רש״ר הירש על מגדל בבל - הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם


וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים: (ישעיהו ה, ב)


כפי שראינו, נטיית הדור ההוא – שתחת הסיסמה ׳נעשה לנו שם׳ התחילו לבנות מגדל לכבודו של אדם – לא הייתה של הפרט. לא הייתה בה הכרה בערכו ובמשמעותו של היחיד, אלא ריכוזיות אשר שללה מהיחיד את ערכו האישי, וצמצמה אותו למכשיר בלבד, ללבינה גרידא במבנה שאמור להיות המייצג של הציבור.

נטייה זו לריכוזיות מעלה את האמונה הכוזבת בשלטונו הבלעדי של הרוב. כתוצאה מכך, כל ערך הנחשב לקדוש בעיני הרוב, הופך להיות מיד מקודש גם בעיני כל יחיד.


בודאי נכון שעל הציבור לייצג ערכים נעלים. היהדות גם היא נותנת חשיבות לציבור מזה הטעם, ואוסרת על היחיד לנתק עצמו מהציבור. אך למרות זאת, בתחילת דרכה של היהדות, אומר הכתוב: ׳לך לך׳, ׳לך למען עצמך, לך בדרכך שלך׳ – זהו ערך נעלה עוד יותר. אין אחד הרשאי לומר: 3צדיק אני וישר די הצורך לעומת האחרים, כפי המקובל בימינו, אלא כל יחיד אחראי ישירות בפני ה׳ על התנהגותו האישית. ואם אכן נוצר צורך בדבר, אם השיטה הנהוגה על ידי הרוב אינה נכונה – אומר לו הכתוב: פעל לבדך ועבוד את ה׳!



וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל:


{ב} בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס: {ג} וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה: {ד} וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים: {ה} מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם:


{ו} וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן: {ז} וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן: {יג} וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים: {יד} וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים: (ס) {טו} וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת: {טז} וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי: {יז} וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הָעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי: {יח} וְאֶת הָאַרְוָדִי וְאֶת הַצְּמָרִי וְאֶת הַחֲמָתִי וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי: {יט} וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע: {כ} אֵלֶּה בְנֵי חָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם בְּגוֹיֵהֶם:


{כא} וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל: {כב} בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם: {כג} וּבְנֵי אֲרָם עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַשׁ: {כד} וְאַרְפַּכְשַׁד יָלַד אֶת שָׁלַח וְשֶׁלַח יָלַד אֶת עֵבֶר: {כה} וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן: {כו} וְיָקְטָן יָלַד אֶת אַלְמוֹדָד וְאֶת שָׁלֶף וְאֶת חֲצַרְמָוֶת וְאֶת יָרַח: {כז} וְאֶת הֲדוֹרָם וְאֶת אוּזָל וְאֶת דִּקְלָה: {כח} וְאֶת עוֹבָל וְאֶת אֲבִימָאֵל וְאֶת שְׁבָא: {כט} וְאֶת אוֹפִר וְאֶת חֲוִילָה וְאֶת יוֹבָב כָּל אֵלֶּה בְּנֵי יָקְטָן: {ל} וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא בֹּאֲכָה סְפָרָה הַר הַקֶּדֶם: {לא} אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם:



אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל:



נפרדו – פרידה רצונית או טבעית ולא כפוייה כמו ׳הופצו׳ איש ללשנו – לא ׳איש בלשנו׳. היפרדות הלשונות לא הייתה הסיבה אלא התוצאה מהפיצול לענפים. משהתרבו צאצאי נח הם נפרדו לאזורים שונים ותחת השפעת הארץ קיבל גם דיבורם גוון אחר והתפתחו ניבים שונים (דיאלקטים). ׳שפה׳ היא כמשמעה כמו: גרמנית, צרפתית, וכדומה; ואילו ׳לשון׳ היא דיאלקט, סגנון מסויים של דיבור או צורה מיוחדת של השפה.

הארץ האחת נחלקה לארצות הרבה והגוי האחד נפרד ל׳גויים׳ – לקבוצות שונות. האנשים היו נתונים להשפעה והשתנו על ידי תנאים חיצוניים; והשפה האחת שדוברה בתחילה על ידי האנושות התפתחה לניבים שונים, הם נפרדו ׳איש ללשונו׳. פיצול לשונות זה הוביל לשינויים כלפי חוץ והסתיים בהיווצרות מספר גויים, אך כלפי פנים הוא שימש כמקשר חזק, ואיחד את ׳משפחותם בגויהם׳.יסודות אלה של פירוד ואיחוד נזכרו גם לענין צאצאי חם ושֵם: ׳למשפחתם ללשנתם בארצתם בגויהם׳ אך צאצאי יפת העמיקו אותם שהרי נפרדו ל׳איי הגוים׳. בין צאצאי יפת הפיצול היה גדול ונוצר אוסף רב של תכונות שונות. דבר זה ידוע על בני יוון – השבטים היווניים.



וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ: הוּא הָיָה גִּבֹּר צַיִד לִפְנֵי יְהֹוָה עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְהֹוָה: וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר:


נמרוד החל ׳להיות גבור בארץ׳ הגבורה היתה חותמו וייעודו, פרנסתו ותמצית חייו. זה היה חידושו בחיי האומות, והנוהגים כמותו ממשיכים בדרכו עד עצם היום הזה. צאצאי חם נועדו להיות עבדי עבדים, שכן שעבוד מוסרי מוביל לשעבוד חברתי. כאן רואים אנו שכבר נכדו של חם החל להיות גבור בארץ. השורש ׳גבר׳ מורה תמיד על צד אחד המכניע בכח את האחר, בדרך כלל באמצעות כחו הגופני. מגדיר הכתוב ׳גיבור׳ זה במילה ׳ציד׳, ובכך הופכת הגבורה למקור של רוע.


על אף שציד בדרך כלל מתייחס לציד חיות, מוזכר השורש ׳צוד׳ לעתים קרובות גם לענין צידת ולכידת אדם. כך: ׳חָמַד רָשָׁע מְצוֹד רָעִים׳ (משלי יב, יב) ׳זוד׳, ׳סוד׳, ו׳צוד׳ הם שרשים קרובים. ׳זוד׳ הוא כוונה נסתרת; לא המעשה עצמו, אלא ההחלטה לעשותו, ההחלטה הנשארת נסתרת עד שהמעשה מתבצע. אם כוונה נועדה להשאר נסתרת לאורך זמן, או שהמניעים לא יתגלו לעולם, הרי היא הופכת ל׳סוד׳.

׳סוד׳ אינו מתאים בחברה האנושית. רק ׳סוד ה׳⁠ ⁠׳ הוא טוב. אם אדם חייב לשמור משהו בסוד, סימן רע הוא לו או לסביבתו, או לסוד עצמו שחייב להשאר צפון בלבו. דברים אלו אמורים בפרט בחיים הציבוריים. נזכור שבפסוק זה אנו עומדים בתחילת צמיחת המלכות. ׳סוד׳ אינו מוסיף כבוד למעשי השלטון. לפי התפיסה היהודית מדיניות סודית היא מדיניות גרועה. אדרבה, כְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר: (משלי כה, ב) – תהילת המלכים היא כאשר מעשיהם ברורים ושקופים, כך שכל אחד יכול להבינם במדוייק. פומביות ופתיחות הם אבני הבוחן של מעשי השליט. רק על ה׳ נאמר: כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר: (שם). סוד ה׳ והנהגתו הנסתרת הבלתי נתפסת, מעידים על גדולת ה׳.


׳צוד׳ הוא מזימה שנזממה ב׳זדון׳ ונשמרה ב׳סוד׳, ובשעת הכושר מוצאת לפועל בכח [כנרמז באות צד״י המרמזת על יתר כח]. נמרוד החל להיות ׳גבור ציד׳ – גבור לצידת אנשים. הוא צירף כח אלימות עם ערמה כדי ללכוד אנשים לצורך תכניותיו. מבחינה מוסרית, ׳גבורה׳ ו׳סוד׳ הם ניגודים גמורים, שהרי כח כשמשתמשים בו בשירות הדין והצדק, בז לסודיות וערמה ואין לו צורך בהן. נמצאת אומר שהצד ציד לוכד דבר כדי להשתמש בו ולא כדי לאבדו, הוא מבצע תכנית אנוכית לצורך עניינו העצמי. כאן מונחת הסכנה של ה״גבור ציד״, סכנה הנובעת מאלימות המצורפת עם ציד או ביתר דיוק: אלימות בשירות הציד.


אמנם סימן טוב הוא לחברה אם הגבורים שהתברכו ביכולות עצומות הם המנהיגים, והאחרים נכנעים להם. אבל דבר זה נכון אם ה׳גבור׳ פועל לטובת האחרים, מגן על זכויות החלשים ורב את ריבם. אבל ׳גבור ציד׳ הוא הניגוד הגמור לזה, הוא משתמש בכחו לרעה ולוכד את הבריות ברשתו לקדם את מטרותיו האנוכיות.

נמרוד היה הראשון מגבורי הציד. הוא הכיר בעליונותו. הוא שעבד את אלה הנחותים ממנו בכחם ובבינתם, והחזיק אותם בשבי כדי להשתמש בהם בשעת הצורך. זוהי רשעת העריצות, שמאוחר יותר תגלה עצמה בתולדות העמים. התורה מראה לנו שמקור העריצות הוא באלימות ובערמה שמלמעלה, ולא בכניעה מרצון שמלמטה.


׳ציד׳ כאן מתייחס ללא ספק לציד אדם ולא כפי שמפרשים בדרך כלל, לצידת חיות; שהרי הפסוק הבא ממשיך ׳ותהי ראשית ממלכתו׳ משמע שלב׳גבור צידב בהגדרתו יש ׳ממלכה׳, או ש׳גבור ציד׳ כאן הוא הוא ה׳מלך׳. נמרוד משל בכח הזרוע – הוא היה העריץ הראשון. הכתוב מוסיף כאן עוד שתי מילים מאד חשובות: ׳לפני ה׳׳ שאינו מורה באף מקום על דבר הנעשה בניגוד לרצון ה׳. להפך, הוא מתייחס תמיד לדבר שרצון ה׳ מתקיים בו. נמרוד היה ׳גבור ציד לפני ה׳׳ הוא דיבר ופעל ׳בשם ה׳׳. ולמרות זאת, דבר זה מציין את פיסגת ההשחתה שבפרשת נמרוד. נבאר:

שם ׳ה׳׳ – אם יובן כראוי – מעניק שחרור ושוויון לכל. כשהולכים בשם זה נוהגים הכל ברחמים ובאהבה איש ברעהו; ושם זה טרם נשתכח מן הלב. עתה החל נמרוד לרדות בעמיתיו ׳בשמו של ה׳׳. הוא היה הראשון להשתמש לרעה בשם ה׳. הוא הסווה את עריצותו בזוהר קודש של הרצון האלקי ותבע הכרה בסמכותו בשם ה׳. בזמן מאוחר יותר בעת העתיקה, לא רק שהמלכים משלו בשם ה׳ וקשטו עצמם בזיו האלוקות אלא שאף נטלו לעצמם מעמד אלקי. זרעו של חם בייחוד ייצר מלכים המכונים ׳פרעה׳ שכרעו ברך לפני הצלם של עצמם. נמרוד היה הדוגמא הראשונה לכל העריצים הערמומיים המעטרים עצמם בכתר של קדושה. כחם, מדיניותם, ועטרת הקדושה על ראשם, כולם מתוארים במאמר זה: ׳כנמרוד גבור ציד לפני ה׳׳.

ממלכתו –המלך משרת כראש לעמו, והכל מתייעצים עמו. צרכי כל העם הם תחת אחריותו, כביכול מוטלים ׳על ראשו׳ – ראשו במקום ראשם. מלך, ובפרט מלך ישראל, מהווה דוגמא לעמו, הוא האציל והחכם המאיר לעמו את הדרך. ואכן בתנ״ך יש למלכות ייעוד במסגרת מלכות ה׳ המיוסדת בארץ. תקווֹתינו ותקווֹת האנושות עתידות יום אחד להתממש על ידי המלך המשיח. לעומת זאת ׳משל׳ אינו מציין דוגמא אישית ומוסרית. ה׳מושל׳ קובע טיבם של דברים או מה עליהם להיות.



מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח: וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה:


אשור היה מזרע שֵם (פסוק כב). נראה שנמרוד הצליח להיות ׳גבור ציד׳ רק בחוג הפנימי שלו – בקרב אחיו בני חם. רק במק