מתוך ׳רוח חן׳ לנפתלי הרץ ויזל - מבאר את סיבת הלקחו של חנוך בצעירותו אל האלהים, על השתלמות נפש האיש התמים ואספתו על ידי האלהים בנעוריו לטוב לו, להצילו מהשפעת דור רשע.
(ז) וְצַדִּיק מֵת בִּנְעוּרָיו בֹּא יָבוֹא אֶל הַמְּנוּחָה:
(ח) כִּי לֹא רוֹב יָמִים הֲדַר שֵׂיבָה וְלֹא מִסְפָּר שָׁנִים רַבּוֹת:
(ט) חָכְמָה תֵּחָשֵׁב גַּם הִיא שֵׂיבַת אָדָם וְלֶכֶת בְּדֶרֶך טוֹבִים בּוֹאוֹ בַיָּמִים:
(י) אֲשֶׁר לְפָנִים הִתְהַלֵּךְ אֶת הָאֱלֹהִים מָצָא חֵן
וּבַעֲבוּר שָׁכַן בֵּין רְשָׁעִים לֻקַּח מֵאֶרֶץ לַשָׁמָיִם:
(יא) לֻקַּח לְבַל תְּשֻׁנֶּה דַעְתּוֹ בְּרָע וְלֹא תִמְשׁוֹל מִרְמָה בְּנַפְשׁוֹ:
(יב) כִּי כִשׁוּפֵי רִשְׁעָה יַאֲפִילוּ נֹגַהּ צְדָקָה וְיֵצֶר הֲפַכְפַּךְ יְהַפֵּךְ תְּבוּנַת סָר מֵרָע:
(יג) מִהֵר לִהְיוֹת תָּמִים גַּם יָמִיִם רַבִּים מִלֵּא:
(יד) וְיַעַן יָקְרָה נַפְשׁוֹ בְּעֵינֵי ה׳ מִהַר לְקַחְתוֹ מִבַּין רְשָׁעִים:
(חכמת שלמה ד׳)
ישנה צרה שתקרה למקצת צדיקים, ונראה צרה ממש, והוא שלפעמים ימות צדיק בקוצר ימים, וישאל האדם, הנה זה נהג בחכמה, ויום יום הוסיף אושר ושלמות, ומדוע נאסף בקוצר ימים, והלא העולם הזה הוא עולם המעשה ואין אחר המות מעשה וחשבון, והיה ראוי שצדיק כזה יאריך ימים על האדמה להשלים עצמו יותר. ואמר המלך ע״ה אל תתמה על החפץ, ומה שאתה סובר שהוא צרה אינו כלום, כי צדיק מת בנעוריו, לא הלך במותו משמחה ליגון ומחיים למוות, אבל בא אל המנוחה. כעניין ׳ושם ינוחו יגעי כח׳ (איוב ג) כי בעולם הזה הצדיקים בעמל תמידי, בעבור ענייני העולם וטורח הסכלים המתנגדים לו, ולהלחם תמיד עם יצר הסכלות והתאוה, ובעולם הבא הם במנוחה גמורה, כאמרו יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו, ונקראת שכיבה לפי שהם ישנים, כדרך ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וגו׳ (דניאל יב), והנה כל המתים בין צדיקים בין רשעים נקראים שוכבים כמבואר בספרי התנ״ך, אלא שיש הבדל בין שכיבה לשכיבה, יש שוכב במנוחה, ויש שוכב בלי מנוחה, יפחד ויחרד יציקוהו רעיונותיו ישמע קול מבהיל וכיוצא, ושכיבת צדיקים היא במנוחה ובלי פחד, ועליו אמר בשכבך תשמור עליך, שתוכל להיות במנוחה, וכן ינוחו על משכבותם (ישעיה נז) אבל שכיבת רשעים בלי מנוחה, ועל זה אמר המלך שהצדיק המת בנעוריו טוב לו סלה, כי בא אל המנוחה:
ח- כִּי לֹא רוֹב יָמִים הֲדַר שֵׂיבָה - כענין והדר זקנים שיבה (משלי טז) וכמו עטרת תפארת שׂיבה באורח צדקה תמצא (שם כ) אבל אם השׂב איננו חכם ולא צדיק אין שׂיבתו הדר לו ולא עטרת תפארת, כי מה יתרון לו בשנים הרבים שחיה, וזהו שאמר המלך ע״ה עתה שימים רבים אינם הדרת השׂיבה, שבעבורן השׂיבה נקראת פאר והדר, ולא מספר שנים רבות, כמו שתאמר זה האיש בן שבעים או בן שמונים:
ט - חָכְמָה תֵּחָשֵׁב - אף על פי שסתם זקנה ושׂיבה נאמר על רוב ימים ומספר שנים רבות, הנה לחכמה יקרא גם כן זקנה ושׂיבה, כי ההולך בחכמה ועושה כדרכיה זקן ושׂב יקרֵא, והיא הזקנה והשׂיבה הגמורה הראויה לכבוד, לא זקנה ושׂיבה טבעית, שאף על פי שעל ידי ימים רבים שהאדם חי יוודעו לו רבות על ידי הנסיון וראוי בעבור כן להדרו, עיקר המצוה הכתובה בתורה מפני שׂיבה תקום והדרת פני זקן (ויקרא יט) נאמרה על מקבלי התורה החכמים שנאמר ואספת לי שבעים איש מזקני ישראל (במדבר יא) וזקן הוא שקנה החכמה, וכל שאר הקניינים לא יקראו קנין סתם זולתי כשהן בחכמה. ה׳ קנני ראשית דרכו (משלי ח׳) שהחכמה העליונה היא ראשית דרכי ה׳, ועל פי מידתה נוהג בכל דרכיו, וכן צריך האדם לנהוג בכל דרכיו כפי החכמה ואם עושה כן אז עשרו וגבורותיו וחסדיו כולם קניינים טובים, לפי שנוהג בהם בחכמה, אבל אם אין לו קנין החכמה, הרי נוהג בכל דרכיו בסכלות, ומזה תבין כי מה שהזקנה עושה על ידי רוב ימים, תעשה החכמה כהנה וכהנה, כי אם הימים יודיעו לבעליהן דברים רבים על ידי הנסיון, אלף פעמים תודיע החכמה לחכם בילדותו, ואם רוב ימים יועילו גם המה לתקן הנפש למעשה המצוות כי ירגילו הנפש מעט מעט להוציאה ממסגר היצר, רב מזה תעשה החכמה בשעה אחת לפי שזכה בצדקותיו לאור החכמה שעל ידו יהפך לבבו לקבל טבע שניה וישתלם בילדותו, ולו אלף שנים יחיה לא בנקל יחטא, ונחשב לו כאילו סגל מצות ומעשים טובים הרבה מאד, אחר שתקן נפשו לעשותן, שהוא עיקר הכל, ואם כן איש כזה ראוי להקרא בם זקן ושׂב, ולכן אמר המלך ע״ה חכמה תחשב גם היא זקנה, ולכת בדרך טובים, שהן דרכי הצדיקים הגמורים, תחשב לאדם כאילו בא בימים, והבן:
ו - אֲשֶׁר לְפָנִים הִתְהַלֵּךְ וכו׳ - אמר המלך ע״ה שמא תשאל סוף סוף טוב אם יחיה הצדיק גם שנים רבות, ואם חכמתו נחשבת לזקנה ושׂיבה, גם נחשב לו כאילו הרבה לעשות צדקה ועוז שנים רבות, טוב יותר שיחיה ויעשם בפועל? והשיב שכל זה מצד החסד והרחמים על יראיו ועובדיו, שלפעמים ממהר האלהים לקחתם מן הארץ, והביא למשל עניין חנוך הכתוב בתורה, שהיה צדיק גמור, ונאמר ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו האלהים (בראשית ה) והנה חנוך מת בנעוריו, כי היה צעיר ימים נגד אבותיו שקדמוהו ותולדותיו שבאו אחרי, כמבואר בתורה, ואחר שהכתוב מעיד עליו ויתהלך חנוך את האלהים ידענו שהיה אהוב לאלהיו וצדיק, שכן נאמר על אברהם אבינו ע״ה התהלך לפני והיה תמים, ועל נח נאמר את האלהים התהלך נח. ואיך סמך לאמר ואיננו כי לקח אותו האלהים, והיה ראוי שירבה כחוּל ימים? אמנם טעם הלקחו הוא בעבור שהיו בני דורו רשעים גמורים וראה ה׳ לסלקו מן העולם לטובתו וכמו שיבואר בסמוך, וזהו שאמר המלך ע״ה אשר לפנים התהלך את האלהים מצא חן, כלומר בהיותו מן המתהלכים את האלהים, בלי ספק שמצא חן בעיני ה׳ ואף על פי כן מת בנעוריו, בעבור ששכן בין רשעים, שהיו בני דורו רשעים גמורים.
לֻקַּח מֵאֶרֶץ לַשָׁמָיִם - זאת המליצה תלמדנו שלא מת חנוך כדרך כל הארץ, אלא באורח נפלא סלקו ה׳ ב״ה מן העולם, כדרך שנסתלק אליהו בגוף ונפש ויעל בסערה השמימה, וגם זה עדות שמצא חנוך חן בעיני ה׳ ושבאהבתו אותו לקחו מבין החיים להיות לאות על כל צדיקי הדורות המתים בנעוריהם, שאין להרהר אחריהם ולדבר תועה על ישרי דרך, אבל ידעו כי בחמלת ה׳ עליהם מתו, להציל נפשותם מרעה. וזה לדעתי פירוש מקרא הצדיק אבד ואין איש שם על לב, ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק, כלומר בני אדם רואים ומתמיהים, ואינם מבינים שמפני הרעה השלטת באנשי דורם, נאספים צדיקים וחסידים גמורים, שלא הגיע להם מכשול. ופשט הכתוב בתורה מוכיח שלוקח מארץ לשמים בגוף ונפש, ולא מצאנו לקיחה על אחד מצדיקי הדורות אדם ושת ומתושלח ונח והאבות ומשה ואהרן שבכולם נזכר המות ואין להכחיש שהיו חסידי עליון, ונתקיים בהם כי יקחני סלה, שהוא על התחברות נשמת האדם עם העליונים, וכדרך דברי הספר בפרשה זו? לבד מצאנו זה הלשון באליהו הנביא ז״ל, כמו הידעת כי היום לקח את אדניך מעל ראשך (מלכים ב ב) והוא עצמו אמר מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך, אם תראה אותי לקח מאתך, לפי שלוקח בגוף ונפש לא נאמר בו גויעה או מיתה, והכתוב מעיד שלוקח אליהו בגוף ונפש מן הארץ מבין יושבי חדל, ונעתק לשמים למקום גבוה ממנו, ולא נראה עוד בין החיים, וה׳ יודע מה היה בו ולנו הדבר תעלומה, וכן חנוך נעתק למעלה ולא מת לעיני בני אדם. ועתה אפרש מילת ואיננו גם על החי הנעלם מן העין כמו הילד איננו (בראשית לז) וידע ראובן כי נמכר לישמעאלים, ופירושו איננו עוד פה, וכן יוסף איננו ושמעון איננו וידע יעקב כי שמעון הוא במצרים, וכן היה לחנוך שבעודו מתהלך את האלהים, ואיננו עוד עם בני אדם, כי לא מת כדרך כל הארץ, שאם כן היה גופו נשאר בארץ לעיני כל, אבל נעתק פתאום למקום אחר, ונעלם מעין רואי, ויפה אמר ואיננו ופירש כי לקח אותו אלהים, כלומר פתאום לקחו ה׳ בגוף ונפש מארץ לשמים, ולא נראה עוד ממנו דבר בין החיים.
יא - לֻקַּח לְבַל תְּשֻׁנֶּה דַעְתּוֹ בְּרָע וכו׳ - עתה יבאר למה בעבור היותו בין רשעים לקח אותו אלהים, ומה לו ולהם? יתמו חטאים מן הארץ וצדיקים יותרו בה. ואל יעלה על דעתך שחרה בו אפו ית׳ בעבור רשעת בני דורו, חלילה לומר כן, אחר שלא היה בידו להשיבם למוטב, עד שיענש בעבור רשעתם, אבל היה סלוקו לטובתו למען לא תשונה דעתו ברע, שלא ישתנה דעת אלהים ורוחו הטובה שבקרבו ע״י רעת אנשי דורו המורדים בה׳, ולא תמשול מרמה בנפשו, המרמה של אנשי דורו לא תמשול בנפשו היקרה לשנותה ממצבה הטוב, וכמו שמבאר והולך:
יב - כִּי כִשׁוּפֵי רִשְׁעָה יַאֲפִילוּ נֹגַהּ צְדָקָה - המשיל פעולת הרשעה לכשפים כפי הענין שהוא דורש בו עתה, להודיע כמו כשפים המשנים הדברים הטבעיים ממתכונת למתכונת אחרת, כמתואר בתורה ממעשה החרטומים, כן הרשעה מהפכת מצב הלב למצב אחר, ועל זה אמר המלך ע״ה שהרשעה תאפיל נוגה הצדקה, תחשיך נוגה צדקת איש תם:
וְיֵצֶר הֲפַכְפַּךְ יְהַפֵּךְ תְּבוּנַת סָר מֵרָע - היא יצר לב הרע, ונקרא הפכפך, לפי שמתהפך מענין לענין בתאוותיו וברשעיותיו, ואינו עומד על סדר אחד, כמו הפכפך דרך איש וזר, וזך וישר פעלו (משלי כא) פירוש דרך איש רשע הפכפך וזר במעשיו, יהפך תבונת איש סר מרע, כי ההסרה מן הרע היא בכח הבינה, וכדרך וסר מרע בינה (איוב כח) ולפי שהדבר כן הוא, וה׳ ב״ה ראה שאם יאריך חנוך ימים רבים על האדמה, תשונה דעתו ובינתו בימים הבאים, רחם עליו ולקח אותו בעודו זכאי. לפי שממשלת הצדיק בחכמה תלויה מכח אור עליון השופע על נשמתו, ואם ישיגוהו יגון ואנחה כעס וקצף, יבדילו בין האור ובינו, ואז תחשך נוגה צדקתו ותתעלם ממנו לפי שעה ואפשר שיכשל, כי מתוך כעסו ויגונו ידבר דברים ויעשה מעשים להחטיא את נפשו, ונאמר וסביביו נשערה מאד (תהלות נ), וה׳ מדקדק עם הצדיקים וראיה ממשה ע״ה כמו שאמר בכעסו שמעו נא המורים וכו׳ (במדבר כ) והכה את הסלע פעמים, ונחשב לו לעון גדול ונגזר עליו למות במדבר, ומפורש נאמר ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו (תהלות קו), כלומר הם הקציפו את ה׳ ובעבורם נענש משה ע״ה, לפי שבדבריהם המרו את רוח קדשו ובלבלו את דעתו, ואז בטא בשפתיו וחטא ונענש. ואולי גם זה טעם שלא נתקבלה תפילת משה ע״ה כשהתחנן לעבור את הירדן כי ראה ה׳ ב״ה שיחטאו ישראל ויסבבו כעס וקצף לאדוניהם משה ע״ה ועל ידי כך יחטא ואשם, אלא שהעלים זה ורמז עליו רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה (דברים ג) במליצת רב לך רמז לו מה שאירע כבר במי מריבה ע״י המראת ישראל, ולכן אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, כי כהנה וכהנה אפשר שתקראנה לך. וכן היה הענין בחנוך שהיה צדיק תמים אלא ששכן בין רשעים גמורים, וכשראה יום יום דרכיהם הרעים, ולא לקחו מוסר מפיו הצטער, וראה ה׳ ב״ה שבהאריך הימים תגבר הצער והכעס על לבו, ויאפילו נגה צדקתו, ואור תבונתו, ויקל לו להכשל, רחם עליו וסלקו בעודו זכאי. וזה עצמו סוד המשל שנשא יותם על אבימלך כשהמליכו אותו אנשי שכם, אמר הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך וגו׳ (שופטים ט) ושלושה העצים הראוים למלוכה שהם הזית התאנה והגפן ענו שאינם רוצים למלוך, כי יראים שיחדלו דשנם ומתקם ותירושם כשינועו על העצים, כלומר בסכלותם יסבבו להם כעס וקצף. ועל זה כוון המלך ע״ה באמרו לֻקח לבל תשונה דעתו ואור שכלו עליו, ושלא תמשול מרמתן של רשעי דורו בנפשו, לסבב לה יגון וקצף, שעל ידי כך יבוא לכלל חטא, והוסיף לבאר שכמו שהמכשפים משנים דבר לדבר אחר, כן רשעת הרשעים ויצר הפכפך שבקרבם ישנו מצב נפש הצדיק, כי ברשעתם יאפילו נגה צדקו, ובמעשה יצרם יהפכו תכונת לבבו, ודי:
יג - מִהֵר לִהְיוֹת תָּמִים - כלומר על ידי הלקחו קודם זמנו לא הפסיד כלום, כי מהר לעשות צדקה ועוז עד שהגיע למדרגת התמימות, שהיא הקצה האחרונה שיכול להגיע אליה, כבר מלא ימים רבים, כי השנים הרבים שצריכים זולתו להיות בעולם הזה כדי להשיג שלמותם השיג הוא בזמן קצר, ואין צריך עוד שיעמוד תחת השמש, ואף על פי שכבר הודיע למעלה שהחכמה והצדק הן זקנה ושיבה רוצה למלטנו מן הספק בדרושו, שאנחנו רואים כמה צדיקים ששבים מצדקתם ועושים עוול, ואם ה׳ מסלק את הצדיק בעודו זכאי, למה לא לקחם טרם יחטאו? ובפירוש כתוב ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול וגו׳ על כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה במעלו אשר מעל וגו׳ (יחזקאל יח) ולכן אמר מהר להיות תמים גם ימים רבים מלא. ועתה יש פשר דבר, כי יש גבול לנשמת כל אדם עד היכן תוכל כל אחת להגיע בצדקותיה, וצריכה להיות תחת השמש עד השיגה גבול צדקתה, והגבולים אינן שוין לפי שהנשמות אינן שוות במעלתן, וכמו שבארנו, וה׳ ב״ה יודע הכל, וכשרואה נפש שהשתלמה במעשיה עד הגבול שתוכל להשיגו, אז מלא ימים רבים ואם עודנו נער. ואם גלוי לפניו שבהאריך הימים תשונה דעתו ע״י רשעת הקמים עליו, לוקח אותו טרם יכשל, וכמו שקרה לחנוך, אבל צדיק שלא עשה עדיין מה שבכוחו לעשות, הנה איננו תמים וצריך שיעמוד בעולם להשלמתו, לכן אף על פי שהוא ית׳ רואה שלא יעמוד טעמו בו, וחלף רוחו ואשם, לא יקחנו קודם זמנו, ואם ירשיע הקולר תלוי בצווארו, ועל איש כזה סובבים דברי יחזקאל ע״ה:
יד - וְיַעַן יָקְרָה נַפְשׁוֹ בְּעֵינֵי ה׳ - לפי שנפש הצדיק יקרה בעיני ה׳, כדבר יקר וחביב שדואגים עליו שלא ישחת וגונזים אותו, כי הנפש החכמה יקרה בעיני ה׳, וכשרואה שתקרה לה דופי ע״י החיים שתחיה עוד תחת השמש, ימהר לקחת אותה לגונזה במקום שתשתמר שם, וזהו שאמר על כן מיהר לקחתה מבין רשעים, כי ראה שאם תוסף לשכון עמהם עוד, ישחיתו הוד יפיה ברשעתם ובהבליהם, וכיוצא בטעמים האלה, וכן אמר דוד המלך ע״ה בשירו יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו (תהלות קטז) כלומר מות חסידיו הוא דבר יקר בעיני ה׳, לפי שהם יקרים לפעמים יצוה עליהן המוות להצילם מרעה העתידה לבוא עליהם, וכן כי מפני הרעה נאסף הצדיק.
הנה באמת נשמת הצדיק בהפרדה מן הגוף הוא צרורה בצרור החיים, ונפשו בטוב תלין, יודעת ומשגת הדברים כאשר הן יותר ממה שידעה בעודנה בגוף, ולכן נשמת צדיק שמת, תבוז רשעים חיים השמים בשר זרועם ושמחים ללא דבר, כי יודעים כי עוד יבוא יומם שיהיו לשמה ולחרפה, ונער תם שנאסף אל עמו ועודנו נער, אבל הוא תם בדרכו, אינו מצטער על הלקח הוא בלא עתו והרשעים מאריכים ימים על האדמה, אבל יבוז לאורך ימי הפושעים, ויבין כי הם בחלקות וחיים לרע להם, ושמח שהוא חוסה בצל שדי, ובא אל המנוחה ושם ינוח עד אשר בוא יבוא אשר לו המשפט לשלם לאיש כמעשהו.
חנוך בן ירד - מתוך ׳רוח חן׳ פירוש החכם נפתלי הרץ ויזל לספר חכמת שלמה (ובתנ״ך דברי שלמה) הוצאת אודסה? עמ׳ 71.
