא מתה פיתתה גם את האדם נתנה לו לאכול.


והיודע את שימוש לשון הקודש לא יתמה ולא יתקשה בהוספת האישה לומר במחשבתה וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ

דבר שלא הזהיר בו ה׳, כי נמצא בכתובים נגיעה ופגיעה לא ממש ביד, וכן גם בלשונות הסכמיות, ואין לחשוב כפשוטו של מקרא ליחס את הדיבור לנחש חס וחלילה. רק האישה בעצמה היא המדברת בדיבורה הפנימי שהוא הוא מחשבתה, והיא בעצמה המשיבה לה בדמיונה הערום מדמיון כל בעלי חיים האילמים.


הוכחת הטענה:


1. האשה באשר חטאה באמצעות תאוות הזדווגותה, לא נענשה בעונש אחר אלא באותו עניין עצמו: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵֽרֹנֵךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִי בָנִים (ג, טז)

2. האדם אשר חטא באכילה נענש במה שהוזהר: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם (ג, יט)

3. הנחש על שהחליף טבעו ובמקום למלא כרסו בירק עשב פנה דרך כרמים לאכול מעץ הדעת הנתון לאדם לבדו, עד שסבב (גרם) בזה להחטיא את האישה ובאמצעות אכילתו נענש גם הוא באותו עניין בעונש תמידי עַל גְּחֹֽנךָ תֵלֵךְ (על שעלה אל פרות העץ) וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ׃ (ג,יד) והוא לעולם לא ישוב עוד לטבעו הראשון לחיות בירק עשב ככתוב בישעיהו וְנחָשׁ עָפָר לַחְמו (סה,כה) .


נודע שעונש שלושתם מאת ה׳ ית' הוא מידה כנגד מידה כרוב צדקו: אֲנִי יְהוָה חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו׃(ירמיה יז,י)





[1] בבע״ח האילם קיים דמיון טבעי בלבד כלומר: החייה תדמיין סכנה ותברח, תאהב ותדאג לולדה וכו׳. אין כאן בחירה שכלית או יכולת הבעה והיקש כבאדם.