מעניין, שהנר המדליק את הנרות האחרים בחנוכיה נקרא שמש, שמו של אל השמש הקדום של האכדים, האשורים והבבלים, והמוזכר גם בתנ"ך: וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם: (מלכים ב כג, ה). עוד מעניין, שאת חג החנוכה חוגגים בכ"ה בכסלו, תאריך מקביל ל-25 בדצמבר, שהוא גם חג הולדתו מחדש של מיתרה אל השמש, אשר פולחנו החל להיות נפוץ ברחבי האימפריה הרומית בשם הלטיני סול אינוויקטוס - Sol Invictus, בתקופה הקרובה באופן חשוד לתקופה בה החלו לחגוג את חג החנוכה במתכונת המוכרת לנו גם כיום.

איך הפך החג הפגאני לחד יהודי? מעיון בכתובים שבגינם נחגג ׳חג בחנוכה׳ נראה, שמבלי יוסף בן מתתיהו, הוא יוספוס פלאויוס שבגד בעמו והצטרף לרומאים, כלל לא היתה סיבה לחגוג. במקורות שנביא (מובאות מן המקורות בסוף המאמר) נראה עדות להמצאת מועד ומצוות המנוגדים למצוות התורה. באופן מופלא ביותר מן העת ההיא שרדו רק 3 ספרים המתארים את קורות תקופת בית שני ועד להמצאת התורה שבעל פה.

• בספרי המקבים א׳ - כתוב על תאריך חנוכת המזבח החדש ועל קביעת החג לדורות.

• בספר המקבים ב׳ - כתוב על טיהור בית המקדש וכן ניתן טעם נוסף לשמונת ימי החג, והוא חג הסוכות שלא הספיקו לקיים במועדו באותה השנה.

• בספר קדמוניות היהודים - מתוארת הכנסת כלים חדשים והעבודה במקדש, ניתן שם נוסף ״חג האורים״ וקבעו את תאריכו לחג לדורות.

בתהליך שארך שנים רבות הוחלט להפוך את העדויות המפוקפקות הללו לחג רשמי:

• בתלמוד הבבלי מקבלים ׳רבנן׳ את ספרי פלאויוס כדברים שנאמרו ברוח ה׳ ויודעים לספר לנו לראשונה את שיוספוס לא הגה - אגדת נס פך השמן. (תלמוד בבלי, מסכת שבת דף כא עמוד ב)

• בספר משנה תורה - שנכתב כשש מאות שנים לאחר התלמוד מחזיק רמב״ם אחר אגדת פך השמן כאמת מוחלטת, לא ברור מה היה לו. בספרו בדה 14 הלכות הקשורות לחג (ספר הזמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק 4)

• בספר ׳שולחן ערוך׳ ליוסף קארו שנכתב כ- 400 שנים לאחר רמב״ם התבצרו סופית ההלכות והפכו חג ישראל של ממש. בגינו החג נחוג כמעט בכל בית בישראל, דתי או משומד כאחד.

מדוע לציין חזרת פעילות חלקית של מזבח בבית שכבר חרב? הלא מוטב לנו שנציין את יום הקמתו של המשכן או של בית המקדש, שלהם תאריכים ידועים וברורים ומאושרים בתנ״ך, האין זאת? אלא המשמעות האמיתית של חג החנוכה היא חגיגת ההשתלטות הפרושית-יוונית העובדת לבעל, הוא אל השמש, על בית המקדש, ולא טיהורו.

האל מיתרה הוא אל השמש במיתולוגיה הזורואסטרית שמוצאה בפרס, האל מיתרה נולד לאם בתולה במטרה להציל את העולם ב-25 בדצמבר, ומאז כל שנה הוא מסתתר במערה. הוא גווע ב-22 בדצמבר היום הקצר ביותר בשנה, וב-25 בדצמבר קם וחוזר לתחיה, ויוצא מן המערה על מרכבתו הרתומה לארבעה סוסים, ולכן בתאריך זה חוגגים את תחיתו המחודשת. המיתולוגיה מבוססת על מהלך השמש השנתי שנצפה בשמי הארץ באופן אובייקטיבי ביותר ביום השויון הסתוי בו חל היום הקצר ביותר בשנה וממנו מתחילות להתארך שעות היום.

פולחן האל מיתרה הפך לסול אינוויקטוס - Sol Invictus (השמש הבלתי מנוצח), בזמן שלטונו של הקיסר אאורליאנוס שביקש שליטה אימפריאלית אזורית. אז התמזגה הזורואסטריה עם הנצרות, ופולחן מיתרה המשיך להעבד תחת הקיסרים שבאו אחריו ואף הפך לדת מדינה, ומטבעות הוטבעו עם דמותו. בכל רחבי האימפריה הרומית יום ראשון שנקרא יום השמש, Dies Solis, שהפך באנגלית ל- Sunday, הפך ליום הקדוש של השבוע, והיום הקדוש בשנה היה 25 בדצמבר, היום שמציין את תחיתו השנתית של סול אינוויקטוס.

עד מהרה החגיגות הללו התמזגו עם חגיגות הסטורנליה, חגיגות הכוכב שבתאי הוא Saturn, שעליהן מבוסס חג המולד, שנמשכו שמונה ימים, מ-17 בדצמבר עד 24 בדצמבר. בחג הסטורנליה העבדים היו חופשיים לשמונה ימים, אדוניהם שירתו אותם (באופן היתולי), הודלקו לפידים על ראשי עצי אשוח הם אשרות, הוחלפו מתנות, התקיימו ירידים בהם, בין היתר, הבעירו מדורות והכינו עליהם מאכלים בשמן עמוק, והימרו באמצעות סביבונים. אל לנו להתבלבל מהשטחיות לכאורה, של מאפייני החג, ככל חג פגאני גם לזה יש צד אפל המקדש קרבנות אדם.

השיא בפולחן אל השמש באימפריה הרומית היה בזמן הקיסר קונסטנטינוס, אז התמזג מיתרה השמש עם ישו הבן Son/Sun. בשנת 321 הקיסר קונסטנטינוס איחד את שני הפולחנים, ובכך גם את האוכלוסיה: ב-25 בדצמבר יחגגו את הולדת ישו לפי כל הכללים של חגיגת אל השמש, יום הקדוש השבועי יהיה יום ראשון במקום השבת, ובנוסף יחדלו לחגוג את הפסח ובמקום זה יחגגו את תחיית ישו מהמתים. אך קונסטנטינוס לא ראה את עצמו כנוצרי, והמשיך להנפיק מטבעות עם דמותו של אל השמש.

בתי כנסיות עם רצפות פסיפס מרהיבות הוקמו לכבוד אל השמש, כשדמותו במרכז עם מרכבתו המפורסמת הרתומה לארבעה סוסים עם הכיתוב שמש או הליוס (שמש ביוונית). רצפות הפסיפס האלו קיימות מאז התקופה הכנענית עד היום בשרידי כנסיות בשישה אתרים: עוספיה, סוסיא, נערן, חמת טבריה, בית אלפא וציפורי. אין אלו ׳בתי כנסת׳ של יהודים ומעולם לא היו, כי אם כנסיות לעובדי כוכבים ומזלות, שכן עובדי ה׳ באמת לא היו מכניסים סמל ותמונה לבית תפילתם, קל וחומר שמדובר בדמויות לעבודה זרה.

אך הנה לא רק קונסטנטינוס היה יצירתי, גם הרבנים פעלו בזריזות ובנחישות להטמיע את הפולחן שבעיניהם היה הגדול בחשיבותו אל תוך לוח השנה היהודי. ב-25 בכסלו לא חוגגים את תחיית אל השמש אלא את נס כד השמן, את משחקי המזל עם הסביבון עם עופרת יצוקה ומאכלים מטוגנים בשמן. מנהג מתן המתנות הפך ל"דמי חנוכה" (כשבמקרא משמעות דמים היא דמים ממש ולא כסף) וכמובן מנהג הדלקת הנרות. הנר העיקרי והמרכזי המדליק את שאר הנרות, נקרא עד היום שָמָש, שמו של אל השמש, כי המילה "שמש" במובן משרת ומשמש, אינה מן המקרא.

הנה סיכום קצר של מנהגי גויים מגויים שונים החוגגים בתקופה זו את התארכות היום, עבודת כוכבים האסורה על ישראל ככתוב: וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כׇּל הַשָּׁמָיִם: (דברים ד, יט)

• אצל הזרתוסטראיזם, חוגגים את הסאדה - חג האש הנצחי. ב"מקדשי האש", הלא היא אש הגיהנום. ישנה מדורה שבוערת באופן קבוע ואליה פונים בעת התפילה ומתוך אלו כנראה נוצרה האמונה שאסור לנשוף ולכבות נר, אלא יש לחכות לדעיכתו.

• היפנים בני דת השינטו, חוגגים את "מפנה השמש החורפי", שהוא סוף תקופת ה-yin, היסוד הנקבי של השמש ותחילתה של תקופת ה- yang, היסוד הזכרי של השמש יצילנו ה׳ מהבל זה.

• כאמור ברומי על גלגוליה נהגו לחגוג את חג סאטורנליה, לכבודו של סאטורן (שבתאי), שהיה אל החקלאות והקציר. החגיגה, שנערכה סמוך ליום הקצר ביותר בשנה, ב-17 בדצמבר, התקיימה לכבוד לידת האור מחדש, זמן שכונה "תחילת שנת השמש". החג ייצג גם את השוויון החברתי. זה היה הזמן היחיד בו במקדש הוסרו הכיסויים המכסים את פסל האליל במקדש, והודלקו נרות רבים.

• התאריך 25 בדצמבר נחשב ברומי ליום הלידה של אל השמש הבלתי מנוצח סול אינוויקטוס.

• פסטיבל דונג זי - היום הקצר ביותר בשנה נחגג בהונג-קונג, הוא החג השני בחשיבותו בלוח השנה הסיני נחגג בארוחת חג מסורתית ובנתינת מתנות, כבחג המולד הנוצרי.

• בנצרות ב 25 לחודש דצמבר חוגגים את חג המולד, בו נהוג לקשט את עצי האשוח ואת החצרות והבתים בשפע של נורות, לחלק מתנות, ולחכות לסנטה קלאוס הרוכב על מרכבתו כמיתרה, גם אם הסוסים הפכו לאיילים. SANTA בהיפוך אותיות SATAN, היא עבודת הבעל, הוא אל השמש - כל אלילי העמים אחד הם, גם אם פנים רבות לו.

ב-25 בכסלו חוגגים את "חג האורות", הלא הוא חג החנוכה, ובו מחקים ישראל מבלי הבין את מנהגי הגויים, וסוף דבר, אלו הסיבות שבגינן אסור על קהל ה׳ לקיים את ׳תועבת החנוכה׳:

• הוספת מועד - כל המועדים ומקראי הקודש לה׳ הם, הוא שקבעם ואין להוסיף על מועדיו ולקדש חול מדעתנו - או מדעת אחרים.

• הפרת מצוות התורה - אין להוסיף על מצוות התורה ולעשות דברים עליהם לא צווינו, כהדלקת נרות: לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכם וְלֹא תִגרְעוּ מִמנוּ לִשׁמֹר אֶת מִצוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשׁר אָנֹכי מְצַוּה אֶתְכם:

• נשיאת שם ה׳ לשוא ועדות שקר - נוסח הברכות על הנרות הוא: ברוך אתה... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על הדלקת נרות חנוכה״ - וה׳ לא ציוונו לכך.

• כל חגיגה הקשורה באש היא מנהג אלילי, וחיקוי של עמי נכר מהווה הפרה של המצווה ולֹא תֵלכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אני מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם (ויקרא כ, כג)

בימי החנוכה אי אפשר לשמוח, כי אם להתאבל על טעות בני עמנו ולבקש רחמים על החטא והשגגה, ולהתפלל לאלהינו לבניית בית מקדשו במהרה, ולמחיית כל עבודה זרה מארצנו, לו יהי רצון.

--------

מובאות מהמקורות

ספר מקבים א'

"ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים, ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה, ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים. ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם, ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'." (מקבים א' פרק ד' פס' נ"א- נ"ז)

ספר מקבים ב'

"ומאת ה' הייתה זאת לחטא את הבית בעצם היום ההוא אשר טימאו אתו הגויים, והוא יום העשרים וחמשה לירח כסלו. ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה. ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה', אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו. ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מדי שנה בשנה." (ספר מקבים ב' פרק י' פס' ח-י"א)

ספר מקבים אף מצטט איגרת שנשלחה מאנשי ארץ ישראל לאנשי מצרים, בה הם קוראים להם לחוג את חג החנוכה: "ועתה כי יש את נפשנו לחוג את יום חנוכת המזבח בעשרים וחמשה לחודש כסלו. לא חדלנו מהודיע אתכם לחוג אותו עמנו. וחגותם אותו כימי חג הסוכות, וכיום אשר מצא בו נחמיה את אש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח, ויקרב עליו עולות וזבחים לאלוהים" (ספר מקבים ב' פרק א' פס' כ"א-כ"ב)

"קדמוניות היהודים"

"ולאחר שטיהרו בקפדנות הכניס בו כלים חדשים: מנורה, שולחן, מזבח, עשויים זהב... אף הרס את המזבח ובנה חדש מאבנים שונות שלא סותתו בברזל. ובעשרים וחמישה לחודש כסלו, שהמוקדונים קוראים לו אפלאיוס, הדליקו נרות במנורה והקטירו על המזבח......וקרה המקרה ודברים אלה נעשו לאחר שלוש שנים באותו יום, שבו נהפכה עבודת-הקדש של היהודים לעבודת-שיקוץ טמאה. כי בית המקדש שהושם על ידי אנטיוכוס, עמד בשממונו שלוש שנים: שאותם דברים אירעו בבית המקדש בשנת מאה ארבעים וחמש, בעשרים וחמישה בחודש אפלאיוס, באולימפיאדה המאה וחמישים ושלוש, ובית המקדש נחנך באותו יום, עשרים וחמישה בחודש אפלאיוס, בשנת מאה ארבעים ושמונה, באולימפיאדה המאה וחמישים וארבע.

ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקורבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים, ולא הניח שום צורה של שמחה, אלא היטיב לבם בזבחים מפוארים שעלו בדמים מרובים. וכיבד את אלוהים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם. וגדולה כל כך הייתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים. ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו חג האורים (fora, חג האש ההתגלות). ונראה לי שנתנו את הכינוי הזה לחג משום שאותה הזכות (לעבוד את אלוהינו) הופיע לנו בלי שקיווינו לה". (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר י"ב)

תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב

"מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה."

חג החורף בתלמוד

תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה, כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים. (מסכת עבודה זרה ח א)