וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם

בראשית ו,א

חטא בני האלהים

וגם, בעיות בחלוקת הסיפור המקראי לפרשות שבוע בשיטת המסורה: נח | לך לך | וירא


פרשת נח


ממש בסוף פרשת בראשית, לאחר רשימת יחש של 11 הדורות הראשונים לאנושות, אנו קוראים על חטא המלאכים שלקחו את בנות האדם, על הנפילים שנולדו להם ועל רוע האדם שבא כתוצאה מכך. זו הסיבה למבול והיא שייכת ליחידה הסיפורית בפרשת נח. מדוע פרשת נח חסרה את המידע החשוב הזה? מדוע שמונת הפסוקים הראשונים של פרק ו׳, ההכרחיים להבנת המבול, נמצאים בסוף פרשת בראשית? נחקור.


בארבעת הפסוקים הראשונים כתוב החטא גדול: וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם: וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגָּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה: הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם:


בני האלהים הם כל המלאכים כפי שמתפרש: וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְהוָה וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם: (איוב א, ו). מדובר בבריות רוחניות שלעתים מופיעות בפני בני האדם כאנשים, כמלאכים שבאו לאברהם, או להורי שמשון, ורבים רבים. המלאכים נשלחו ללמד את בני האדם מלאכות לשם היישוב התקין בארץ, גידול מקנה, מוזיקה, חרושת ברזל ואבן כפי שנלמד מבני קין: וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי ישֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה: וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב: וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה: כשראו כי בנות האדם טובות הנה להולדת ילדים, הם באו אליהן כבוא בעל אל אשה ומהכלאה זו של ישות רוחנית ואדם שמהותו חומרית, נוצרו מוטציות ענקי אדם, הם הנפילים, שעם התרבותם בארץ שאינה מוכנה לפרנסם במזון כה רב, השחיתו ואכלו כל חי, וכנלמד מהיובלים גם אדם אכלו. המלאכים נשלחו ללמד את האדם מלאכות אך לימדו אותם כשף, הכנת כלי מלחמה, זימה - הם ובניהם מרדו בבוראם ולקחו את האדם עמם, זו תחילתה של עבודת אלהים אחרים בארץ.


הפסקה המסתורית מתבארת בדקדוק רב בספר היובלים ובספר חנוך, ולא היה זה סוד גדול או תעלומה כפי שמוצג בפי פרשני עבר. ההיפך, משלל המיתוסים והמיתולוגיות בהם אוחזים כלל העמים הקדומים המתארים כולם סיפור דומה, ברור שהאנושות כולה ידעה את הסיבה למבול. גם לנו לפקוח עיניים ולראות שעזאזל אליו נשלח שעיר מלא אשמות ישראל המדברה מדי יום כפורים, הוא לא אחר מראש המלאכים המורדים. ודע קורא נעים, כי אחת מהסיבות העיקריות להסתרת ספר חנוך, ספר היובלים וצוואות השבטים, הוא העיסוק בנושא הזה ממש, שהיה ראשית כל חטאת על פני הארץ, וכה חשוב לפיצוח חידת ימינו אנו.


בארבעת הפסוקים הבאים מובאת נקודת מבטו של האלהים על המעשים: וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהֹוָה: בארבעה פסוקים התורה משמיעה את קולה כמספר יודע כל, יודע המחשבה וההרגש בלב כל אדם, ואפילו בלב האלהים הרואה ומבין שיֵצר (מלשון תוצרת) מחשבות לב האדם, שהם המעשים - רק רע. המחשבה, הדיבור והפעולה - שולטים באדם ללא הפוגה, ומבלי טוב וחסד - מה קיום יש לבריאה שכל מהותה היא וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד? ה׳ מחליט על מחיית החי בארץ, ומשאיר תקווה לאנושות שתתחיל שוב מצדיק אחד בדורו, הנה בפרשת נח:


אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ: וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת: וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ: עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר:


מבלי שמונת הפסוקים שבסוף בפרשת בראשית נגיע אל העונש מבלי להבין את החטא ואת סיבותיו של ה׳ למתן העונש. הם שייכים לפרשת נח.



פרשת לך לך


וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה: (יב, א-ג)


אנחנו רגילים להתחיל את הקריאה ב׳לך לך׳ הפתאומי של ה׳ אל אברהם, ומה נאמר על קולמוסים שנשברו בכתיבת אגדות על הסיבה ל׳לך לך׳ זה? אמנם אם נלך מספר פסוקים אחורה, לסוף פרשת נח, נגלה שלאחר רשימת יחש המסכמת את חיי עשרת הדורות הראשונים מהמבול - ממש כבפרשה הקודמת - נמצא את ראשית הסיפור: חרן עוזב עם בנו האחד, כלתו/בתו ונכדו ללכת ארצה כנען: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט: וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים: וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד: וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן:


חשיבות ההליכה לארץ כנען היא קריטית להבנת הבחירה האלהית באברהם, כי בית האב של תרח היו מן בני עבר ואולי באו מארץ העברים לגור בארץ הכשדים והאשורים והיו נכרים שם. אחרי כן עזבו תרח ובניו את עיר מגוריהם אור כשדים במטרה לשוב אל ארץ העברים שהיתה אז ארץ כנען, לארץ אומתם ולאחיהם העברים, ויקומו ללכת ארצה כנען. בבואם לארץ ארם נהרים מצאו שם מקצת אחיהם העברים אשר נִדָחו גם שמה מפני הכנעני לוכד ארץ העברים, וישב שם תרח ובניו. ואברהם, עם כל חפצו לשוב לארץ אבותיו העברים, בעקבות קריאת ה׳ עזב את אביו [שמת בשנה שבה קרה נסיון העקדה]. וישא את רגליו ללכת ארצה כנען לראות את ארץ אבותיו ואחיו העברים ולגור שם, ובשכר זה היה אליו דבר אלהים כי זרעו ירש את ארץ אבותיו והיתה לו לנחלה עד עולם.


על פרשת ׳לך לך׳ להתחיל במסגרת הסיפורית הכוללת את תולדות תרח - כלומר הילודה ממנו, היא שבנתה את בית אברהם, שכן שרה היא אחותו מאביו אך לא מאימו והיתה לו לאשה, ויצחק בן אברהם, נכדו של תרח לקח את רבקה בת נחור, ונינו יעקב אף לקח את נינותיו לנשים. תולדות ישראל מתחילות בתרח, ולראייה, לא נמצא ׳ואלה תולדות אברהם׳.



פרשת וירא


בפרק יז שנמצא בסוף פרשת ׳לך לך׳ אברהם מצטווה על ברית המילה ומתבשר על הולדת יצחק. בפרק הבא שנמצא בפרשת וירא, מגיעים 3 מלאכים, אחד לבשר לשרה על ההריון הצפוי לה, שנים שלוחים לסדום. מדובר ביחידה ספרותית אחת שהתפצלה לשנים מבלי סיבה טובה.


לקריאת שני הפרקים


גם בפרשה העוקבת, חיי שרה מצאנו סרה: הולדת רבקה שחיונית להבנת שליחת העבד לבית נחור נחבאת בסוף פרשת לך לך. למה?


ישנם מקרים רבים כאלו לאורך התורה אותם ניתן לראות מהשוואת החלוקה לפרשות של ׳גודר פרץ׳ לחלוקת המסורה. חלוקת התורה לפרשות בנוסח שבידנו היא מעשה מאוחר יחסית שמיוחס לגאוני בבל, בארץ ובמקומות שונים בעולם היו נהוגות שיטות חלוקה אחרות אך מנהג בבל הוא שהתקבע בעם.


אנו רואים כיצד החלוקה לפרשות נעשתה מטעם זר למסגרת הסיפורית. כשיחידה סיפורית חסרה מידע - כיצד יכול הלומד להקיף בשכלו את כל הארוע ולהתבונן בו נכחו? הלא זה אי אפשר. כשהפרשות נלמדות כיחידות ספרותיות, אזי כל פרשה מנותקת הקודמת, בין אם גבולות הסיפור בה אמיתיים ובין אם אינם. ולא רק מתנתק ההקשר הסיפורי שבין פרשה אחת לבאה אחריה אלא שבלימוד שבועי לא מגיעים ללימוד סוף הפרשה.


כשדבר כזה קורה פעם אחת, נאמר שמקרה הוא, אך כאשר פרשה אחר פרשה המגמה חוזרת ונשנית, הלא מודיעה היא לכל כי המעשה מכוון, ואם הפוך הוא להגיון ולשכל הישר, נבין כי נעשה הוא בזדון.


עם נסיון כה ברור להסתיר מידע איך נוכל להניח ידנו מלחשוף את חשיבות הפרשות הראשונות, הבריאה והמבול? הלא צווינו בשירת האזינו: זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ: (דברים לב, ז)