הֵחֵל הַנָּגֶף - יהודה ליב גורדון

הֶחֳלִי-רָע יִבֶן לַמָּוֶת מִזְבֵּחַ וִיצוֹדֵד כָּל פֶּטֶר רֶחֶם וָשֶׁגֶר וּבְשַׂר אָדָם יַקְרִיב בּוֹ אִשֵּׁה רֵיחַ וָדָם עַל קַרְנוֹתָיו יֻסַּךְ יִנָּגֶר. מִימִינִי אֶנְקַת חָלָל, מַר צוֹרֵחַ, מִשְׂמֹאלִי דִּמְמַת מָוֶת, כֹּבֶד פָּגֶר: שַׁעַר שָׁמַיִם תָּמִיד יִפָּתֵחַ וּפִי הָאָרֶץ רֶגַע לֹא יִסָּגֶר. וַאֲנִי בֵּין הַמֵּתִים בֶּטַח אָגוּרָה, מִשֵּׂאת חֳלִי-רָע לֹא אֶפְחַד אֵחָתָּה, גַם כַּעַס הַמָּוֶת טֶרֶם אָגוּרָה. כִּי אַפְקִיד רוּחִי בִּידֵי אֵל שָׁמַיִם, אֹמַר לַאדֹנָי: סִתְרִי מַחְסִי אָתָּה מִדֶּבֶר הַווֹת, מִקֶּטֶב צָהֳרָיִם.

שירי זהב / בשנת “בּוֹא חֳלִי-רָע בְּעִירִי”