אסתר פרק-א

{א} וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה:

השאלות: כל מה שאמר ויהי בימי בא לספר ענין זולתי בלתי נודע שהיה בימי איש הנודע ומפורסם, כמו ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב וכדומה ולא שיספר מה שקרה לאותו האיש בעצמו, ואיך אמר פה בימי אחשורוש. היה הוא אחשורוש : מה שנאמר הוא אחשורוש מיותר כי לא נודע את מי רוצה לשלול : גם בכל המגלה קראו בתואר המלך אחשורוש זולת פה לבד קראו אחשורוש סתם שמבואר שמדבר מעת שלא מלך עדיין : מה שנאמר המולך משמע שמדבר על הוית ממשלתו והיה לו לומר אשר מלך:

לבאר הפרשה הזאת צריך אני להקדים הקדמה אחת, הנה המלכת המלך בימים הקדמונים בממשלות המצריים הכשדיים והפרסיים והמדיים היתה על אחת משתי דרכים : א. המולך ע''י בחירת העם שהסכימו על איש אחד להמליכו עליהם : ב. המולך ביד חזקה שכבש מדינה ומלך עליהם בעל כרחם כמ''ש על נמרוד, ומזה עמדו אז שני מיני ממלכות : א. ממלכה מוגבלת, והוא שמשרת המלך על העם היתה לה גבול ידוע, וזה היה לרוב במלך שנתמנה ע''י בחירת העם, שאז בעת בחירתם אותו שמו חוק למשפט המלך אשר מלך עליהם עד כמה תתפשט כחו וממשלתו, וע''פ הרוב מלך כזה נשבע בעת מלכותו לשמור הנמוסים והדתות אשר במדינה : ב. ממלכה בלתי מוגבלת, והוא שהמלך היה לו רשות לעשות כחפצו ואך לפעמים שאל בעצת שרי העצה, וגם היה יכול לשנות דתות וחקי המדינה ולחקוק חקים אחרים תחתיהם, באופן שהוא היה המלך והמחוקק בעצמו. והנה בין שני מיני הממלכות האלה, חמשה הבדלים : א. המולך ממלכה מוגבלת, המלך היה שומר המדינה, והיה ראש המדינה לעשות משפטיהם וללחום מלחמתם וכל עניניהם, והם משועבדים לו לדברים הצריכים לצורך הכלל כמו המס וכדומה, אבל המולך ממלכה בלתי מוגבלת בחזקה כמו סנחריב ונבוכדנצר, המדינה היתה משועבדת אליו, וכולם היו נחשבים עבדיו והיה לו רשות לעשות בהם כחפצו כאשר יעשה האדון בעבדו מקנת כספו : ב. המולך ממלכה מוגבלת, האוצרות בגנזי המלכות היו שייכים אל המדינה, ומי שמלך ממלכה בלתי מוגבלת, האוצרות היו שייכים לו לבדו, כמו פרעה ונבוכדנאצר : ג. המולך ממלכה מוגבלת לא היה אפשר לו לעשות דבר כללי אם לא בהסכמת שרי העצה, ובממלכה בלתי מוגבלת היה יכול לתקן ולהרוס הכל לבדו בלי נטילת עצה ורשות כלל: ד. שהראשון היה נתון תחת דתי המדינה ולא היה אפשר לו לעבור על דתות הקבועים, והשני הוא היה המחוקק והיה יכול לתקן חוקים אחרים כנ''ל: ה. המולך ממלכה מוגבלת לא היה אפשר לו לשנות עיר המלוכה לקבוע המלכות במקום אחר, רק היה צריך לישב על כסא מלכות המלכים אשר לפניו בעיר אשר זכתה בה מקדם, אבל המולך בלי הגבלה היה יכול לשנות כחפצו : ע''פ הקדמה הזאת נבא אל הבאור, הנה אחשורוש כפי קבלת חכמינו היה תחלה הדיוט, ואח''כ ע''י עשרו מלך על מדי ופרס ונתחזק במלכותו, עד שכבש כל המדינות קכ''ז במספר ביד חזקה. והנה כל האפרכיות האלה היו שייכים תחלה למלכות בבל, ועד עתה עמד כסא המלכות בבבל, כמו שנאמר בדניאל, בהיכל מלכותי די בבבל, אבל בשושן לא היה כסא המלוכה, כמש''ש הייתי בשושן אשר בעילם המדינה, ולא הזכיר שהיתה עיר מלוכה, ובעת שכבש כל הממלכות האלה, למען תתקיים המלכות בידו, לקח את ושתי שהיתה מזרע נבוכדנצר לו לאשה, והיא היתה יורשת עצר, ומצדה היה המלכות מגיע לו גם בירושה, עפ''ז היה המלכות נכון בידו, או מצד הכבוש שכבשם ביד חזקה ומצד זה היה יכול למלוך עליהם ממלכה בלתי מוגבלת או מצד הנחלה ע''י ושתי אבל מצד זה היתה מלכותו מוגבלת, ויען שבתחלת מלכותו נפתו המדינות לקבל עול מלכותו ולהכבש תחתיו בחשבם שהמלכות מגיע לו בירושה ע''י ושתי, ומצד זה היה ראשית ממלכתו מלכות מוגבלת, והוא רצה להשתרר עליהם בחזקה בממלכה בלתי מוגבלת, היה זה עקר התחבולה במה שהושיב הכסא בשושן, ובמה שעשה המשתה הגדול הזה, ובמה שצוה להביא את ושתי לפניו, כל אלה היו עצות עמוקות להוציא מגמתו אל הפועל להשתרר עליהם גם השתרר, וכמו שיתבאר, ולכן הקדים ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המולך וכו', מספר כי אחשורוש לא היה מזרע המלוכה, וגם לא עלה על מלכותו בהדרגה עד שתחלה יהיה מלך על מדינה אחת עד שישכח שהיה הדיוט תחלה ואח''כ התגבר לאט לאט, רק ויהי בימי אחשורוש, בימים ההם שעוד היה אחשורוש והדיוט, בימים ההם בעצמם הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש, באופן שלא זכרו שמלך במדינה פלונית מלך מהודו ועד כוש, ורק זכרו שאחשורוש הדיוט מולך מהודו ועד כוש, וגם בימים ההם מלך על שבע ועשרים ומאה מדינה, ולא היה בין הדיוטתו למלכותו העצום משך זמן, רק בימי הדיוטתו פתאום נתהוה מלך עצום ומושל עמים רבים:

{ב} בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה:

השאלות: בימים ההם מיותר שהלא כבר אמר ויהי בימי. גם המלך אחשורוש מיותר שכבר נזכר בפסוק הקודם והול''ל והיה כשבתו. גם גוף הספור שישב על כסא מלכותו ושהיה בשושן לאין צורך:

בימים, עתה מספר איך תיכף בראשית מלכותו התחזק כ''כ עד שערב לבו לשנות כסא המלכות שהיה עד עתה בבבל, והושיבו בשושן, ושם את שושן לבירה ועיר מלוכה, ובזה הראה : א. את תקפו שחשב תיכף למלוך ממלכה בלתי מוגבלת עד שלא פחד מבני מלכותו שמרדו עליו במה ששנה כסא המלכות, ב. את גדלו וגאותו, כי הנה הדיוט העולה למלוכה, הלא זה כבודו לישב על כסא מלכים הקדומים, לא שישב על כסא שיעשה לעצמו כי בזה יגרע כבודו, אבל הוא התנשא כ''כ, עד שיסד לעצמו כסא מלכות מחדש, ושנה גם כן את עיר הממלכה שתהיה בשושן, כאלו לא בהסכמתם ורצונם נתמנה על בבל וכל המלכות, רק בחרבו ובקשתו ירשם, ובזה כולם נכנעים ויורדים תחת שושן אשר בפרס מלכותו, ומוסף שהתוקף הזה לא הראה אחר שהחזיק במלכות ימים רבים, רק תיכף בימים ההם, כבר היה דומה כשבת המלך אחשורוש, כאלו הוא מלך מתולדתו ויושב על כסא מלכותו המיוחס לו, מבלי שצריך אל כבוד כסא המלכים שקדמוהו:

{ג} בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו:

השאלות: לא נודע טעם נכון לאיזה צורך עשה המשתה הזה. וביחוד למה האריכו בו כותבי המגלה בכל פרטיו. גם סדר הקרואים פלא שהזכיר תחלה השרים והעבדים וחיל הצבא, ושוב חוזר אל הפרתמים ושרי המדינות, והם ודאי קודמים להעבדים ובכלל שרים יחשבו גם הם. גם מלת לפניו מיותר, גם מ''ש פה למלכו וגבי לקיחת אסתר אמר למלכותו:

בשנת, למען הוציא חשקו זה מכח אל הפועל להיות מלכותו בלתי מוגבלת, התחכם בשנת שלוש למלכו, זה המלכות אשר חשב למלוך ביד חזקה לז''א למלכו, עשה משתה למען שבמשתה הזאת יקים מזמות לבבו, ותכף בסדר הקרואים הראה את תכלית כונתו, שהקדים תחלה שריו ועבדיו וחיל צבא פרס ומדי ואחריהם הושיב את הפרתמים ושרי המדינות אשר היו שם שרים לפניו, ר''ל לפני כבשו הממלכות האלה, ובזה הראה שאינו חושב כי ברצונם ובבחירתם נתמנה שאז הלא שרי המדינות הגדולות קודמים לשרי המדינה הקטנה שמלך בהתחלה וכל שכן לעבדיו וחיל הצבא, אבל הראה כי בחרבו ובקשתו כבשם, ובזה שריו ואף חיל הצבא שהם היו הכובשים קודמים במעלה וחשיבות אף לפני שרי המדינות, שלא היו נחשבים לשרים רק לפניו, לפני כבשו אותם, אבל עתה נתונים נתונים המה תחתיו לעבדים ירודים ושפלים:

{ד} בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם:

השאלות: לאיזה צורך הראה את עשרו לפני רבים עמים, ולמה כפל ואת יקר תפארת גדולתו. גם ימים רבים מיותר:

בהראותו, כבר הקדמנו כי המולך ממלכה מוגבלת, כל האוצר והחוסן הנמצא בגנזי המלכות לא לו היה, אך שייכים להמדינה והממלכה, ולא לו להתפאר במו, ולכן ברצותו להשתרר בממלכה בלתי מוגבלת התנכל להחזיק באוצר המלוכה להחזיקו כשלו, והראהו לפני רבים עמים להתפאר במו כאיש המתפאר בקנין כספו, וז''ש בהראותו את עושר כבוד מלכותו, כאלו העושר הזה לא של המדינה הוא רק עומד לכבוד לו שע''י הצליח למלוכה, ויען שלכל מלך צריך שיהיה לו עושר, אבל למלך עצום המושל ממשל רב בהכרח שירבו אוצרותיו לפי גדולתו, לזה הראם ביחוד יקר תפארת גדולתו, וזה לא עשה יום אחד ולא יומים רק ימים רבים, עד שעלו ל 180 יום, שבזה גלה דעתו שמחזיק באוצר המלוכה ורוצה לפרוץ בו פרץ כברכושו וקנינו:

{ה} וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ:{ו}חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת: {ז}וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ: {ח}וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ:

השאלות: מה היה כונתו במשתה השני שעשה. ומלת הנמצאים מיותר. ולמה בכל מקום אמר מקטן עד גדול שבא להשוות הקטן אל הגדול, ופה אמר מגדול ועד קטן שבא להשוות הגדול אל הקטן. ולאיזה ענין מספר שהיה בחצר גנת הביתן. גם כל מה שהאריך בפסוק ו' ז' ח' לא נודע ענינו :

ובמלואת, עוד התחכם כי באחרית ימי המשתה שעשה אל השרים עשה משתה כללית לכל עם שושן, להורות כי קטן וגדול שוים אצלו כי כולם עבדיו ואין לאחד התנשאות על חבירו, ועז''א מגדול ועד קטן להשוות הגדול אל הקטן, ואמר לכל העם הנמצאים, כי אחר שהוא בא מחוץ לשושן והושיב כסאו בשושן קרא לבני שושן הנמצאים, ועשה משתה זה בחצר המלך, מקום אשר לפי נמוסי פרס לא יבואו שמה רק השרים והפרתמים, והוא הראה כי העם וההמון לא נופלים אצלו מן השרים, אחר שכולם עבדיו, ואדרבה בני שושן ששם כסא המלכות להם יאות' כבוד ותפארת כלכל השרים : {ו}חור, עתה חושב בעושר והיקר אשר נראה לו במשתה הלזה, שיען היה בחצר הפתוח בלי תקרה וגדר סביב, עשה שמה אהלים פרושים סביב מחור כרפס ותכלת, וגם החבלים שקשר האהלים בהם היו של בוץ וארגמן, והעמודים שאליהם נקשרו חבלי היריעות היו של שיש ועמדו ונשענו על גלילי כסף, ב. המטות שישבו עליהם המסובים היו של זהב וכסף, ג. גם הרצפה היתה של בהט ושש ואבנים יקרות : {ז}והשקות, הכלים ששתו בהן היו של זהב, ולא זאת אלא וכלים מכלים שונים, פי' מהרא''א שבכל כלי היו קבועים כלים שונים כמו קנקן זהב שבו היין והגביעים לשתות בהם וכדומה באופן שלפני כל אחד היו כל כלי השתיה וכולם של זהב, עד שלא הוצרך אחד ליקח כלי מחברו, וזה מורה על רוב הכלים, ולא תאמר שהיו הכלים מספיקים בעבור שלא היה יין הרבה, לז''א ויין מלכות רב, היין היה רב בכמות כיד המלך, וגם טוב באיכות, שעז''א יין מלכות עד שרבו השותים בעבור טובו ומתקו : {ח}והשתיה, ובכל זאת היתה השתיה בלי אונס, כי בסעודה שאין הכלים מספיקים אונסים את המסובים למהר לשתות חלקו, כדי שיקחו את כוסו למזוג להאחרים אבל פה היה לכ''א כלי שתיתו בפ''ע ולא אנסוהו אל השתי כי לא הוצרך אחד מהם לכלי חברו, וזה מורה על רוב כלי זהב שהיו שם, ואף שכבר היה מנהג בני פרס לכבד הגדול בשתיה [כמ''ש בברכות הני פרסאי בסדר הסבה בקיאי טפי מינן] אבל פה לא אנסו לזה רק כ''א שתה בפני עצמו כפי רצונו, ולבל יהיה זה לבוז אל הגדולים והעדר כבוד, יסד כן המלך על כל רב וגדולי ביתו, שהם מחוייבים לעשות כן, ובאופן שהם עצמם מחלו על כבודם, כדי לעשות כרצון איש ואיש :

{ט} גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים בֵּית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:

השאלות: למה עשתה ושתי משתה ביחוד, וקראה בשם משתה נשים. ולאיזה צורך מספר זאת ומודיע המקום שהיה בבית המלכות. וגם אשר למלך אחשורוש מיותר. גם צריך להבין השנוים, למה פה ובפסוק י''א ט''ז י''ז קראה ושתי המלכה, שמורה שמלכותה לא היה מצד עצמה, ובפסוק י''ב וט''ז קראה המלכה ושתי:

גם, כבר בארנו בפסוק א' שאחשורוש בעת שתפס כל המלכות שהיתה תחלה תחת שבט בבל ופקודת כשדים, לקח את ושתי לו לאשה, ועי''כ הודו כולם במלכותם, יען שהמלוכה מגיע לו בנחלה ע''י ושתי שהיא יורשת עצר, ועתה שחשב מחשבות למלוך ממלכה בלתי מוגבלת, שעל זה חרד כל החרדה הזאת בשנותו את כסאו לשושן ובעשית המשתה כנ''ל, שרצה להחשיב את עצמו כאלו כבש הממלכות האלה בחרבו וביד חזקה ימלוך עליהם, ורצה ששרי המדינות יסכימו עמו בזה שינהיג המלוכה בלי הגבלה רק ימשול כרצונו, הנה עתה היו נשואי ושתי כסילון ממאיר בעיניו כי ע''י נשואי ושתי נחשב כאלו מעצמם קבלוהו למלך ע''י ירושת ושתי, וממילא דינו כמלך הנעשה בבחירת העם, שמלכותו מוגבלת ע''פ דתות ונמוסי העמים. לכן חשב מחשבות והתנכל להראות כי לא לקח את ושתי מצד יחוסה ולא על ידה הצליח למלוכה, כי בעת כבש המלכות מיד בבל נפסקה מלכות בבל וושתי באתה לידו כשבוית חרב ולא ע''י יחוסה לקחה רק על ידי יפיה, ולא על ידה בא למלוכה, כי נהפוך הוא שהיא מלכה על ידו, באופן שלא יצדק לקראה בשם המלכה ושתי, רק ושתי המלכה, כי אין מלכותה מצד עצמה רק ע''י אחשורוש, ושמה קדם למלכותה, והאות הראשון לזה היה במשתה אשר עשתה, שאם היתה יורשת עצר והוא מלך על ידה, הלא היה ראוי שתעשה גם היא משתה אל השרים, אחר שהיא העיקר במלוכה, וגם שיהיה המשתה בבית מלכותה המיוחד לה מצד עצמה שהיא המולכת מצד עצמה, אבל לא היה כן, רק גם ושתי המלכה מצד שהחליט שעיקר ענינה הוא ושתי המלכה ששמה קודם למלכותה ואין מלכותה רק על ידו, לזה לא עשתה רק משתה נשים לא אל השרים והעמים, וזאת שנית שהמשתה היה רק בבית המלכות אשר למלך אחשורוש, באופן שמורה שהיא אין לה בית מלכות בפני עצמה, רק לו לבדו יאתה המלוכה:

{י} בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:

השאלות: איה סכלות גדול מזה, שמושל אדיר כזה יצוה להביא אשת חיקו, להראותה לפני המון גוים והמון לאומים כי יפת מראה היא. וביותר יפלא איכות הבאתה אשר נראה שצוה תיכף להביאה בעל כרחה ביד הסריסים, כמביאים אחת הנבלות, עד שנבחר לה מות מחיי הבוז והקלון. גם למה האריך בספור זה בשמות הסריסים, ובאר המשרתים את פני המלך, מה צורך לנו בהודעה זאת :

ביום השביעי, ולמען יניח זאת ליסוד מוסד ואבן הראשה שושתי אין לה חלק במלכות, ומלכותו היא מצד הכבוש לבד שעי''ז ישיג מגמתו להיות מולך ממלכה בלתי מוגבלת, התחכם במה שצוה להביא ושתי לפניו, להראות שלא מצד יחוסה לקחה, רק מצד שיפת מראה היא, לא זולת זה, כי יחוס מלכותה נפסק בעת הכבוש והערים להוציא זה לאור בחמשה ענינים : א. שצוה למהומן וכו' שבעת הסריסים שאם היתה נחשבת כמולכת בפני עצמה, איך יובילוה ע''י הסריסים הלא ראוי שיצאו לקראתה כל שרי המלוכה : ב. שגם לא בחר שתבא ע''י הסריסים המשרתים אותה, רק ע''י הסריסים המשרתים את פני המלך אחשורוש, שזה שפלות גדול לפניה, שמחשיבה אחת מפילגשיו, אשר סריסיו יביאוה לפניו:

{יא} לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא:

השאלות: לפני המלך מיותר. ולמה לא אמר להביא את ושתי בכתר מלכות לפני המלך, שהלא הכתר תלבש קודם שתבא לפני המלך :

להביא, ג. שצוה להם שיביאוה בעל כרחה כאחת שפחותיו, ד. שצוה שיביאוה באופן שידעו הכל כי מביאים את ושתי המלכה לא המלכה ושתי, שמן בואה לפני המלך ידעו כל העמים שאין מלכותה עצמי לה, והוא ע''י שיביאוה לפני המלך בכתר מלכות, שלא תלבש הכתר עד אשר תבוא לפני המלך, ור''ל לפני המלך עת שתהיה לפניו אז תהיה בכתר מלכות לא קודם לכן, ובזה יכירו הכל שאין ראוי לה ללבוש הכתר בהיותה לבדה כי הדיוטית היא, ה. תכלית מטרת חפצו להראות העמים והשרים שלא לקחה בעבור יחוסה רק בעבור יפיה כי טובת מראה היא שאם היה לוקחה בעבור יחוסה ובעבור שע''י זכה למלכות לא יתכן שיראה את יפיה, כי הלא בין יפה בין כעורה היה לוקחה אחר שעמה לקח חבל המלוכה, והלא זה בזיון אל המדינות אם מראה יפיה, כאלו היופי חשוב יותר מן המלכות שהשיג על ידה, אבל בזה גלה כי אין מחשיב אותה למלכה מצד עצמה, וזכה בהמלכות מצד עצמו בכחו וגבורתו, ובזה רצה להגיע לחפצו למלוך מלוכה בלתי מוגבלת :

{יב} וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ:

השאלות: מ''ש לבא בדבר המלך אשר ביד הסריסים משמע שהוא נתינת טעם שמצד זה לא רצתה לבא. גם להבין הכפל ויקצוף וחמתו בערה בו :

ותמאן, מבאר כי מה שושתי לא רצתה לבא היה על כי הבינה כונתו שרוצה להורידה ממעלתה שחשבה עד עתה שיש לה חלק בהמלכות מצד נחלת אבותיה, וז''ש ותמאן יען שהיא לפי דעתה המלכה ושתי שמלכותה מצד עצמה, ע''כ לא רצתה לבא משני טעמים : א.בדבר המלך יען שפקד עליה שתבא באופן שיתראה שאין לה חלק במלוכה ולא תלבש הכתר טרם בואה לפניו, ב.אשר ביד הסריסים אשר צוה להביא ע''י הסריסים שכדי בזיון וקצף. והנה בזה הפרה כל עצתו שרצה להחזיק במלכות מצד עצמו והיא עמדה נגדו לאמר שמלכותו לא נצמח רק על ידה, וע''ז ויקצוף המלך מאד, ר''ל כי הבדל יש בין קצף ובין חמה, שהקצף הוא בגלוי והחמה מורה על שמירת הקנאה בלבו בלי יגלה מן השפה ולחוץ, ופה היו שני ענינים : א) הקצף הגלוי, על שסרבה לעשות מצותו שזה היה בפרהסיא, ב. החמה הפנימיית אשר בערה בלבו על שעל ידה נתבטלו כל מחשבותיו וכל מה שטרח עד הנה בהסעודה למען ימלוך ממלכה בלתי מוגבלת היה עתה לאפס, ויען שזה לא יכול להגיד, כי עצות האלו היו צפונים בלבו, לא הראה הקצף הזה, רק חמתו בערה בו :

{יג} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין:

השאלות: מי הם יודעי העתים ומי הם היודעי דת ודין. ובאור הכתוב הזה מוקשה ומהו ההבדל בין דת ודין, ולמה אמר אח''כ כדת מה לעשות ולא אמר כדין :

ויאמר המלך, מתוך דברי המלך ומתשובת ממוכן נראה בעליל, שהמלך עם כל חמתו עליה רצה לזכותה ועל כל פשעים תכסה אהבה. והנה יש הבדל בין משפט אשר ישפטו בין המלך ובין אחד מעבדיו, למשפט אשר ישפטו בין כל האדם בין איש לרעהו, כי אל משפטי המלך היו קבועים שופטים מיוחדים הנקראים יודעי העתים, שהשופטים האלה מלבד שהיו צריכים לדעת הדתות וחוקי המשפט, היו צריכים לדעת את העתים, לדון לפי השעה והזמן, שאם חטא מי נגד המלך בעת שישב על כסא מלכותו ענשו יותר גדול מאם חטא נגדו בעת שעובר ממקום למקום, וכ''ש אם חטא נגדו בעת כזאת שכל גדולי המדינה היו לפניו שענשו גדול וכבד יותר, אבל משפטים שבין איש לרעהו ידונו לפני כל יודעי דת ודין לבד לפי חוקת המשפט והמלך ראה שאם יצוה לדון משפט זה במשפט יודעי העתים, שבזה מחשיב כאלו הדיוט חטא נגד המלך ידיעה משפט מות, ע''כ אמר המלך אל החכמים יודעי העתים שמשפט זה אין ענינו לבא לפניהם רק יכול לשפוט לפני כל יודעי דת ודין, כי אין זה משפט של הדיוט שחטא נגד המלך כי היא מלכה כמוהו, ואין לו יתרון עליה, ואחר שהוא מלך והיא מלכה מצד תולדתה, הוא רק משפט שבין איש לאשתו, כי שניהם שוים במעלה, וכל יודעי דת ודין יכולים לשפוט דבר זה כשאר משפט שבין איש לאשתו, וז''ש ליודעי העתים שדבר המלך הלז יכול להשפט לפני כל יודעי דת ודין דעלמא, ואמנם במה שכפל דת ודין בזה רצה לזכותה לגמרי, כי עם שדת יבא גם על משפט הנמוסי אשר בדברים שבין איש לרעהו, נ''ל שאחר שבא נרדף עם דין שכולן דברי ריבות שבין איש לחבירו, יהיה דת שם נבדל על נמוס המוסרי, כי דת יבא לרוב על הדתות האלהיים או המוסריים. והנה במשפט הלזה שצוה להביא את ושתי לפניו להראות את יפיה לפני רבים עמים, מצד הדין יש לחייבה כי גם אם ידונו אותם כאיש ואשתו בלי השקף על המלוכה, היה הדין אז כמו שהוא עוד היום בארצות המזרח שהאשה משועבדת תחת בעלה וצריכה להכנע לעשות רצונו ואם יעבור ענוש תענש, אבל מצד הדת המוסרי תזכה בדינה, כי הדת המוסרי היה שהפרסיות והמדינות היו צנועות סגורות בהיכליהם, לא יתראו לפני אנשים, כמ''ש במשנה (בת ,, ו ,, ו) הערביות יוצאות רעולות והמדיות פרופות, והוא צוה לה לבא להראות את יפיה לפני המונים שזה נגד הדת המוסרי, ובזה אם ידונו זה המשפט כמשפט שבין איש לאשתו אין האשה חייבת לעבור על הדת המוסרי, ועז''א לפני כל יודעי דת ודין, שצריכים במשפט זה לדעת גם הדת, ואמר אח''כ כדת מה לעשות שישקיפו במשפטם על הדת המוסרי :

{יד} וְהַקָּרֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ מֶרֶס מַרְסְנָא מְמוּכָן שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת:

השאלות: מז''ש והקרוב אליו, ולמה כפל תארם בשלשה ענינים :

והקרוב, אחר שהקדים שמשפט זה אינו משפט מלך, רק משפט שבין איש לאשתו בחר להציע המשפט הלז לפני שבעת השרים האלה מצד ד' טעמים : א.והקרוב אליו שהם יושבים קרובים אליו ולא רצה שיתפרסם המשפט הזה רק אחר שהם בל''ז כבר שמעו את כל אשר רצה שהם ישפטו בדבר ונשאר סוד ביניהם, ב. בחר בהם מצד שהם שבעת שרי פרס ומדי וראוי שישפטו משפט זה מפני מעלתם, ג. שהם רואי פני המלך תמיד ומכירים קריצותיו ורמיזותיו וידעו מה בלבו שרוצה לזכותה, ד.היושבים ראשונה במלכות שיושבים במלכות מזמן רב, וכבר בחנו תולדות הימים ומבחן הזמנים כדרך השופטים הישישים הבקיאים ומומחים בדבר :

{טו} כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בְּיַד הַסָּרִיסִים:

השאלות: למה אמר ביד הסריסים :

כדת, כבר כתבנו שהיה מגמתו שישפטו ע''פ הדת המוסרי שע''פ תצא זכאי בדינה, ולמען לא ידונו אותה כהדיוט המורד במלך שבזה אין מועיל טענה זאת, אמר : א. במלכה ושתי, שהיא מלכה מצד עצמה ויחוסה ואין משפטה עם המלך רק כמשפט אשה לגבי בעלה, ב. אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש, יש לה תירוץ יען שהיה ביד הסריסים וכדי בזיון וקצף שמלכה מתולדתה יביאוה הסריסים :

{טז} וַיֹּאמֶר (מומכן) מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:

השאלות: מה רצה ממוכן בכפלו על כל השרים ועל כל העמים, שאם החטא הוא רק מה שהנשים יבזו בעליהן, מה הבדל אם נשי השרים או העמים יבזו בעליהן :

ויאמר ממוכן, כאשר ראה ממוכן שהמלך רצה לזכותה לאמר שאינו משפט הנוגע למלך שהוא משפט כללי, כי כבוד המלך הוא כבוד כל המדינה, ורק משפט פרטי בין איש לאשתו, וגם רצה להסתיר הדבר במ''ש והקרוב אליו, השיב לפני המלך והשרים בפרהסיא, לאמר לא על המלך לבדו שאינו משפט פרטי רק משפט כללי הנוגע לכל המדינה, וגם לאמת שהמלך רצה לזכותה במ''ש שהיא המלכה ושתי שמלכותה מצד עצמה, השיב שהיא ושתי המלכה שמלכותה אינה עצמי לה, רק על ידי המלך היא מלכה. ובזה הוא משפט שבין הדיוט למלך, וגם אינו משפט הנוגע למלך לבדו. רק הנוגע, א. לכל השרים, שהוא מה שבזה רצתה להשפיל כל כבוד מלכות אחשורוש ושמן הדין ראוי שמלכותו תהיה מלכות בלתי נגבלת אחר שזכה בהמלכות ע''י כבוש, והיא רצתה להגביל מלכותו לאמר שהגיע למלכות על ידה, וזה דבר הנוגע לכלל המלוכה, וזאת שנית חטאה על כל העמים במה שנשיהם יבזו בעליהן, ולא בחלק אחד ממלכותך רק אשר בכל מדינות המלך, שהדבר כולל בין כלל המלוכה בין כלל המדינות :

{יז} כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה:

השאלות: איך יתכן שעל חטא זה שהנשים יבזו בעליהן תומת המלכה, הלא יכול לתת דת מעתה להיות כל איש שורר בביתו, ומהו כי יצא דבר המלכה :

כי יצא, עתה באר דבריו ומפרש תחלה איך הוא נוגע לכלל העמים, כי באמת אצל ושתי לא היו רק שרות פרס ומדי, והם שמעו וידעו גוף הענין והויכוח שהיה ביניהם והם ידעו שמה שלא רצתה לבא היה מצד שרצה להורידה ממעלתה להכחיש מלכותה, והם לא יבזו בעליהן, כי לפי דעת ושתי, דבר גדול בקש ממנה, רק הם יספרו גוף הענין להשרים שמזה יחולל כבוד המלך לאמר שמלכותו מוגבלת, אבל נשי העמים שהם לא היו שם, ולא ידעו גוף הענין, לא ישמעו רק פשטות הספור שאחשורוש קרא לושתי ולא רצתה לבא, ובזה ילמדו ק''ו להבזות בעליהן, וז''ש כי יצא דבר המלכה על כל הנשים, בזה שיתפשט דבר המלכה בפי המספרים אשר ישמעו הדבר אחר ימים אחדים איש מפי איש ולא ידעו גוף המעשה, יפעול זה לרוע שיבזו בעליהן בעיניהן, שאם יצוה הבעל לאשתו לעשות לו עבודה, תעיז פניה ותשיב לו : א. הלא המלך אחשורוש שהוא מלך. ב. שאמר להביא את ושתי המלכה שהיא אינה מלכה מצד עצמה רק מצדו, ג. שאמר רק להביא לפניו שהוא דבר קטן ומ''מ ולא באה, וכ''ש אתה שאינך מלך ואני איני מלכה על ידך רק דומה לך במעלה ואתה מבקש ממני לא לבא לפניך, רק שאעבוד עבודה קשה, כ''ש שאיני צריך לשמוע לך. ובזה יחדלו הנשים משמוע לבעליהן, והמעשה הלזו תהיה למשל ולשנינה בפי כולם, וזה הוא הנוגע לכל העמים :

{יח} וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה לְכֹל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף:

השאלות: מלות והיום הזה אין להן הבנה. וגם לא נזכר מה שיאמרו שרות פרס ומדי. ומהו הכפל של בזיון וקצף :

והיום הזה, עתה באר מה שנוגע להשרים, כי שרות פרס ומדי שהן היו במשתה הלז והן שמעו את דבר המלכה וכל הויכוח שהיה ביניהם בפרטות, והם עוד היום הזה תאמרנה כל דבר המלכה לכל שרי מלך, באופן שהיום הזה אשר הגבלת לקיים בו מגמתך שיסכימו השרים עמך שתמלוך ממלכה בלתי מוגבלת, ותופר עצתך במה שנשי השרים יספרו לבעליהן, כי ושתי מחזקת שיש לה חלק במלכותך, והמלוכה לך ירושה על ידה, ואם לא תהרגנה הרי תסכים עמה, ויושבת כל עצתך. וממילא וכדי בזיון בין העמים שהנשים יבזו בעליהן, וקצף בין השרים שיקציפו את מלכותך שתשאר ממלכה מוגבלת :

{יט} אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה:

השאלות: מ''ש יצא דבר מלכות מלפניו אין לו מובן מהו הדבר מלכות. וביחוד מ''ש ויכתב בדתי פרס ומדי, שהלא בדתות העמים לא יכתב רק דת הקיים לעולם שע''פ יפסקו הדין להבא, אבל הריגת ושתי אינו דת קיים רק משפט לפי שעה, ומהו ולא יעבור :

אם על המלך טוב, אחר שהציע כל מה שעותה ושתי וההפסד שנמשך על ידה, וגלה דעת המלך כל מה שהיה עם לבבו במשתה הזאת וכי ושתי הפרה עצתו, בא כיועץ חכם והודיעו איך יתוקנו שני הקלקולים האלה ע''י מיתת ושתי, וראשון יעצו איך יחזיק במעוזו שמעתה תהיה מלכותו מלכות בלתי מוגבלת, ועז''א יצא דבר מלכות מלפניו, יעצו שמעתה יעמיד חק חדש אשר כל דבר מלכות לא יצאו עוד מן השרים המחוקקים כמו שהיה עד הנה שלא היה רשות להמלך לשפוט או לתקן דבר בעצמו אם לא ע''פ השרים ויועצי המדינה מעתה לא יהיה כן רק כל דבר מלכות אשר יצא, מלפניו לבדו יצא, ולא זאת אלא ויכתב בדתי פרס ומדי, שכל פסק שיצא מן המלך יכתב בדתי פרס ומדי להשאר דת קבוע שע''פ יפסקו כל דין כיוצא בו, ולא יעבור רק ישאר דת קבוע לנצח, כמו שהוא גם היום אצל המלכים שפסקיהם ישארו דת קיים במדינה (גאבינעטס ארדערע) והדבר מלכות הראשון יהי אשר לא תבא ושתי לפני המלך, [ויכתב בדתי פרס ומדי הוא מאמר מוסגר ומוסב על כל הפסקים שיצאו מן המלך להבא], וגם בזה יעץ נכונה כי אם ימית את ושתי עדיין יאמרו הלא מ''מ לא באתה לפני המלך, והמלך לא יכול להכריחה שתבא לפניו, לכן יעץ שהמלך יתן דת שלא תבא ושתי לפניו, שעי''ז יאמרו שלא היא היתה המעכבת, רק שאח''כ היה ברצונה לתקן עותתה ולבא ולא יכלה לבא לפניו מפני דת המלך שלא תבא. ונוסף לזה ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה. כלל בזה שתי כונות, אחת כמ''ש המפרש שלא יביט עוד על יחוס אבותיה, רק שתהיה טובה ממנה בעצמה לא מצד אבותיה, וזאת שנית, אמר אליו בל תירא פן גם השנית תמרוד בך, כי השנית תלמד מוסר מן ושתי ותתירא לעשות כמוה פן כמקרה ושתי גם היא יקרנה, וז''ש הטובה ממנה, המ''ם הוא מ' הסבה שעל ידה תוסר ותהיה טובה :

{כ} וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן: {כא}וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר מְמוּכָן:

השאלות: הלא יפלא מ''ש ונשמע פתגם וכו' כי רבה היא, מה הוא הדבר הגדול הזה שהרג אשת חיקו, ומי יעצור בעדו. וביחוד מ''ש וכל הנשים יתנו יקר שמורה שלכן יהרגה כדי שישמע בכל המלכות וילמדו הנשים לתת יקר לבעליהן, וזה עצה סכלה ומגונה מאד שהמלך יהרוג אשת חיקו בשביל דבר כזה. גם מ''ש מגדול ועד קטן ולא אמר מקטן ועד גדול, ועיין למעלה (ו ה') :

ונשמע, עתה באר איך עי''ז ירויח לתקן כל מה שנעוות עתה, כי על ידי שישים חוק שמעתה יצא דבר מלכות מלפניו בלי עצת הסגנים, עי''ז מעתה ונשמע פתגם המלך אשר יעשה, מה שיעשה המלך בעצמו גם בלי עצת השרים ישמע בכל מלכותו ואין מי שימרה את פיו יען כי רבה היא, כי פתגם המלך היא עצמו יהיה דת קבוע ולא יעבור, ובזה תרויח למשול ממלכה הבלתי מוגבלת. ב. וע''י שישים משפט בושתי ירויח שכל הנשים יתנו יקר לבעליהן, הגם שהאחד גדול והאחד קטן, ר''ל שגם כשהיא גדולה ממנו ביחוס תתן לו יקר : {כא}וייטב, אחר שלדבר הזה שימלוך ממלכה בלתי מוגבלת היה צריך הסכמת השרים, אמר שהשרים הסכימו עם המלך בזה, ומעתה נסתלק כח השרים, ונשאר הנהגת הדת להמלך לבדו, ויעש המלך כדבר ממוכן בלי צורך אל הסכמת השרים :

{כב} וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ:

השאלות: למה מספר ששלח לכל מדינה ומדינה ככתבה. גוף הספרים הם דברי סכלות שיהיה כל איש שורר בביתו. גם מה שפקד שידבר כלשון עמו לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, מה רצה בפקודתו זאת :

ע''פ זה נתן הדת הראשון שכל איש ידבר כלשון עמו, וזה עשה בחכמה ודעת, כי עד עתה היה בחוקי פרס שכל העמים הנכנעים תחתם כשהיו כותבים אל המלך וכן המכתבים שהגיעו מן המלך אליהם היה צריך להיות בלשון פרס שהוא שפת האום המולך, ומצד זה היו כולם צריכים ללמוד לשון פרס, ואחר שאחשורוש החזיק עתה, שלא המדינה היא המולכת רק הוא עצמו הוא המולך על כולם ממילא אין הבדל בין מדינת פרס ליתר מקומות ממשלתו, שכולם נכנעים תחתיו ועבדים לו כאלה, ממילא אין לכתב ולשון פרס יתרון על יתר לשונות הגוים, כי אין המלכות נקראת מעתה על שם פרס רק ע''ש אחשורוש, וע''ז כתב אל כל עם ועם כלשונו, ונתן הדת שכ''א ידבר כלשון עמו, והדת השני נתן שכל איש יהיה שורר בביתו, כי עד עתה היה בחוקי פרס שהאשה תכנע אל האיש לכבדו לבד, והוא נתן הדת שישתרר עליה וימשול בה כאדון בשפחתו, ויכול לעשות בה דין ומשפט כעם קנין כספו, וכמו שהוא עוד היום בחלק ממדינות אפריקא. ושני דתות החדשים האלה היו מגבילים לעומת שני הדברים שהזכיר ממוכן, שלעומת ימלוך לבדו בבלי הגבלה, נתן הדת שכל הלשונות יהיו שוים, ולעומת שכל הנשים יתנו יקר לבעליהן נתן הדת להיות כל איש שורר בביתו : אולם מה שהקדים הפרשה הזאת לספור המגלה, ונתחייבנו לקראה בפורים כאילו גם היא שייכה אל ספור הנס, אחשוב בו שני טעמים, א. והוא הטעם העקרי אצלי, כי כלל הספור הזה הוא יסוד מוסד לספורים הבאים אחריו, כי לולא התאמץ המלך למלוך מלכות בלתי מוגבלת, לא היה באפשרי להיות לו לקיחת אסתר, כי לא היו שרי העצה מסכימים שיקבצו למלך נערות בתולות לברור מהם אשה, ואף כי לקחת אשה אשר לא ידע עמה ומולדתה, ולא הגדלת המן שלא היה יכול לעשות זה בלי רשות השרים, וכ''ש הגזרה הכוללת להשמיד אומה שלמה, ועז''א אלמלא אגרות ראשונות לא נתקיימו אגרות אחרונות, ר''ל אלמלא לא יצא הדת הראשון שהמלך שליט על הדתות והנמוסים לבדו ואין זולתו, לא היה באפשר שיצאו האגרות האחרונות, אחר שהיה צריך נטילת רשות משרי העצה. זאת שנית, אחר שהנס הזה לא היה בו דבר היוצא מהיקש הטבעי, כי שהאשה היפה בנשים תשנה רצון המלך בעלה יקרה על הרוב, ולא יהיה זה נס ופלא, רק אם נשקיף היטב על המלך אשר בו היה המאורע, כי אם יקרה זה לרוב במלכים הקטנים, לא יהיה זה בקל אצל מלך הנורא למלכי ארץ. ומצד זה הקדים להודיע. א. גודל מלכותו שמלך על קכ''ז מדינות, ב. גבורתו שכבשם כולם בזמן קצר, ג. עשרו הנראה מהמשתה הגדול, ד. חכמתו איך התנהג בתחבולות להסיר לב ראשי עם הארץ למלוך עליהם בלי הגבלה, ה. טבעו ותכונתו שהגם שאהב את ושתי עד מות, מ''מ מפני אהבת הטוב בל יבזו נשי המדינה בעליהן בעיניהן, או אהבת המועיל שישתרר במלכות בלתי מוגבלת, ביטל אהבת הערב שאהב את ושתי, ובכל זה גלוי לכל רואה שמה שאסתר שנתה לבבו להשיב את הספרים מחשבת המן, לא אהבת הערב הטתו, רק מאת ה' היתה זאת :

אסתר פרק-ב

{א}אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ:

השאלות: מה רצה במה ששלש פה, את ושתי, את אשר עשתה, ואת אשר נגזר עליה :

זכר את ושתי, מספר שאחר ששך חמת המלך ועלה בדעתו לקחת אשה אחרת למלכה, פחד בלבבו מפני שלשה דברים, א. שזכר את ושתי, את יפיה ויחוסה ומעלותיה וחשב כי קשה שימצא אשה כמוה, ב.זכר את אשר עשתה, וירא לקחת אשה פן גם ימצא מיוחסת ויפ''ת כושתי תעשה גם היא כמעשה ושתי, ולא יכון במשפט כסאו שיהרוג גם זאת שיאמרו שהוא הורג את נשיו, ג.זכר את אשר נגזר עליה, וירא שגם תמצא אשה ראויה אליו לא תרצה להנשא לו כי תתירא שלא יהרוג גם אותה.

{ב} וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה:

השאלות: עצת הנערים נבערה, שאל מלך כמוהו יבקשו אשה מן הרחובות וקיקלון על כבודו. תחלה אמר יבקשו שמורה הבאות בטוב לבן, ושוב אומר ויפקד ויקבצו שמורה בעל כרחן :

ויאמרו וכאשר הודיע פחדו למשרתיו, יעצוהו עצה נכונה להסיר שלשה חששות אלה, שלעומת מה שזכר את ושתי ואת יפיה, אמרו יבקשו לאדני המלך שיבקשו אשה הראויה למלך. גם אל יביטו על היחוס רק שיהיו נערות טובות מראה, כי מלך גדול כזה למה ישגיח על היחוס :

{ג} וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים אֶל יַד הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וְנָתוֹן תַּמְרוּקֵיהֶן: {ד}וְהַנַּעֲרָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ תִּמְלֹךְ תַּחַת וַשְׁתִּי וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ כֵּן:

השאלות: ולמה הגבילו שינתנו ליד הגא. ולמה הזכיר שנתנו תמרוקיהן שזה אינו מענין העצה :

ונגד מה שזכר את אשר נגזר עליה ופחד לבבו שלא תרצה האשה להנשא לו, אמרו שאחר שבקשו תחלה את הבאים ברצונם ולא ימצאו אשה נאותה אליו, אז יפקיד פקידים ויקבצו את כל נערה ביד חזקה, (וגם התחכמו שיפקיד ע''ז פקידים חדשים, שהפקיד החדש לא יערבו לבם לתת לו שוחד להסתיר ולהעלים עין מבנות העשירים), ונגד החשש הנ''ל מה שזכר את אשר עשתה וירא פן תעשה כמעשה ושתי, יעצוהו שיקבצו הנערות אל יד הגא, ושלא יביאו התמרוקים מביתם רק ונתון תמרקיהן, ע''י הסריסים, ומצד זה יכנעו תמיד אל הסריסים ולא תגבהנה בלבבן כושתי שהיה לה לחרפה מה ששלח לה המלך ביד הסריסים : {ד}והנערה גם אם אינה מיוחסת רק אם תיטב בעיני המלך. וייטב הדבר בעיני המלך, פה לא הוצרך לעצת השרים כמו למעלה, כי כבר נתן בידו הכח לעשות הכל לבדו כנ''ל :

{ה} אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי:

השאלות: איש יהודי, יל''ד שהי''ל ויהי איש יהודי בשושן, ולמה מספר יחוסו :

איש יהודי הכתוב בא לספר צדקת מרדכי ואסתר, איך בשלשה זמנים היתה אנוסה גמורה ונלקחה בעל כרחה, א. בזמן הראשון שנלקחה מביתה, ב. בזמן השני במשך י''ב חדש שישבה תחת יד הגי, ג. זמן השלישי בעת נלקחה אל היכל המלך. עתה החל לספר מתחלת לקיחתה מביתה, שמרדכי הסתירה משך זמן רב, הגם שהיה לו סכנה בדבר כי פקודת המלך בודאי היתה שכל מי שי''ל בת יפה יביאנה, וכשעובר על פקודת המלך אחת דתו להמית ובכל זאת לא מסרה ברצונו, וחושב בזה שמונה ענינים, א.איש יהודי היה בשושן הבירה, שאם היה מרדכי דר במדינה אחרת לא היתה הסכנה גדולה כ''כ, כי היה יכול לומר שלא שמע מפקודת המלך, אבל הוא היה בשושן ושם היה מקום הקיבוץ ונודע לכל בני העיר, וגם אם היה דר בשושן זה מקרוב היה לו תירוץ שעדן לא שמע, עז''א איש יהודי היה מכבר בשושן שדר שמה מימי קדם, ובזה מתחייב ראשו למלך, ב.ושמו מרדכי כי אם היה איש שפל ונבזה היה לו אמתלא שנכלם למסור בתו למלך בידעו פחיתות מדרגתו, לכן אמר שהיה איש הנודע בשמו ויחוסו ושם שבטו לכבוד ולתפארת, ובשגם שהיה מזרע המלוכה מבני שאול :

{ו} אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל:

השאלות: למה מאריך הספור שהגלה מירושלים :

אשר הגלה, ג. חטאו היה יותר גדול מצד שהיה מן הגולים, כי ידוע שאם איש גר אשר יסתופף בצל המלך מצד החסד יעבור ואשם נגד דת המלך, יענש יותר מאם יחטא אחד מאזרחי הארץ, וגם לא יכול לתת אמתלא שמצד זה בעצמו שהוא מן הגולים לא ערב לבו לתת בתו למלך, כי הגולים נבזים ע''פ הרוב, לז''א שהיתה מן הגולה שהגלתה עם יכניה, שאז גלו שרי יהודה ותפארת ציון, ואלה היו חשובים תמיד :

{ז} אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל:

השאלות: כפל הלשון. וגם אינו מסודר במה שהפסיק באמצע במ''ש והנערה יפ''ת :

ויהי אומן, ד. שהיה נודע לכל שהוא האומן אותה, וגם אסתר היתה נודעת בשם עד שנקראת הדסה ע''י מדותיה הטובים, וגם היתה בת דודו וממילא הוא פקיד עליה והיא תחת רשותו, ומכל אלה הצדדים היה בסכנה גדולה אם יודע שמחביאה מפני המלך. ה.כי אין לה אב ואם, וממילא רק ממנו יבקשו דין וחשבון לא מזולתו, ו.והנערה יפת תאר, ולא יהיה לו שום כפרה אם ימצאו שהחביא נערה יפה כזאת, ולא היה יכול לאמר שהנערה גדולה היא וחשב שמעצמה תלך אל בית המלך, כי במות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת וא''א שתצא בלעדי רשותו :

{ח} וַיְהִי בְּהִשָּׁמַע דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ וּבְהִקָּבֵץ נְעָרוֹת רַבּוֹת אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל יַד הֵגָי וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶל יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים:

השאלות: מ''ש ויהי בהשמע ובהקבץ הכל דברי מותר, הלא עיקר בא להודיע שנלקחה אסתר. ומה נ''מ אם נלקחו נערות רבות קודם או לא :

ויהי, ח. נוסף על כל אלה כבר היה שנשמע דבר המלך ודתו, כי שתי פקודות יצאו מן המלך, תחלה יצאה הפקודה שיבקשו למלך נערות ממי שימסרם ברצון, וזה קרא דבר המלך, ואחר כך יצאה הפקודה השנית, שיקבצו נערות בע''כ (כ ,, ל ו ב, ו , ) וזה קרא דתו, כי עם הפקודה השנית ודאי חייבו להעובר ומסתיר את בתו משפט מות, מבואר שלא חשש תחלה אל התועלת עת יצא דבר המלך שהנערה שתמצא חן תלקח לאשה, ואף לא אח''כ אל הסכנה בצאת הדת שיקחו בע''כ, וזאת שנית ובהקבץ נערות רבות שכבר נקבצו נערות רבות מחוץ לשושן אל שושן, ואז ודאי גדול עונש איש שושן הרואה כל זאת ומעלים בת יפת תואר אשר אצלו, ומ''מ מכל זה לא נתפעלו הצדיקים האלה, רק ותלקח אסתר בחזקה ולא נתנה מרדכי מדעתו :

{ט} וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו וַיְבַהֵל אֶת תַּמְרוּקֶיהָ וְאֶת מָנוֹתֶהָ לָתֵת לָהּ וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב בֵּית הַנָּשִׁים:

השאלות: ותיטב ותשא חסד הוא כפל ענין. מה ענין ויבהל מה הבהלה הזאת. למה נזכרו פה מנות. ולא נזכר שנתנו מנות לנערות אחרות. גם לא נזכר שנתנו להאחרות ז' נערות. ומלת הראויות מורה שראוים לה לבדה :

ותיטב, והנה אחר כל ההצעה הזאת, שראו בעליל שאסתר נלקחה ביד חזקה, הלא היה ראוי שידונו אותה ואת אומנה משפט מות, כי עברו מצות המלך, מ''מ ע''י כי ותיטב הנערה בעיניו וראה שהיא תצלח למלוכה, עי''ז ותשא חסד לפניו, והוא שעשה אתה חסד למחול על עונה ושלא להענישה, ויבהל עתה מספר איך תיכף כשראה אותה הבין שהיא תהיה המולכת, ומצד זה שינה בה בארבעה דברים, א. כי כל בתולה אשר נקבצה לידו לא התחיל תיכף לתת תמרוקיה רק המתין עד תחלת התקופה כמו שיתבאר (ב ו י,, ב) אבל באסתר בהל ומהר לתת תמרוקיה למען ישלמו הי''ב חדש תיכף, ותבא קודם אל המלך, ב.ואת מנותיה שנתן לה מנות ביחוד מה שלא נתן לשום נערה כי ידע שהיא תמלוך, ג.ואת שבע הנערות, כי המלכה היו לה שבע נערות לשמשה, וזו אף שלא מלכה עדיין נתן לה שבע הנערות הראויות לתת אח''כ בעת שתמלוך, כי לא נסתפק כלל במלכותה, ד.וישנה ששנה לא לבד אותה אלא גם את נערותיה שינה לטוב בית הנשים, וזה כולל שני דברים, א. שנתן להם החדרים היותר טובים ומרווחים, ב. שנתן להם מטוב המאכלים וכדומה :

{י} לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד:

השאלות: למה לא הגידה את מולדתה :

לא הגידה, עתה באר הזמן השני שהראית אסתר שהיא לקוחה שלא ברצונה, שאחר שהקדים איך נהג בה כבוד בכל הזמן הזה כבוטחים שהיא תמלוך, בכל זאת לא נפתה לבה ע''ז ולא רצתה להגיד עמה ומולדתה, וזה היה בעצת מרדכי, כי חשב שעי''כ יגרשנה המלך מביתו כי לא יקח אסופי מן השוק לו לאשה :

{יא וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ:

}השאלות: למה התהלך מרדכי כל יום ויום לדעת את שלום אסתר, הלא ידע שלא תכנס לבית המלך עד מלאת יב''ח :

ובכל יום, וגם בזה היתה בסכנה גדולה כי היתה ראויה לעונש במה שהראית שהיא אנוסה עד שבעבור זה היה מרדכי מבקר בכל יום לדעת את שלומה ומה יעשה בה, ר''ל אם יענישוה או יגרשוה, כי החליט בודאי שלא תפטר בלי עונש על מרדה במלך ומ''מ שמה לפיה מחסום ולא הגידה :

{יב} וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים:

השאלות: למה היו ימי המירוק י''ב חדש :

ובהגיע, עתה מספר זמן השלישי שהראית שהיא אנוסה, שגם ביאתה לבית המלך היה באונס גלוי לכל, וע''ז מקדים לספר כי כל נערה אחר ששלמו ימי מרוקיהן שהיו יב''ח [וזה היה לבחון את בריאת גופה, כי הגם שהיא יפת תואר יוכל להיות שיש בה חולי פנימית, ולכן בחנו אותה בארבע תקופות השנה כי יש חולאים שלא יחולו רק באחת מן התקופות ואחר יסורו, ואלה נקראים ימי המירוק והבחינה, וששה חדשי החורף היו מושחות בשמן המור המחמם האיברים, ובימי הקיץ מרגילות בבשמים מריחים המסירות העפושים המצוים בעתים הללו] :

{יג} וּבָזֶה הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל אֲשֶׁר תֹּאמַר יִנָּתֵן לָהּ לָבוֹא עִמָּהּ מִבֵּית הַנָּשִׁים עַד בֵּית הַמֶּלֶךְ: {יד}בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי אֶל יַד שַׁעֲשְׁגַז סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַפִּילַגְשִׁים לֹא תָבוֹא עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי אִם חָפֵץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ וְנִקְרְאָה בְשֵׁם:

השאלות: ובזה הנערה לא נודע אם היא השלמת הפסוק הקודם שחסר ממנו נשוא המאמר. ולמה נתנו לה את כל אשר תאמר :

ובזה, אמר הנה כל ההתקשרות שהיה בין המלך והנערה, היה שמצד הנערה לא בקש המלך רק היופי ובריאות הגוף, ועת שלמו ימי מרוקיה שנודע שאינה חולנית בזה הנערה באה אל המלך, כי לא בקש ממנה מעלה אחרת, ומצד המלך היה מה שכל אשר תאמר בלכתה מבית הנשים עד בית המלך ינתן לה לבא עמה, שהיה לה רשות לבקש בכל הדרך מתנות וכדומה והיו נותנים לה כל משאלות לבבה, ובזה הראתה שהיא מתרצית ללכת ברצונה ואינה אנוסה, כי בעד המתנות מסרה עצמה למשכב, שעז''א ובזה הנערה באה ברצונה : {יד}בערב הגם שבערב היא באה ובבוקר היא שבה להיות צרורה בבית הפילגשים ולא תבא עוד אל המלך, מ''מ התרצו והלכו ברצון טוב בחפץ לבבם :

{טו} וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח לוֹ לְבַת לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לֹא בִקְשָׁה דָּבָר כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ: {טז}וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ:

השאלות: למה הזכיר פה שנית יחוס אסתר, ושאביחיל היה דוד מרדכי. למה לא בקשה דבר ואם היה במקרה למה מספר זאת כותב הספר. לאיזה צורך אומר פה ביחוד שנשאה חן וכבר אמר זה למעלה :

ובהגיע, אומר ראה כי באסתר היה הפך מכל הנשים. הנה מה שנתנה היא אל המלך מצדה, לא היה היופי והבריאות לבד רק היה בידה חוסן ויקר מה שהיתה בת אביחיל, שהיו תכונותיה ומדותיה טובות ושכלה שלם מצד תולדותה מאביה הצדיק, והוא היה דוד מרדכי שגדלה והוציא כחותיה אלה הטובים אל פועל השלימות, זאת הביאה היא אל המלך, אבל מה שלקחה מן המלך מצדו, שמצד זה תבא ברצונה בלי אונס לא בקשה דבר, כי הראית בפועל שהיא אנוסה ואינה מתרצית אליו, וע''כ אמר ובהגיע תור אסתר לבא, שרק התור לחצה ואנסה לזה, ולא לבה התרצה לבא, ולכן לא רצתה מאומה רק מה שנתן לה הגי בעצמו, שזה הכריחה לקחת, ואף שעתה חייבה ראשה למלך זה הפעם השלישית, מ''מ ותהי אסתר נושאת חן וזה כסה על כל פשעיה : {טז}ותלקח, עתה סיים שגם סוף בואה לחדר המלך היה באונס, שעז''א ותלקח בעל כרחה, וספר שהיא לא נלקחה אל בית המלך הכולל רק אל בית מלכותו החדר המיוחד למלך :

{יז} וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלֹת וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי:

השאלות: מי הן הנשים ומי הן הבתולות. ושינוי הלשון אהבה וחן וחסד :

ויאהב, באין ספק היו לאחשורוש נשים ופילגשים גם מכבר, ואצלם שייך אהבה, ואצל הבתולות שבאו להמליך אחת מהם שייך נשיאת חן כדי להמליכה, ובשניהם אסתר עלתה על כולנה עד ששם בעצמו הכתר על ראשה ברוב אהבתו אותה ויליכה תיכף :

{יח} וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת כְּיַד הַמֶּלֶךְ:

השאלות: למה קראו משתה אסתר, הלא ידוע שהיה בשביל לקיחת אסתר. ולמה נתן הנחה ומשאת :

ויעש עתה מספר שגם אחר שכבר המליכה המלך והיא לא הגידה עדיין עמה ומולדתה, עשה המלך תחבולות רבות כדי שתגיד מאיזה עם היא, ובחן אותה בג' דברים, א. מצד הכבוד שעשה משתה גדול לכל שריו ועבדיו, וקרא למשתה זאת בשם משתה אסתר שהיא היא העושה משתה זאת, וחשב אולי בזה יתעורר בה אהבת הכבוד, שתבוש לפני השרים שהיא אסופי ואין יודעים מולדתה ותגיד, ב. מצד הטוב לעמה, שהנחה למדינות עשה, מספק שמא היא מדינה שאסתר נולדתה שם, ובזה מתעורר להגיד מדינתה בידעה כי אז ייטיב ביתר שאת לבני מדינתה ועמה, ג.ויתן משאת יקרות כיד המלך, ובזה תתעורר להעשיר בני מולדתה ותגד מולדתה כדי שגם הם יקבלו משאת :

{יט} וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת שֵׁנִית וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ:

השאלות: מה היה הקבוץ הזה שנית אחר שכבר המליך את אסתר. ומה ענין פה מה שמרדכי יושב בשער המלך :

ובהקבץ, גם אם היתה יראה להגיד מולדתה, כי אולי היא מעם שפל ונבזה ויגרש אותה המלך, הנה כבר קבץ את הבתולות הנשארות שעדיין לא נבעלו ושלחם לביתן, באופן שהיה לבה בטוח שלא יבחר עוד המלך באחרת, ועוד זאת כי מרדכי נתעלה להיות יושב בשער המלך על כסאות למשפט כאחד השרים, שזה עשו לו בעבור שמצאו אותה בביתו, ובזה הלא בטחה שכ''ש שיעשו לו גדולה וכבוד אם ידעו כי היא בת דודו :

{כ} אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ:

השאלות: ולמה חוזר שאסתר אין מגדת עמה ומולדתה וכבר אמר זה, ושטחות הלשון מורה שתלוי בפסוק הקודם ולא נודע יחוסם זה אל זה, ולמה בפסוק יו''ד אמר עמה ומולדתה ופה אמר מולדתה ואת עמה :

אין, וכ''ז לא הועיל רק אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה, והנה תחלה הקדים עמה למולדתה, כי שם היה המבוקש לדעת מי היא, ודרך לשאול תחלה על עמה ואח''כ על מולדתה. ופה היה המבוקש כדי להטיב עם בני עמה, ובזה שאלו תחלה על מולדתה שהם קודמים לקבל הטוב ההיא ואח''כ על עמה שגם עמהם ייטיבו בעבורה, וספק צדקתה שאף שעלתה לגדולה שמעה לדברי מרדכי כבעת שהיתה תחת רשותו בעת האומן :

{כא} בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ:{כב}וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי:

השאלות: למה הזכיר פה שנית שמרדכי יושב בשער המלך וכבר הזכירו למעלה :

בימים ההם, טרם יבא אל ספור הצרה אשר היה לישראל, הקדים רפואה למכה, להורות כי המכה אינו למען הכות רק למען ירפא, כמו שמקיז דם שמכין תחלה הדברים הצריכים להשקיט מרוצת הדם ולעצרו ולהשיב נפשו אחר ההקזה, ועז''א כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, ר''ל שלא אשים עליך המחלה ע''ד ששמתיה במצרים שהיה עיקר הכונה למען הכות הרשע, רק אשים המחלה מצד שאני ה' רופאך, ומצד זה יקדים הרפואה למכה. כי זאת עיקר הכונה, ע''כ אחר שהקדים ההכנה הראשונה שזמן ה' לרפאות שבר עמו במה שהזמין להם אחות בבית המלך וישם את אסתר לובשת כתר מלכות, ספר ההכנה השניה מה שהזמין למרדכי זכות וחסד בבית המלך שהציל נפשו ממות, והקדים לספור זה מה שמרדכי יושב בשער המלך לשתי כונות, אחת שזה עורר הקנאה משומרי הסף שחרה אפם על שמרדכי יושב בגדולה וכבוד והם עומדים על רגליהם לשמור הסף כדרך השומרים, ב. שמטעם זה בעצמו סבב ה' שישב מרדכי בשער המלך כדי שיודע לו קצף הסריסים, ובאופן שישיבת מרדכי שם היתה סבה לצרת ישראל שעי''ז נתגרה בו המן, והיא עצמה היתה סבה לגאולתן, וזה נס האחד שעשה ה' שמרדכי ימצא שם והיה סבה לרפואת המכה העתידה. (הנס הב') שקצף בגתן ותרש שהיו שומרי הסף, ולמשמרת זה בוחרים אנשים נבחנים לאוהבי המלך, וה' סבב שיקצפו על לא דבר, כי אחר שהיו סריסים מה להם לקנאות בגדולת מרדכי. ג. גוף המעשה מה שבקשו לשלוח יד במלך גדול כזה, כי אם יקרה ששרים יעיזו למרוד במלכם הוא בחושבם להמליך איש מביניהם, ולא שיעשו זאת שני סריסים אשר יודעים כי בנפשם הוא : {כב}נס הג' שנודע הדבר למרדכי, ע''י השגחת ה' המפענח נעלמים. הד' שהגם שמרדכי לא אמר לאסתר שתגיד זאת בשמו, והיא שמעה לקולו בכל דבר כמו שהקדים ואת מאמר מרדכי אסתר עושה, ופה שנתה דבריו ותאמר למלך בשם מרדכי :

{כג} וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל עֵץ וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

השאלות: לפני המלך מיותר :

ה.ויבקש הדבר וימצא, ר''ל וימצא הדבר, שנמצא גוף הסם שרצו להמיתו, שזה דבר רחוק המציאות כי ודאי הסתירו אותו הסם במטמונים : ו.ויכתב, היה בהשגחת ה' שלא שלם לו המלך שכרו תיכף רק כתבו בספר לזכרון כדי שיעמוד זאת למרדכי לישועה ליום פקודה, והיה בזה השגחה פרטית שלא נכתב בספר ד''ה הכולל, שהוא נמצא תמיד ביד המשנה, שאז ודאי היה המן מוחקו משם, רק נכתב בספר דברי הימים המיוחד למלך, שלא השיג אותו המן, וגם שנכתב לפני המלך היינו בפניו שאל''כ היה נקל שהסופר יזייף ויגרע בו דבר :

אסתר פרק-ג

{א} אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ:

השאלות: למה גדל את המן כ''כ. ולמה דוקא אחר הדברים האלה. ומהו הכפל גדל וינשאהו :

אחר הדברים האלה. בארו המפרשים כי אחר שנשכח מאחשורוש שאסתר הגידה זאת בשם מרדכי, וזה המלך היה חפץ מאד ביחוד לשלם גמול למטיביו, ולא מצא דבר במה שישלם לאסתר עבור שהצילה נפשו משחת, חשב כי אך בזאת יאות לה במה שייטיב להשרים אשר יעצוהו לקחת את אסתר, שהראשון מסריסיו היה מהומן, והוא יעצהו לבקש לו נערות בתולות וע''י נשא את אסתר, ולכן העלהו על במתי עב, וגם כי אחר שנשכח ממנו מי היה המגלה מדבר בגתן ותרש, היה נקל להמן אשר שעתו הצליחה לו לפתות לב המלך שהוא היה המגיד דבר, ולכן העלהו לגדולה, ובאופן שהמן התלבש בטלית שאינו שלו, והכבוד הלז היה באמת מגיע למרדכי אך מאת ה' היתה נסבה שתחול על ראש הרשע לפי שעה עד בא העת להחזיר העטרה לבעליה : גדל וינשאהו מנמוסי המלכים שלא לגדל איש הדיוט פתאום משפל המדרגה עד רום המעלות, רק יעלהו מדרגה אחר מדרגה, כמו שבארתי זאת ביחוד בפ' מקץ אצל הגדלת יוסף ע''י פרעה, וכן ספר יוסף לאחיו (ברא ית ה) וישימני לאב לפרעה, ואח''כ ולאדון לכל ביתו ואח''כ ומושל בכל ארץ מצרים, וכן עשה אחשורוש תחלה גדלו שהעלהו להיות שר ואחר כך וינשאהו מדרגה אחר מדרגה, עד שהעלהו ששם את כסאו למעלה מכל השרים שהיו אתו במדרגה העליונה, שמהו לראש כלם :

{ב} וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה:{ג}וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְמָרְדֳּכָי מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ:

השאלות: מה רצה למעט במ''ש אשר בשער המלך היל''ל וכל עבדי המלך כורעים. מדוע אמר כי כן צוה לו. הלא להם צוה לא לו. מדוע לא השתחוה מרדכי :

וכל, אח''כ נתן לו רבו יתירא שכל עבדי המלך אף שיושבים בשער המלך יכרעו וישתחוו לו, כי מנמוסי המלכים אשר במקום אשר המלך שם לא ינהגו כבוד לשום אדם, כי בזה מיקל כבוד המלך אם יכבד אחד מעבדיו לפניו [וכמ''ש שאוריה החתי מרד במלכות בית דוד מפני שקרא ליואב בפני דוד אדוני] ואחשורוש מחל על כבודו וצוה שגם בשער המלך יכרעו להמן, יען כי כן צוה לו המלך ומחל על כבודו, וגם שלא היה זה רק לכבוד המן שבזה היה בידו למחול רק היה מצות המלך, וגם לא להמן צוה זאת שיפקיד ע''ז ויעניש את העובר מצד עברו מצות המלך. ומ''מ מרדכי לא יכרע גמר בלבו שלא לכרוע בשום אופן, והטעם שנמנע מרדכי מכרוע לו, בארו המפרשים מפני שהיתה השתחויה הזאת כענין קבלת אלהות, שכן היה דרך העמים הקדמונים מאמיני ההזיות ליחס אל כל איש שמצאו בו איזו מעלה יתירה בחכמה או גבורה ועושר לאמר שהוא מבני אלים ושכוכב או כח עליון שופע עליו כמ''ש בנבוכדנצר (ד יאל ב) ולדניאל סגיד ומנחה וניחוחין אמר לנסכה ליה, ולכן נמנע מרדכי מזה באשר הוא יהודי. זאת שנית, שגזרת המלך לא היה רק על מי שיש בו ב' תנאים, עבד המלך, ויושב בשער המלך, ומרדכי הגם שנמצא בו תנאי אחד שיושב בשער המלך לא היה מעבדי המלך, באשר הוא יהודי, והיהודי אינו נעשה עבד בנמוסי פרס, ושני הטעמים נכללים במ''ש כי הגיד להם אשר הוא יהודי :

{ד} וַיְהִי בְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם וַיַּגִּידוּ לְהָמָן לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי:

השאלות: מ''ש היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי, אין לו מובן, הלא בזה לא היו מסופקים שהוא יהודי, והיה צ''ל היעמדו דברי מרדכי שהגיד להם שלא ישתחוה :

ויהי, העבדים לא משנאה הלשינוהו להמן, רק מאשר הטיל עליהם לשמור מצות המלך ולמחות בעוברי רצונו, וע''כ לא הלשינוהו עד שהתרו בו תחלה, שעז''א ויהי כאמרם אליו. זאת שנית שהתמידו בהתראה יום יום ולא שמע אליהם, אז הגידו להמן, לראות היעמדו, ר''ל שמרדכי הגיד להם שלכן אינו משתחוה להמן בעבור שהוא יהודי ואינו יכול להשתחוות לו מצד דתו. אולם תרוצו זה צודק שלא ישתחוה לו בעת שהמן הולך מרחוק ואינו רואה, שאז אינו משתחוה רק מצד שעשה עצמו אלוה, אבל אם משתחוה לו בעת שהמן רואה אותו, שאז אין זה לשם אלהות רק מצד שררותו, כי לכל שר וגדול הדרך להשתחוות בפניו, ואם גם בעת שהמן יראה לא ישתחוה לו יודע כי לא מחמת יהדותו ודתו עושה זאת, רק מצד שמורד במלכות, וז''ש שהגידו להמן לראות היינו שהמן יראה על מרדכי, ובזה ידעו אם יעמדו דברי מרדכי ותרוצו אשר הגיד להם שלכן אינו משתחוה בעבור שהוא יהודי, שאם בעת יראה המן וילך בקרוב אליו, ישתחוה לו, אז יעמדו דבריו על כור המבחן, וידעו כי מחמת דתו נמנע להשתחוות שלא בפניו, ואין עליו עון אשר חטא, אבל אם גם בעת יראה המן לא ישתחוה, שאז דבריו ותרוצו מה שהוא יהודי לא יעמודו כי הגם שהוא יהודי לא תמנעהו דתו מהשתחוות לשר וגדול בפניו, אז ידעו כי מורד במלכות הנהו :

{ה} וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה:

השאלות: למה לא חרה אף המן עד שראה בעיניו וכי לא האמין להם :

וירא המן, עתה שראה המן, ובכל זאת אין מרדכי כרע ומשתחוה לו, בזה ראה והבחין כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו מצד עצמו שיש לו שנאה עליו, ועינו צרה בכבודו, כי עתה שהמן רואה אותו לא תיוחס ההשתחויה להשר או הכוכב השופט עליו כמו אם משתחוה אליו בהיותו ברחוק מקום, רק לו בעצמו מצד שהוא שר וגדול, עז''א ומשתחוה לו דוקא, ואז נתמלא המן חמה :

{ו} וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי:

השאלות: מה חטאו עם מרדכי. האיש אחד יחטא וכל עדתו ישמיד :

ויבז, מספר רשעות המן וגאותו, שהגם שעיקר הקצף היה על מרדכי, אחר שנראה בעיניו שלא מצד דתו נמנע להשתחוות לו רק משנאתו אותו, מ''מ אחר שעבדי המלך הגידו לו את עם מרדכי. שהם ספרו שמניעת ההשתחויה הוא כולל את עם מרדכי מצד דתם הישראלית ומצד זה היה לו שנאה על כלל ישראל ודתם, ויבקש להשמיד את כל היהודים מצד שהם עם מרדכי ומשתתפים בדתו, ורצה להכחיד כלל הדת ההיא באבדן השומרים אותו :

{ז} בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר:

השאלות: מלות לפני המן מיותר, וגם מ''ש מיום ליום ומחדש לחדש אין לו באור, גם הלא בדבר כזה ההשגחיי בהכרח ימצא טעם, למה נפל דוקא הגורל על י''ג אדר :

בחדש, הוא הגורל לפני המן. הגורל הזה היה מין ממיני הגורלות שנקרא שמו פור, והגורל הזה היה רגיל לפני המן להגריל בו בכל עת, וע''י הגורל הזה הגריל מיום ליום, הנה הגורל היה בשלשה עשר בניסן ובודאי מחשבת המן היה לנקום בעם ה' תיכף והתחיל בגורלו מן ארבעה עשר בניסן שהוא יום המחרת ולא עלה בידו ושוב הגריל על ט''ו ט''ז ניסן תמיד דחהו הגורל עד סוף ימי החדש, וכיון שהגיע לחדש הבא התחיל מיום א' של אייר ודחהו הגורל מיום ליום עד יום האחרון שהוא י''ג אייר, כי הגורל מוכרח ליפול על יום אחד מימים הנגרלים, והיה בהשגחת ה' שיפול על יום המאוחר, כדי שירויחו ישראל זמן, ואח''כ חשב המן בלבו אולי החודש אינו מצליח והתחיל להגריל על החדשים והתחיל מניסן שעומד בו ולא עלה הגורל, וכן דחהו הגורל מחדש לחדש עד החדש האחרון שהוא אדר, ושוב לא הגריל על ימי החדש כי כבר בגורל הראשון יצא יום י''ג, ובא גורלו על י''ג אדר, ואם היה מגריל על החדשים תחלה, וממילא היה נופל ג''כ על אדר שהוא חדש המאוחר ואח''כ היה מגריל על הימים היה בא הגורל על יום האחרון של חדש אדר. אבל יען הגריל על הימים תחלה, ולא היה במחשבתו להגריל על החדשים נפל על היום האחרון מיום י''ד שהתחיל בו שהוא יום י''ג הבא. ועז''א מיום ליום ומחדש לחדש. תחלה דחהו הגורל מיום אל יום ואח''כ מחדש אל חדש, עכ''פ מן הגורל הזה כבר היה לו לראות שעצת ה' הופיע בגורל הזה להרויח זמן לתשועת ישראל, ועז''א הוא הגורל לפני המן, שהגורל הזה היה מוכן לפני המן למפלתו :

{ח} וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם:

השאלות: הלא יפלא איך יסכים מושל עמים להשמיד אומה שלמה על לא חמס בכפם, וביותר יפלא אם באמת ברשעתו הסכים על זאת, איך תמה אח''כ לאמר מי הוא זה אחר אשר מלאו לבו לעשות כן, וכי דבר גדול כזה לא שוה בעיניו אף לזכור את אשר פעל ועשה, וגם אם הרשיע לעשות זאת מדוע שפך חמתו על המן, ומדוע הניחו לכתוב כלל המגלה בימים ההם, שבה נזכר המלך לדראון עולם, גם במלשינות המן לא נזכרו היהודים בשמם רק ישנו עם אחד, ולא נזכר ההשמדה רק לאבדם, ומהו הכפל מפוזר ומפורד, ולמה אמר ודתיהם ל' רבים ומדוע לא אמר שונות מכל דת עם כי הדת ישונה מדת אחר לא מעם אחר :

ויאמר המן, המבואר שהמן גנב את לב אחשורוש בשני דברים, אחד שלא הודיע לו מי הוא העם הזה שמלשין עליהם, שאם היה אחשורוש יודע שהם היהודים שהיו מפורסמים לעם חכם ונבון לא היה שומע לעצתו, וכן אף על עם אחר היותר שפל ונבזה אם היה אומר לו שכונתו להשמידם, ג''כ לא היה שומע לו, אבל המן בערמתו אמר ישנו עם אחד, עם הבלתי מפורסם, עד שאינו יכול לכנותו בשם, ויען שרצה להלשינם שמזיקים לכלל העמים, אם באמונתם ואם בהנהגה המדינית, וידוע שאם עם לבדד ישכון במדינה מיוחדת אף שיהיו היותר גרועים לא יזיקו לעמים אחרים השוכנים במדינות אחרות, וכן אם אף ישכנו בין עמים אחרים במדינותיהם, אם עכ''פ בכל מדינה ששוכנים בה יש להם ערים נבדלים, ג''כ אין שכונתם מזיק ולא יקפיד המלך לאבדם, ע''כ הקדים שהוא עם מפוזר להוציא שאין להם מדינה מיוחדת, וגם מפורד להוציא שגם במדינות ששוכנים שם לא ישכנו בערים פרטים רק מפורדים ונמצאים בכל שכונה ושכונה, ולא בקצת מדינות רק בכל העמים אשר בכל מדינות מלכותך ובאופן שהיזק הנמשך מהם כולל כל העמים, ועתה התחיל לספר שני ההיזקות הכלליות הנמשכות מהם : א. באמונות, כי דתיהם שונות מכל עם, וכלל בזה שלשה דברים, א. שנוי הדת הישראלי מיתר הדתות, ב. שהגם שכל דת ודת בהכרח יהיה משונה מדת זולתו, מ''מ לא ישתנה רק בעקריו ושרשיו, אבל בפרטיהם יתחברו וישתתפו, אבל בדת הישראלי נמצאו בו דתות שונות ומצות רבות חלוקות עד שנחשב להרבה דתות וכל הדתות האלה הנבדלות משונות מכל דתי העמים, ולא יתדמו אליהם בשום דבר. ג. שלא לבד שדת הישראלי משונה מדתות העמים, אבל הם משונים גם מכל העמים בעצמם, כי הדת תבדיל אותם מן העמים במאכליהם ומלבושיהם והנהגתם, עד שע''י הדת משונים גם בחיי האנושית מכל עם, ונגד הקבוץ המדיני אומר ואת דתי המלך אינם עושים, שגם בדבר שאינו נגד דתם רק בעניני ממון אינם עושים דת המלך, ומהם לומדים כל העמים למרוד במלך ופקודיו, ואחר שחשב ההפסד הגדול המגיע על ידם, אומר בל תחשוב שיש לך מהם איזו תועלת שבעבורו תניחם, אמר בכלל ולמלך אין שוה להניחם, שאין לך שום תועלת שישוה נגד ההיזק שתמצא בהנחתם :

{ט} אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ:

השאלות: יפלא מאד וכי עושי המלאכה הם הממונים על אוצרות המלך וגנזיו, הלא ליד הסוכנים ראוי שישקלם, גם היתכן שימכר המלך עם ונפשות אישיו במחיר, לא נשמע כזאת בכל דברי הימים הקודמים, ואם נתחייבו להשמידם למה יקח כסף מחירם :

אם, זאת הדבר השני שגנב לבו שלא אמר לו שרוצה להשמידם רק לאבדם, שפשטות באורו הוא לאבד צורת האומה שהיא דתם לבטל דתם ולהכריחם לשמור דתות של יתר העמים, או יותר ענינים כאלה שיעשו תחבולות שישבת ענין העם ההוא וחוקיהם ונמוסיהם, ולא כוון אחשורוש כלל אל הריגה ואבוד נפשות, ועשרת אלפים אמר בל תחשוב כי תצטרך להוציא ע''ז הוצאה רבה ולהחזיק פקידים הממונים על כך, ונבוני לב אשר יחרצו במלאכה הזאת להעבירם מדתם, כי עושי המלאכה הזאת שהם המדיחים אותם יעשוהו כ''כ בשמחה עד שהם עוד ישקלו כסף עבור זה נשעור הכתוב על ידי עושי המלאכה הזאת (אהיה אנכי ביכולת) לשקול עשרת אלפים ככר כסף אל גנזי המלך, כי הם ישקלו כסף כדי שיעשו מלאכה זאת, שיחשב בעיניהם לשכר ואושר, ובזה רמה את המלך שכל העמים ישמחו בזה להשיב תועים אל דרך :

{י} וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים:

השאלות: למה מספר שנתן הטבעת ביד המן, ולמה קורא פה ביחוד בשם יחוסו ובכנוי צורר היהודים:

ויסר, עתה מספר כי המלך לא אשם בדבר זה מאומה, כי אחר שגנב לבו ולא הגיד לו מי העם, ולא שדעתו להשמידם, אם היה המלך עצמו חותם האגרות היה רואה כי מרמה בדבר ולא היה מסכים עמו, אבל המלך מבטחונו בו מסר הטבעת לידו לחתום בשמו, והוא שנה וכתב להרג וכריתות, וע''כ אמר שלא המלך היה החייב בדבר רק שהמן היה הצורר היהודים, והוא כתב הכל מדעתו, ע''פ משטמת אבותיו השמורה אתו עד נצח יען שהוא אגגי :

{יא} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ:

השאלות: מ''ש הכסף נתון לך היל''ל יהיה לך כי לא נתן לו רק מחל לו :

ויאמר, מבאר שנית תומת המלך בל יחשוב אדם שעשה זה בעבור הכסף, כי אדרבה לפי מחשבתו שרוצה לישר העם ולאבד רוע דתם ומדותיהם אמר לו שהוא יתן לו הכסף הצריך להוצאה על זה מאוצרותיו, ויתן בידו הכסף עם העם לעשות בו הטוב בעיניו כפי שימצא דרך הישר להסיר המכשלה היוצאה מרוע דתם והנהגתם לטוב להם :

{יב} וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ: {יג}וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז:

השאלות: אחר שהעת לקיים דבר הדת להרוג היהודים היה בי''ג אדר הבא, מדוע זה מהר לקרא תיכף לסופרי המלך בו ביום, והלא עוד חזון למועד :

ויקראו, עתה מספר ערמת המן, איך חשב מחשבות להוציא רשעו אל הפועל. שאחר שרמה את המלך והשיג הטבעת, ירא פן אחר ימים יודע למלך מי הם העם, ומה הוא רוצה לעשות בהם ויפר עצתו, ע''כ מהר לכתוב הספרים בו ביום, ומספר כי סופרי המלך כתבו ככל אשר צוה המן לא כאשר צוה המלך, כי המלך לא ידע מזאת כלל. והנה בכל מדינה נמצאו כמה עמים, ולכן כתב לכל מדינה שתי אגרות, א. לאחשדרפון, ב. להפחה, ולכל עם אשר במדינה כתב לשר אשר הוא לראש אל העם, ומן הרגיל שכל מדינה יש לה כתב מיוחד ולכל עם ועם יש להם לשון מיוחד, אבל לרוב כל בני המדינה מתיחדים בכתבם, לכן אמר שכתב לכל מדינה ככתבה ולכל עם כלשונו : {יג}ונשלוח, זאת שנית ששלח הספרים תיכף ביום ההוא ביד הרצים, כדי שאף שירצה המלך לחזור בדבר לא יוכל להשיב את הספרים כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, וגם בחר שהשמד הכללי יהיה בכל המדינות ביום אחד כדי שלא יהיה להם שארית ופלטה, וגם לא באר בכתבו שהגזרה כוללת כל המדינות, כמו שבאר מרדכי בכתביו, כדי שכל שר ופחה יחשוב שרק במדינתו נגזר זאת, ויירא יותר לשנות דבר [ועיין לקמן ח' בארתי יתר השנוים שבין מכתבי המן למכתבי מרדכי] :

{יד} פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים לִהְיוֹת עֲתִדִים לַיּוֹם הַזֶּה:

השאלות: מה היה הפתשגן הכתב, וכי הכתב הראשון לא נודע באורו רק ע''י השני, והלא הפתשגן היה סתום וממ''ש גלוי לכל העמים משמע שהראשון היה חתום וסתום ומדוע היה זה, ומה היה הכונה שיהיו עתידים, ולא אמר למה ועל מה :

פתשגן, לדעתי עשה בזה ערמה כפולה, כי הספרים ששלח לשרי המדינות היו חתומים בחותם המלך, וכתוב עליהם מלמעלה שלא יפתחו רק עד שיבא יום י''ג אדר, כמו שהמנהג עוד היום אצל המלכיות, ועז''א ונחתום בטבעת המלך שהיו חתומים למעלה באופן שלא ידע איש מה היה כתוב בהם, רק עם הספרים האלה החתומים שלח עוד אגרות פתוחות פתשגן הכתבים החתומים, וזה היה בגלוי לכל העמים, שיהיו עתידים ליום י''ג אדר למלחמה, שבאותו יום יפתחו האגרות החתומות וידעו על מי ומי ילחמו, ובזה התנכל עצה עמוקה, א. כי רצה שעד אותו זמן לא תודע הגזרה הזאת לשום אדם כי האגרות יהיו חתומים, ועי''כ לא יוכלו היהודים לבקש עזר והצלה, ולא להעמיד מליצים בבית המלך, וגם המלך לא ידע הדבר עד אחר מעשה, ב. שע''י עצה זו היה בטוח שלא יברחו היהודים למדינות אחרות ולא יסתירו את עצמם כי אחר שלא יודע עד אותו זמן למה יהיו עתידים, ממילא גם היהודים יהיו עתידים ליום ההוא בכל עיר ועיר עם יתר העמים, ובפתוח האגרת ויתודע כי עליהם נגזר השמד יקומו עליהם ויהרגום :

{טו} הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה:

השאלות: למה לא נתנה הדת בשושן עד שיצאו הרצים והלא שושן קודם לכ''מ, איך ישב המלך לשתות אחר שמכר עם גדול להשמיד ולאבד, אין זה כי אם לב אכזר, ומה זה מ''ש והעיר שושן נבוכה שלא נודע באורו :

הרצים, גם הערים למהר על הרצים שיצאו תיכף כדי שלא יוכל המלך לחזור, ולא עוד אלא הדת לא נתנה בשושן עד צאת הרצים כדי שלא יודע להמלך תחלה, כי חשש פן ישלח המלך אחר כתב הדת וירצה להחזירו, וספר עוד לראיה, שהמלך לא ידע מכל זאת מאומה כי ישב עם המן לשתות, ואם היה זה בידיעתו ליתן דת לאבד אומה שלמה ואיך ישב אז לשתות הלא גם בין הדנים דיני נפשות הנמוס שלא לשתות יין ביום שגזרו על איש עונש מיתה אף כי בעת נמכרה אומה שלמה להשמיד, וספר שהעיר שושן היו נבוכים בדבר כי לא ידע שום איש מה נכתב בהספרים החתומים, והפתשגן אין מבואר על מה יהיו עתידים באופן שעלתה עצתו, אם במה שנעלם דבר מן המלך, אם במה שנשאר דבר סתר בכל עיר, רק ה' הפיר עצתו ע''י מרדכי כמו שיבואר :

אסתר פרק-ד

{א} וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה:

השאלות: מהו הרבותא שמרדכי ידע, הלא היה הדת גלוי לכל העמים, ואם שידע מן פרשת הכסף זה אין נ''מ לגוף הענין אחר שראה שנחרצה הגזרה, למה יצא לצעוק ברחובות קריה, וזה מדרך הסכלים הלא היה לו לבקש עצות בחכמה, לא להרעיש עיר ומלואה :

ומרדכי, יושב בשמים ישחק, ועם כל המחשבות שחשב שישאר הדבר בסוד, נודע הדבר למרדכי ע''י השגחת ה' וידע כל הדברים שעברו בינו ובין המלך, וכן איך רמה את המלך וכל עלילותיו ותחבולתיו, ובזה הכין א''ע לשני דברים, א.שקרע את בגדיו וילבש שק ואפר לתשובה ותפלה, להפיק רצון מאשר בידו לב מלכים, ואח''כ לאמצעיים טבעיים, והיתה עצתו הראשונה שלא יהיה הדבר בסוד, רק שיודע בין לגויי הארצות ובין להמלך, כי עי''כ יעמדו מליצים להשבית הדבר ולכן יצא ברחובות קריה וזעק לאסוף אליו המונים שיתפרסם הדבר :

{ב} וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק:

השאלות: למה בא עד שער המלך :

ויבא, אח''כ בא לפני שער המלך כדי שיודע הדבר בחצר המלך אם לאסתר אם להמלך עצמו, כי אין לבא, יש בזה ב' כונות, א. שמצד זה לא נכנס פנימה, ב. שמצד זה היה דבר מחודש במה שעמד בשק לפני השער שאין רגילים ללכת בשק גם באותו המקום ויתפרסם בחצר המלך :

{ג} וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים:

השאלות: פסוק זה הלא מקומו למעלה אחר הרצים יצאו דחופים, כי ע''י הרצים נודע לכל, למה לא אמר פה ובכל עיר ועיר כמ''ש להלן (ח' י'') ולמה כפל דבר המלך ודתו :

ובכל, הנה קודם שפרסם מרדכי הדבר לא ידע מזה איש, אבל אחר שהרעיש מרדכי עיר ומלואה, נתפשט הדבר איש מפי איש למקומות פרטים בכל מדינה, כי לא נודע הדבר לשום אדם זולת ע''י צעקת מרדכי (כי האגרות הנשלחים היו חתומים) ועז''א דבר המלך ודתו מגיע, ר''ל במקום אשר נודע גם הדת שהוא מה שהיה כתוב בהאגרות החתומים. וע''כ לא נאמר פה בכל עיר ועיר כי לא הגיע הדבר לכל המקומות רק לעיר אחת במדינה אבל גדול ליהודים תשובה ותפלה ואבלות :

{ד} וַתָּבוֹאינָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל:

השאלות: אחר ששלחה שילבש בגדים פשיטא שיסיר שקו :

ותבואנה, ע''י שבא מרדכי בשער המלך, ותשלח רצתה לשמוע הדבר מפי מרדכי מה זאת ותשלח בגדים שילבש על השק באופן שיסיר שקו מעליו שלא יהיה על בגדיו רק תחת בגדיו ויוכל לכנוס בשער המלך, ולא קבל כי לא רצה להפסיק רגע מתחנונים, שזה כעוזב בטחונו מה' וסומך על עזרת בשר :

{ה} וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה: {ו}וַיֵּצֵא הֲתָךְ אֶל מָרְדֳּכָי אֶל רְחוֹב הָעִיר אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ:

השאלות: למה בחרה בהתך ואשר העמיד לפניה מיותר, לשון ותצוהו על מרדכי אינו מדוקדק, כי צווי הנקשר עם על מורה שאיש אחד ישגיח או יהיה ממונה על דבר אחר והיל''ל ותשלחהו אל מרדכי, ומהו הכפל מה זה ועל מה זה :

ותקרא, אחר שהבינה שיש בזה סוד כמוס, שלחה להתך שהיה אצלה נאמן רוח מכסה דבר, כי הוא מסריסי המלך אשר העמיד לפניה ביחוד ואיש סודה, ויען שלא ידעה אם יאמין לו מרדכי לחשוף מסתוריו לפניו, לכן ותצוהו על מרדכי, היינו שיחקור מן הצד סבת הדבר, וצותה ג''כ שיחקור מה זה ועל מה זה, כדרך הרופא האומן הבא לרפאות החולי שחוקר מהות החולי, וגם הסבה שבעבורה באה החולי, ר''ל הרעה בעצמה וגם סבתה, כי א''א להסיר המסובב אם לא בהסתלק הסבה תחלה. וכ''פ מהר''א אשכנזי : {ו}רחוב העיר, לחקור הדבר :

{ז} וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִיים לְאַבְּדָם:

השאלות: מהו את כל אשר קרהו, הלא הוא מקרה הכלל כולו ומה ענין פרשת הכסף היל''ל הכסף :

את כל אשר קרהו, תחלה הגיד לו הסבה, שהוא היה המסבב לזה ע''י שלא השתחוה להמן, וגם הגיד פרשת הכסף, ר''ל שבהכסף הזה שאמר לשקול, היו בו שני פרושים, כי לפני אחשורוש אמר שעושי המלאכה יתנו העשרת אלפים ככר כסף, והיה אחשורוש מדמה שהוא בעבור השמחה שיהיה להם בדבר הזה יתנדבו רכוש לאוצר המלך. והמן כוון באמת שמן השלל והמלקוח שמגיע ממנו מכס למלך, יהיה עשרת אלפים סך המכס, באופן שרמה את אחשורוש :

{ח} וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב הַדָּת אֲשֶׁר נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ: {ט}וַיָּבוֹא הֲתָךְ וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי:

השאלות: אם היה זה פתשגן הכתב שהיה גלוי לכל העמים, הלא שם לא נזכר להשמידם, ואם היה מן הספרים שהגיעו ליד שרי המדינות איך הגיע כתב זה למרדכי. אחר שאומר להראות את אסתר למה אומר להגיד הלא אחר שתראה אין צריך להגיד עוד :

ואת פתשגן, הדת היא הספרים החתומים שבם היה כתוב להשמידם, וספרי הדת האלה לא היו ביד מרדכי כי היו מונחים חתומים תחת יד פחת שושן, רק הפתשגן היה בידו שניתן בגלוי להיות עתידים, ומלת להשמידם מוסב אל הדת, ר''ל מן הדת אשר נתן בשושן להשמידם, שהוא הספרים החתומים, נתן לו פתשגן הכתב להראות את אסתר שכבר נעשה בהכרח איזה דבר אחר שכתוב בפתשגן שיהיו עתידים למלחמה ליום נכון, ולהגיד לה ר''ל ע''פ הסימן הזה יוכל להגיד לה בעל פה, כי כוונת הפתשגן הוא שיהיו עתידים להשמיד את היהודים, ועי''כ לצוות עליה לבא אל המלך להציל שארית ישראל :

{י} וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדֳּכָי:

השאלות: ותאמר ותצוהו, כפל ללא צורך :

ותאמר, אסתר יראה לשלוח התך שנית אל מרדכי פן יכירו בו אנשי המן שהולך ושב בשליחות מן מרדכי לאסתר, וע''כ אמרה להתך ותצוהו שיראה להגיע הדברים אל מרדכי ע''י שליח אחר :

{יא} כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם:

השאלות: למה פרטה ביחוד עבדי המלך ועם המלך מהו אחת דתו, היל''ל יומת, השאלה חיותו נפלאה איך לא חרפה נפשה למות בשמעה אבד כלל ישראל, מ''ש ואני לא נקראתי הוא תפל מבלי מלח ודברי מותר :

כל עבדי, השיבה לו שתי טענות, טענה אחת כי אם תכנס עתה תהיה בספק סכנה, וגם לא תגיע למחוז חפצה לבקש בעד עמה, א.כי כל עבדי המלך יודעים, ולא יהיה תירוץ שלא ידעה דת המלך שהנכנס שלא ברשות חייב מיתה, ב.כי כל עם מדינות המלך יודעים, ובזה אף שירצה למחול על חטאה לא יוכל, אחר שהוא חטא פרהסיא כמו שהיה בושתי, ולא תאמר שהגזרה אינה כוללת את כל הנכנסים לז''א אשר כל איש ואשה מבלי הבדל יהיה מה שיהיה, וכן בל תאמר שהגזרה אינה רק על הנכנס שלא לצורך, אבל הנכנס לצורך דבר גדול כדבר הזה להציל עם לקוחים למות, לא יומת : לז''א אשר יבא אל המלך אשר רק לא יקרא כל שלא יקרא אין הבדל בדינו, רק אחת דתו להמית, ר''ל בין שיהיה הנכנס ראוי לנשיאת פנים או לא, ובין שיהיה עסקו נחוץ או לא, אין הבדל בדתם וכולם חייבים מיתה, ממילא הנכנס שלא ברשות הנהו בן מות תיכף, לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב מכפר עונו וחיה, ובכל זאת הלא כבר נתחייב מיתה רק המלך עשה עמו חסד, ומעתה אם אכנוס שלא ברשות אף שימחול לי המלך, די שאציל את נפשי ולא אוכל לבקש עוד בעד אחרים, וזאת הטענה האחת. טענה הב', כי להציל לקוחים למות צריך לנסות כל האמצעים אף היותר רחוקים אולי ישלח ה' ע''י עזרו מקדש, אבל כל זה אם אין דרך היותר קרוב להצלה, אבל כשיש דרך היותר בטוח הלא צריך לתפוס הדרך היותר נכון, ועז''א אחר שאני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלשים יום, הלא ודאי בימים אחדים יקרא אותי, ואז יהיה יותר בקל לבקש בעד העם, וטוב יותר להמתין עד שאקרא :

{יב} וַיַּגִּידוּ לְמָרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר:

ויגידו, השלוחים ששלח התך:

{יג} וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים:

השאלות: בנפשך מיותר:

אל תדמי, הודיע לה בשליחות הזה כמה פנות יקרות : א. כל שאנו רואים דבר היוצא מן הרגילות והטבע צריכים אנו לשית על לב כי ה' עשהו להיות זה אמצעי אצלו לאיזה תכלית השגחיי, וסבה לאיזה מסובב, ועפ''ז אחר שהצלחת אסתר שתעלה משפל מצבה אל בית המלכות הוא רחוק מן הענין הרגיל, בהכרח היה בדבר ה' לאיזו תכלית, ואחר שראינו שאז קרה לישראל הצרה הכוללת, מבואר כי הזמינה ה' לרפאות על ידה שבר עמו, ב. לכל צרה הבאה על ישראל יש עת מוגבל וזמן ויום הכסה מוכן לתשועה ע''י ההכנות והסבות שהכין לישועה, ואם לא יושעו ע''י סבה אחת בהכרח יעמיד להם ה' סבה אחרת להצלתם כי לא יטוש ה' את עמו, ג. כל דבר שאין מציאותו בעבור עצמו רק בעבור דבר אחר, מציאותו וקיומו תלוי בדבר ההוא אשר בעבורו הוא נמצא, כמשל הבונה גנת החורף לגדל נטעים וצמחים שיתנו פרים בחורף כבקיץ, הנה לא יהיה מציאת הבנין ההוא רק בעבור הגידול של החורף, ואם יסכים בדעתו שיניח לגדל הצמחים האלה בקיץ, אז ממילא יהרוס את הבנין, כי בקיץ יש סבות אחרות המועילים אל הגידול ע''י חום השמש והאויר וא''צ לתנור וחמום אשיי, ע''פ זאת חוה לאסתר דעת, כי אחר שכל מציאותה במעלה הזו להיות בבית מלכות, אינה בעבור עצמה רק בעבור הצלת היהודים, ובע''כ הזמין ה' גם סבות אחרות רחוקות שבאם תפשע אסתר ותחשוך מלהציל עם ה' יצילם ע''י הסבות האחרות, ממילא צריך לה לחשוב כי מציאותה בגדולה וכבוד הוא רק בעבור שיהיה על ידה ההצלה בעת ההיא המוגבל שהיא עתה, ואם תעבור העת ההיא ולא תתאזר חיל להציל בין כך יגיעו הסבות האחרות, כי לא יעזוב ה' נחלתו ביד אשה אחת שי''ל בחירה לטוב ורע, ובהכרח יש עוד סבות ואז לא יצטרך לך אחר שכבר הגיעה הישועה ממקום אחר, וז''ש אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך, ור''ל אל תחשבי כי מה שאת בית המלך הוא דבר התלוי בנפשך ושמציאת גדולתך היא בשביל עצמך, לא בשביל היהודים והצלתם, עד שתחשבי שאת היא העקר והצלת היהודים ימשך ממך במקרה, כי נהפך הוא, שעיקר היא הצלת היהודים ומן הצלתם נמשך גדולתך כמ''ש בהקדמה א', ועז''א בנפשך :

{יד} כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת: {טו}וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי:

השאלות: מהו בעת הזאת וביחוד מה מהר עליה הלא עוד חזון למועד ובתוך כך תקרא אל המלך, ומ''ש אם לעת כזאת אין לו באור :

כי אם, ומזה המשיך אחר שמציאותה בבית המלך הוא רק שתהיה סבה לתשועת ישראל, ובהכרח לא עליה לבד תמך כל הצלתם, רק אם תתרשל בהכרח יקומו ויגיעו הסבות האחרות לתשועה, ועז''א כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, כמ''ש בהקדמה ב', וממילא את ובית אביך תאבדו, אחר שמציאותך במעלה הזאת יהיה אז לבטלה כמ''ש בהקדמה ג', ובאר הדבר ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות, ר''ל בל תחשבי כי תהיי להם עזר לתשועתם אחר ימים אחדים, שתהיי קרואה מן המלך, כי יוכל להיות שאותך לא הזמין ה' רק לעת הזאת שעל ידך תהיה תשועתם היום, ואם תמתיני עד למחר עבר זמנך, כי על מחר הזמין ה' סבות אחרות, כמשל של בית החורף שאינו צריך בזמן הקיץ, שכבר הוכנו סבות אחרות לגידול הצמחים, ותאבדי אחר שתהיה מציאותך בגדולה לבטלה :

{טז} לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי: {יז}וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר:

השאלות: מהו וצומו עלי וכי עליה יצומו, ומה זה כאשר אבדתי אבדתי, איך נאבדה עד הנה :

לך כנוס, אחר שהבטיחה מרדכי שבין כך וכך ישראל יושע בה', ולא ירויחו ממנה רק שעל ידה תוקדם התשועה, נתרצית ללכת אחר שבטח לבה שגם אם תהרג לא תאבד תקוה ויושעו ע''י סבות אחרות, ע''ז בקשה שעכ''פ יצומו עליה ויבקשו עליה רחמים, ובזה תבא אל המלך גם נגד דת המלך, וכאשר אבדתי ויהרגני המלך ע''י שאעבור מצותיו, הלא לא יהיה נזק כולל רק אבדתי אני לבדי ורוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר : {יז}ויעבור בכל רחובות היהודים וגזר תענית כציווי אסתר :