בידוע הוא שהחודש הראשון לשנה המקראית (ניסן בבבלית) חל באביב, מועד יציאת מצרים, כפי שציווה אלהינו: הַחֹדשׁ הזה לכם רֹאש חדשים ראשׁון הוא לכם לְחדשׁי השנה: (שמות יב, ב) עם זאת עם ישראל חוגג את ראש השנה בראשון לחודש השביעי (תשרי בבבלית), שבתורה שמו ״יום זכרון תרועה״: דַבֵּר אל בני ישׂראל לאמֹר, בחֹדש השּביעי בּאחד לַחֹדש יהיה לכם שׁבתוֹן זכרוֹן תרוּעָה מִקרָא קֹדֶשׁ׃ כל מְלֶאכת עֲבֹדָה לֹא תַעשו וְהִקרַבתם אִשֶה לַיהוָה׃ (ויקרא כג,כד-כה)

יום זכרון תרועה הוא מקרא קודש ויום שמחה, ואינו מהווה התחלה של עשרת ימי תשובה וודאי אינו מהווה נקודת סיום לחודש הסליחות שבא לפניו, שאין לו זכר במקרא. הנה בספר נחמיה (מובא בסוף המאמר) חוגגים את היום בשמחה גדולה באין זכר לימי סליחה, ובהתנגדות לכל עצב: הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה.

ראש השנה שנחגג בחודש השביעי הוא המצאה חסרת עיגון מקראי, אינה חוק אלהי, לא נתקבלה ע״י משה ע״ה לא בהר ולא במדבר. אם כן מדוע חוגגים את תחילת השנה בחודש השביעי? התשובה נמצאת במנהגי העמים מהם לקחו הוגי ההלכה את המנהגים והתורות. אומרת המשנה ״אדם נידון בראש השנה וגזר הדין שלו נחתם ביום הכיפורים. גם בתוספתא מחזקים את רעיון הספר והחתימה: ״הכול נידונין בראש השנה וגזר דינם מתחַתֵם ביום הכיפורים״ וכתבו ״מתְחַתֶם״ מבניין התפעל, כאילו נחתם מעצמו. בתלמוד הבבלי הרחיבו את היריעה, על פי דברי הגמרא, נפתחים בראש השנה שלושה ספרים של דין: צדיקים נחתמים מיד לחיים, רשעים למוות ובינוניים תלויים ועומדים עד יום הכיפורים.

מנין הרעיון הנורא של יום דין וחתימה בכיפור?

פיוט ״ונתנה תוקף״ הוא תפילה קבלית שהומצאה ע״י מחבר לא וודאי [1] ונקבעה לדורות. הפיוט רומז ליום שבו ממליכים באי עולם את האלוהים עליהם. כמובן שיום שכזה אינו מוזכר בתורה. הפיוט הוא המקור לדבר הספר והחתימה שרבים מזכירים בברך איש את רעהו ״חתימה טובה״ שאינה בתורה. וגם באתר ״חדרי חרדים״ יודעים לומר שהפיוט מפר הלכות כתובות (מדרבנן, כמובן) ראו כאן.

וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם

כִּי הוּא נורָא וְאָיֹם

וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ

וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ

וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת.

 ונשאל - מדוע איום ונורא יום החג? והאם ה׳ אינו יושב על כסאו באמת? חלילה לנו למהוציא דבר כזה מפינו!

וכאן הפייטן מקבע את ראש השנה ומחליף בו את יום זכרון תרועה:

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן

וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן

כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן

מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.

מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ

מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ

מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה

מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא

מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה

מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה

מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ

מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף

מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר

מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר

מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם.

ואחרי הדין והעצב הזרים ליום חגנו של עוכרי עמנו, נעבור לקרוא בשמחת החג כפי שכתובה בספר נחמיה:

וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל: וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.  וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה: וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ ...  וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם: וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת יְהוָה הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻּ לַיהוָה אַפַּיִם אָרְצָה ...וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה וְהָעָם עַל עָמְדָם.  וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא.

וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם: וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ:  וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם. (פרק ח)

הערות

[1] תופעה מעניינית ביחס לפיוט קשורה דווקא לפרט ביוגרפי - זהות המחבר ותאריך היצירה. בעוד שבדרך כלל המסורת נוטה להקדים יצירות ולייחס אותם לזמנים קדומים, ביחס ל'ונתנה תוקף' מתרחשת תופעה הפוכה! הפיוט התחבר ככל הנראה במאה השישית לספירה ואולי אפילו על ידי בחיר הפייטנים של אותו הדור. אבל במחזורי התפילה השונים מובא סיפורו של ר' אמנון ממגנצא שחיבר את התפילה לאחר שעונה בידי השלטון על שסירב להמיר את דתו, ובעודו על ערש דווי שכוב על מיטה שהובאה לבית הכנסת, בעיצומו של יום הכיפורים, אמר את הפיוט והחזיר את נשמתו. ר' אמנון הוא בן המאה ה – 11 כחמש מאות שנה לאחר שהחיבור כבר היה מוכר בקהילות ויתכן שאפילו עוּבד בפיוט בן המאה ה-7.

כך דברים קורים, באשר האמת נעדרת והמטרה מקדשת את האמצעים.