מהרגע בו אנחנו נכנסים למסגרת חינוכית באחד ממוסדות החינוך, המידע אותו נלמד נבחר מראש עבורינו מבלי יכולת להבין אם מידע זה נכון או רצוי. אנו מחוייבים לשננו, לזכרו היטב ואז להבחן עליו - האם נקלט המידע במוחינו היטב? האבסולוטיות שבה המדע, ההיסטוריה ושאר תיאוריות נמסרים לנו, כמו השיטה עצמה, גורמים לנו להניח שמדובר באמת בדוקה ועדכנית. למה שנתקומם? הרי הורינו תומכים בשיטה ובמידע, מבחינתם גדולי מוחות החוקרים האובייקטיבים הגיעו למסקנות שכל הקהילה המדעית מקבלת.


אלו ש׳הצליחו׳ בשיטה, בעלי שכל בקדקדם וכסף בכיסם, ימשיכו ללימודי תואר אקדמאי. באוניברסיטה יישטף מוחם בצורה עמוקה יותר באמצעות תכנים הנסמכים על הפרדיגמות אותן למדו בילדותם. אם רק ננסה לאתגר את אותם משכילים ונעלה שאלה מדעית, למשל, שתשובה עליה תסתור את מה ששיננו והוטמע במוחם, מיד יקפצו וילחמו להגן בגופם ובנפשם על אותו השקר, ועל אותם בעלי הסמכות והמערכת ששיקרו להם כל חייהם – מחנכים, מדענים, רבנים, ממשלות – ושאר בעלי-סמכות בעיניהם.

וכאילו שמפעלי החינוך אינם מספיקים, יחזרו המוצלחים מהמסגרות הלימודיות אל תהליך השלמת-מידע: הטלויזיה, הרדיו וערוצי המידע המקובלים באינטרנט, מספקים את שאר התכנים הרדודים-גם-אם-מֵרגשים. וכך, תוך ישיבה פאסיבית מול מסכים מרצדים, יגמאו בשקיקה תכנים רדודים המספקים את אותו בסיס מידע. הגדיר זאת יפה ריצ'רד מ. ניקסון, נשיא ארה"ב לשעבר: "העם האמריאי לא מאמין לשום דבר, אלא אם הוא ראה את זה בטלויזיה"... וכי העם הישראלי שונה?

הרוב נצמדים למסך הטלויזיה בשעת החדשות, גומאים עיתון באופן יומי ואם אינך מנוי לעיתון - הממשלה מחלקת חינם בצמתים, ואללה! ו- Ynet הם דפי הבית במחשב. אם יצאנו מהבית - ברדיו ידאגו מדי שעה עגולה שלא נפספס שום פסאודו-התרחשות. כל אלו הופכים את השיח היומי וההרגש הקבוצתי לזהה בכל מפגש אנושי – חברתי, עסקי או משפחתי, ואוי למי שדעתו שונה משל הרוב! כל אלו מוכיחים את הצלחת הניסוי, ואת נחיצות המדיה וסוכניה ב'עיצוב דעת הקהל'.

מי העלה בדעתו לבדוק אם התכנים שהוזרמו למוחו אמיתיים, והאם סוכני המידע לאורך חייו אמינים? אנו הרי מאומנים לא לערער על הנאמר לנו, או לשאול שאלות מיותרות - הכל כבר נבדק, לא? כך בדיוק המערכת הופכת את הידע הקולקטיבי הלאומי לאחיד, ואת הרגש האנושי לכלי משחק בידיה, פנוי לשימוש בכל עת, ומנוצל לעתים קרובות - כמובן ללא ידיעתו של הקרבן התמים.

מה גורם לילדים סקרנים ותאבי-ידע לגדול להיות עבדים-רובוטים קונפורמיסטים, כנועים למערכת שמעולם לא היטיבה עמם, שמלעיטה אותם מגיל צעיר במידע מעוות, ובתכנים שגוים וחסרי ערך חינוכי או אנושי, ועם זאת גורמת להם להרגיש כאילו הם יודעים הכל?

ראשית צריך לדעת, ששום דבר לא נעשה במקרה, ויש לזה שם – אינדוקטרינציה. כל מה שאנחנו יודעים, והדרך בה הלמידה נעשית - נעשה בכוונת מכוון, בתהליך מתוכנן היטב ולא מקרי. כל טענה והוכחה לקיום שקר ממסדי (קונספירציה[1]) מייד מבוטלות על ידי ההמון בנחירת אף. האנשים שממהרים לבטל הוכחות נסיבתיות כספקולציה, פעמים רבות מתעלמים מהעובדה החשובה: כשיש די הוכחות נסיבתיות בכדי לתמוך בתיאוריה מסויימת, היא עוברת ממצב 'השערה' למצב 'אפשרות סבירה', והוכחות נוספות הופכות כל תיאוריה לעובדה.

ובהקשר זה נסביר, כי ישנן 2 סוגי הוכחות לכל עובדה - ראיות ישירות וראיות נסיבתיות.
ראיות ישירות הן עדות מיד ראשונה – ראיה/שמיעה/עשייה. ראיות נסיבתיות הן בלתי ישירות, אך מהן ניתן להוכיח שעובדה התקיימה גם ללא הוכחה באופן ישיר. במערכת המשפט בארה"ב, למשל, אין הבחנה חוקית בין הוכחות ישירות לנסיבתיות. מבחינת ערכן, החוק מאפשר לתת משקל שווה לשתיהן. אין שום סיבה לא לקבל ראיות רק בגלל שהן נסיבתיות. למעשה, הוכחות נסיבתיות יכולות להיות מוחלטות כמו עדות מיד ראשונה, ואף יותר. לכן, לפני שהוחלט על קבלת כל דבר כעובדה, עלינו לקחת בחשבון את כל הראיות לאור ההגיון, הנסיון והשכל הבריא.

כי המאמין בעליונות המדע, הבנוי מהנחות יסוד ופרדיגמות מכוונות מראש, שעוצבו במיוחד והותאמו לתיאורית ״המפץ״ שמורדת בכתובים – מבלי לבדוק אם הדבר נכון - לא רק טועה בגישתו אלא מוסר את נפשו. חשיבות צורת הארץ היא בעלת קשר ישיר לתפיסה התאולוגית של כל אדם באשר הוא.

ובכן, מיהו זה ואיזה הוא שיאמין למשפט שכלו, הרגשתו ומראה עיניו, גם אם הדבר עומד בניגוד למה שהתחנך עליו כל חייו? יקום נא ויצא לנתיב בו לא צעד קודם, ויסמוך עלההרגש הגופני האמת המוחשית, הגלוייה והפשוטה. האמת נועדה לאמיצים, והיא נושאת אחריות כבדה - לעמוד מאחוריה ולהגן עליה בכל תוקף בכל מצב.