אסתר פרק-ה

{א} וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת: {ב}וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט:

השאלות: היל''ל בגדי מלכות. מהו ההבדל בין בית המלך ובית המלכות :

ותלבש אסתר מלכות, המלכות לבשתה ויהי כמדה, עד שכל רואיה הכירו כי לה יאות המלוכה ע''ד (איוב כט) צדק לבשתי וילבשני : ותעמוד והמלך יושב, בית המלכות היה קרוב אל החצר ששם ישב על כסאו לשפוט את העם ולפנים ממנו היה בית המלך, שהם החדרים המזומנים לצרכו לשבת שם, ושם היה יושב תמיד בעת שלא היה עוסק בצרכי הנהגת העם, ולכן עמדה אסתר נוכח בית המלך המיוחד לו. אבל בהשגחת ה' הזדמן שהמלך ישב עתה בבית המלכות שהוא קרוב אל החצר, וגם הזדמן שהעמיד את הכסא נכח פתח הבית, באופן שראה אותה תיכף ומיד : {ב}ויהי מספר כי באהבת המלך את אסתר לא עלה בלבו מעולם שהגזירה הזאת שלא יכנס איש לחצר המלך הפנימית בלא רשות יכלול גם את אסתר, כי ביאתה אצלו אף לבית מלכותו היה חביב ויקר לו ולא חשב עליה כלל שתצטרך לעמוד בחצר ולהמתין עד שיושיט לה השרביט, וע''כ כראות המלך את אסתר, הגם שהיא אסתר המלכה ולא עליה תחול הגזירה זאת, מ''מ בענותה עומדת בחצר ואינה נכנסת לפנים, מצד זה נשאה חן בעיניו, כי ראה שזה אך מענות צדק אשר בלבה, עשה רצונה ויושט לה את שרביט הזהב, ומספר כי הזדמן שהשרביט היה בידו בעת ההיא שזה ג''כ דבר שאין רגיל, ובהשגחת האל המשגיח :

{ג} וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ:

השאלות: הכפל מה לך ומה בקשתך, מה אמר וינתן לך. ובכ''מ אמר אצל הבקשה ותעש :

מה לך, אחר שהבין כי ודאי איזה דבר גדול הניעה לבא אל המלך ובהחלט שדבר ההוא, הוא, או להסיר ממנו איזה היזק, או בעבור שתשיג איזה תועלת. ולכן אמר מה לך אסתר המלכה, היינו מה הגיע לך מן ההיזק שבעבורו באת, או מה בקשתך להשיג איזה ריוח ותועלת. והנה תחלה לא אמר ותעש, כי לא רצה לתת לה רק אם תבקש דבר לצרכה, לז''א וינתן לך, לא אם תבקש שיעשה דבר לצורך אחרים בעניני המלוכה, שזה נכלל בלשון ותעש :

{ד} וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ:

השאלות: פה אמרה אם על המלך טוב ולקמן (ו ח' ו י' ' ג') אם מצאתי חן. מה היה כונתה שזמנה את המן לבית המשתה :

יבא המלך. הטעמים שזמנה את המן רבים במפר', והיותר קרובים אצלי, הם שלשה, א. בל יחשוב אחשורוש כי משנאה עצמיית שיש לה עליו מבקשת את נפשו, לכן הראית כי היא אין לה עליו שום משטמה רק הצלת נפשה ועמה מבקשת, ב. כדי שתעמיד טענותיה נגדו פתאום שלא יהיה לו פנאי לסדר טענותיו, ולעת מצוא שתוכל להעלות בקל חמת המלך עליו במשתה היין, שבעת ההיא יהיה המלך בטבעו נוח לכעוס ולעשות משפט חרוץ, ג. כי הצלחת המזל כשעולה עד תכלית נקודת הרום, שוב מתחיל לירד כידוע, ואחר שראתה מזל הרשע מצליח עד, קצה המעלה ולא חסר לו אך המלוכה העלתה אותו גם בזה שיהיה בעיניו תכלית הצלחתו כמו שיתבאר בפסוק י''ב, שמעתה תתחיל המסבה להתהפך בהכרח להורידו אל עמקי בור. והנה פה לא אמרה אם מצאתי חן, כי לדבר כזה שיבא אצלה לשתות א''צ למציאת חן, רק אם על המלך טוב לשתות ולאכול, ואמרה אשר עשיתי, לאמר שהכל נכון באופן שימהר ביאתו ולא ידחנו ליום מחר :

{ה} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַהֲרוּ אֶת הָמָן לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבַר אֶסְתֵּר וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר:

השאלות: מהו לעשות את דבר אסתר :

לעשות את דבר אסתר, ר''ל בל יחשוב כי אסתר תתכבד בביאת המן, רק המן יבא מצד ציווי אסתר ופקודתה, כעבד המחוייב לעשות רצון אדוניו :

{ו} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ: {ז}וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי:

השאלות: מה רצה בכפל שאלתך ובקשתך ואצל שאלתך אמר וינתן לך ואצל בקשתך אמר ותעש, וכן דייק (ב ו ח') לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי וכן בסימן ז' (ו ב')

מה שאלתך, המפרשים הבדילו בין שאלה ובקשה, כי בכל מבוקש מה שישאל תקרא שאלה, והתכלית הנרצה אל השואל תקרא בקשה, כמשל המבקש אלף זהובים כדי לקנות בעדם נחלת שדה וכרם, יהיה האלף זהובים השאלה, והשדה והכרם הבקשה. וע''ז השיבה כי שאלתה ובקשתה אינם שני דברים רק דבר אחד, שיבא המלך והמן אל המשתה, כי זה תשאל וזה תכלית המבוקש שלה. ולדעתי, שאלה הקטנה אשר ישיגה השואל בקל תקרא שאלה, והדבר הגדול שצריך לבקשו ע''י תחנונים נקרא בקשה, וכבר בארתי זה במק''א. וע''פ זה כל שתשאל המלכה לצרכה נקרא שאלה, כי ע''ז אינה צריכה לחנן ולבקש כי ודאי לא ישיב את פניה, ואשר תבקש לצורך אחרים נקרא בקשה, כי ע''ז צריכה לבקש ולחנן. ואחר שתחלה אמר ומה בקשתך עד חצי המלכות וינתן לך, שקרא גם הדבר שתבקש לצרכה, שיתן לה בשם בקשה יען שיהיה דבר גדול הנוגע עד חצי המלכות, אבל עתה אחר שעל מה שתבקש לצרכה כבר הובטחה מן המלך וע''ז אין צריכה לחנן, קרא כל מה שתבקש לצרכה בשם שאלה ואשר תבקש לצורך אחרים כמ''ש ותעש קרא בשם בקשה, כי ע''ז לא הובטחה עדיין וצריכה לחנן: {ז}שאלתי ובקשתי. אסתר השיבה לו בהשכל ודעת, תחלה אמרה כי אין לה לשאול מן המלך שום דבר רק שתמצא חן בעיניו לעשות שאלתה, כי מציאת חן ונדיבת רוחו למלאות שאלתה זאת תיקר בעיניה מן השאלה עצמה אשר תשיג, וזה שאמרה שאלתי ובקשתי העקרית היא אם מצאתי חן בעיני המלך לתת את שאלתי :

{ח} אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ:

השאלות: מהו הכפל מצאתי חן ואם על המלך טוב, ולמה התחיל שנית שאלתי ובקשתי, מה תעשה מחר כדבר המלך שהמפרשים מחולקים בבאורו :

אם מצאתי חן, ר''ל התניתה בזה שני תנאים, א. שתהיה היא רצוי אליו לתת שאלתה מצד מן השואל, ב. שיהיה המבוקש עצמו דבר שטוב לפני המלך ואינו נגד רצונו, כי מה שנגד רצונו אינה מבקשת שיתן לה, כי מבטלת רצונה מפני רצונו, ואז יבא המלך והמן אל המשתה שתעשה למחר, ומחר אעשה כדבר המלך לאמר את הבקשה שאני מבקש, וגם בזאת השכילה לאמר, כי היא איננה כדאי לבקש דבר מן המלך, אבל אחר שהמלך פקד עליה שתבקש ממנו דבר, הנה תבקש בקשתה כדי לקיים דבר המלך ופקודתו שרוצה בזה שתבקש :

{ט} וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה:

השאלות: ביום ההוא מיותר, ולא קם ולא זע כפל ענין. פה אמר על מרדכי חמה ולמעלה (ג' ה') וימלא המן חמה :

ויצא המן, מספר גנות הרשע הזה ורוע תכונתו, שעד עתה בכל המעלות אשר עלה לא שמח מימיו, כי כל מעלה שהשיג היה מבקש מה שאחריה, והיתה המעלה הקודמת קטנה בעיניו, רק היום ההוא שהגיע לקצה הגדולה והכבוד להיות שוה עם המלך אז היה היום הראשון שיצא שמח וטוב לב, אולם גם זאת לא נמשך הרבה, כי אך כאשר ראה מרדכי התהפכו מחשבותיו ליגון ואנחה, ולא זע, ראה שחוץ מה שלא קם מלפניו, אין לו שום יראה ופחד במה שיודע כי בנפשו הוא, שאם נמנע להשתחוות לו מצד דתו, עכ''פ ראוי שיפחד ביודעו כי ענוש יענש ולכן עתה התמלא על מרדכי עצמו חמה, (כי בראשונה היה החמה כוללת כל עם מרדכי ודתם, וע''ז למעלה כתב סתם וימלא המן חמה :

{י} וַיִּתְאַפַּק הָמָן וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ:

השאלות: מ''ש ויתאפק ויבא אל ביתו, המשמעות שהיה בדעתו ללכת אל מקום אחר :

ויתאפק, מבואר שעלה על לבו לשוב אל המלך ולהלשין את מרדכי להמיתו, אבל שוב התאפק ולא שב אל המלך, רק ויבא אל ביתו וישלח אחר אהביו להתיעץ על הדבר :

{יא} וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ:

השאלות: למה ספר עתה כבוד עשרו :

ויספר, הנה מה שנמנע המן עד הנה לשלוח יד במרדכי לבדו, היה מפני שנחשב לו להעדר כבוד שיהיה לו ריב ומשפט נגד איש יהודי השפל בעיניו על שבלתי משתחוה לו, שלפי גדולת המן ראוי שלא ישקיף כלל על כבוד איש כמוהו או בזיונו, לפ''ז גדולת המן היה סבה לשיגדל חטא מרדכי על שמקל בכבודו, והוא עצמו היה סבה שלא יכול לשלוח בו יד כי בזה יופחת כבודו, ולכן הקדים לספר גדולתו הרב כי הוא היסוד שבעבורו מצטרך להתיעץ. ויען שהצלחת הזמן יהיה בשלשה ענינים, ריבוי הקנינים והבנים והשררה, לכן השתבח בשלשת אלה כי בכולן הצליח, וע''ז כבוד עשרו ורוב בניו ואשר גדלו המלך :

{יב} וַיֹּאמֶר הָמָן אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ: {יג}וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ:

השאלות: מ''ש לא הביאה כי אם אותי, וכי היה מן ההכרח שתביאה עוד אחרים והלא עקר הרבותא שהביאה אותו, והיל''ל ואף הביאה אסתר אותי אל המשתה בחיוב ולא בשלילה:

ויאמר הוסיף לאמר כי הגיע לקצה האחרון מן המעלה, כי המשתה שתעשה המלכה ראוי שתקרא אליה כל שרי המלך, שלא נשמע מעולם לעשות משתה לאיש אחד או שנים, כמו שנאמר ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו, אבל אני גדול כ''כ בעיני המלכה עד שאני שקול בעיניה ככל שרי המלך בכלל, ובמה שזמנה אותי נחשב כאילו היתה משתה כוללת לכל שרי המלך, ועז''א לא קראה כי אם אותי, והוסיף עוד וגם למחר אני קרוא לה, ר''ל ראו גדולתי, המלכה יש לה לבקש דבר מן המלך, ויראה שלא ימלא בקשתה וקראה אותי ג''כ שאני אבקש בעדה למלאות שאלתה, שזה מבואר שאני גדול יותר מן המלכה והיא צריכה אלי : {יג}וכל זה איננו שוה לי, ר''ל שלא יוכל להשוות הגדולה הזאת נגד הבוז שמשיג מן מרדכי, כי בעבור גדולתו זאת חטא מרדכי גדול מאד, ונגד זה בעבור זאת בעצמו אינו יכול להתבזות לשלוח בו יד, וע''ז שאל עצה איך יהרוג את מרדכי ולא יחשב לו לבוז וקלון :

{יד} וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ:

השאלות: מה חכמתם בעצה זאת שיעשה העץ, ולמה יהיה גבוה חמשים אמה, ולמה יבא בבוקר דוקא:

יעשו עץ. הנה יעצוהו בחכמה, שיוכל לנקום במרדכי ובכ''ז לא יוחשב לו להעדר כבוד, כי אם יתלה את מרדכי רק מצד חטאו בעצמו שלא השתחוה לו, הוא לו פחיתות כבוד שהיה לו ריב עם איש יהודי בעבור שהקל בכבודו, אבל לפעמים יצוה המלך לתלות איש אחד מן המורדים בו להפיל מורא על העם, לאמר כל מי שיעשה כזה כן יהיה משפטו להתלות, ובזה בוחרים תמיד היותר שפל מן העם, ותולים אותו על עץ גבוה שיראוהו כל העם למען יראו וייראו, ואם יתלה מרדכי על אופן הזה לא יהיה זה לו להעדר כבוד, במה שתלה איש שפל ונבזה, כי לא בעבור חטאו נגד המן שלא השתחוה לו נתלה רק להיות לנס עמים, ובזה יעצוהו בערמה, שיעשה העץ גבוה חמשים אמה, שזה הסימן שנתלה למען יהיה לאות ומופת אשר הנשארים ישמעו וייראו, ב. שיתלה בבקר השכם כי כן היה הדרך לתלות הנתלים על הכוונה הזאת, כדי שמיד בצאת העם מביתם יראו ולא יזידון עוד, לא כן הנתלה עבור חטאו שהיה נתלה אחר עבור עת המשפט שנמשך עד הצהרים, ונתלה על עץ נמוך, ובזה תבא אל המשתה שמח :

אסתר פרק-ו

{א} בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

השאלות: מה היא סבת נדידת השינה, מדוע כפל ספר הזכרונות דברי הימים :

בלילה, אין ספק כי המלך בראותו את כל החרדה שחרדה אסתר לבא אליו, ידע כי בקשה גדולה יש לה לבקש, כי בעבור זה אמר עד חצי המלכות, ויען שכפלה בדבריה אם מצאתי חן, ואם על המלך טוב, הבין שהשאלה שתבקש הוא דבר הטוב לפני המלך בעצמו, והראוי אליו מצד ישרו באשר הוא מושל עמים והוכן בחסד כסאו, ובזה עלה בלבו כי אין ספק נתחייב לשלם איזה גמול למטיב עמו, ולא שלם פעלו, וע''כ צוה להביא ספר הזכרונות. והנה המפרשים כתבו כי דברי הימים היה הד''ה הגדול שבו כתוב הכל באורך, והיה עוד לוח המפתחות שהיה כתוב בו ראשי דברים וע''י היו מחפשים בד''ה הגדול. ולי נראה כי היו שני דברי הימים, א. דברי הימים שנכתב לזכרון לדור אחרון קורות המלך ומעשיו ועלילותיו הן טוב והן רע, וד''ה הזה לא היה ביד המלך רק ביד המשנה, ב. דברי הימים שנכתב לפני המלך שיהיה לזכרון אל המלך עצמו, וזה נקרא ספר הזכרונות דברי הימים שהיה תכליתו למזכרת דברים, וכבר כתבתי כי מן המלך נשכח מי היה המגיד על בגתנא ותרש, ועי''כ גדל את המן, כי לא ידע למי ישלם גמול בעד הטובה הגדולה הזאת, אם לא למי שסבב שישא את אסתר שעל ידה ניצל ממות, וגם שאח''כ השתדל המן שידמה להמלך שהוא היה המגיד, ועי''כ גדלו ורוממו, ובודאי מספר דברי הימים שהיה ביד המן נמחק שם מרדכי ונכתב שם המן במקומו שהמן היה המגיד, אבל בספר הזכרונות שהוא הדברי הימים אשר היה תחת יד המלך שם היה כתוב האמת, שמרדכי היה המגיד, ועז''א,

{ב} וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:

השאלות: מלשון וימצא כתוב משמע שהיה חידוש שנמצא כתוב ולא נמחק :

וימצא כתוב, כי משם לא נמחק שם מרדכי רק נמצא כתוב כי לא המן היה המגיד רק אשר הגיד מרדכי, ומזה נודע למלך כי כל מה שגדל את המן בחשבו שהוא היה סבה להצלתו היה בטעות, ועקר הגדולה הזאת מגיע למרדכי. ובזה ספר השגחת ה', איך באותו הרגע שחשב המן לבקש נפש הצדיק לתלותו, נהפך הדבר כי נתודע למלך שגדולת המן מגיע למרדכי :

{ג} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר: {ד}וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מִי בֶחָצֵר וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת מָרְדֳּכַי עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ: {ה}וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יָבוֹא:

השאלות: מהו הכפל יקר וגדולה, ולהמן לא אמר רק אשר המלך חפץ ביקרו, מלות על זה מיותר :

מה נעשה יקר וגדולה, המלך שאל הלא מגיע לו ע''ז שני דברים, א. יקר בשעתו להודיע אשר פעל ועשה שהציל את המלך ממות, ב. גדולה לעתיד לגדלו על כל השרים, והגם שידע שנעשה גדולה למרדכי שישב בשער המלך, שאל מה נעשה לו גדולה על זה, כי מה שישב בשער המלך היה בעבור שהיה אומן את אסתר לא בעבור זה : {ד}מי בחצר, מודיע תוקף הנס שלא היה טבעי רק השגחיי, כי באותו הרגע בא המן לתלות את מרדכי ומסבב הסבות כבר הכין לו כלי מות :

{ו} וַיָּבוֹא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי:

השאלות: מדוע מהר לשלם למרדכי תיכף בבקר השכם :

מה לעשות, אחשורוש ידע שהמן יטעה שאליו הדברים נוגעים, ורצה בזה כדי שהיקר שיבקש המן לעצמו יעשה למרדכי אחר שבאמת אין היקר מגיע להמן רק למרדכי, ומטעם זה לא שאל לו מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו וגדולתו, כי אז יבין המן שלא עליו חושב המלך, כי הוא כבר הגיע לתכלית הגדולה שהגדילו מכל השרים, ולכן לא אמר רק ביקרו שבזה יטעה המן שאליו רוצה לעשות יקר ויפריז על המדה, ויעשה כן למרדכי, ובל''ז על הגדולה לא הוצרך לשאול, כי כבר חשב לתת גדולת המן למרדכי אחר שאליו מגיע עיקר הגדולה :

{ז} וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל הַמֶּלֶךְ אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ: {ח}יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ: {ט}וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ:

השאלות: מדוע חזר המן איש אשר המלך חפץ ביקרו :

איש, השיב לו במועצות ודעת, לאמר איך יתכן לשאול מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו, הלא זה עצמו מה שהמלך חפץ ביקרו, זה הוא הכבוד והיקר היותר גדול, עד שאין יקר יותר ממנו, וז''ש על מה שאתה שואל מה לעשות, אני משיב לך זאת עצמו יעשה לו שיודיעו שהוא איש אשר המלך חפץ ביקרו, כי הוא היקר היותר גדול, רק יביאו לבוש מלכות לפרסם הדבר : {ח}ואשר נתן, י''מ שהיו נותנים כתר מלכות בראש הסוס, וי''מ אשר רכב עליו המלך בעת שניתן כתר מלכות בראשו, היינו ביום שנכתר למלוכה : {ט}והלבישו והרכיבהו, המן רצה להרבות כבודו ע''י שרים רבים ומכריזים כבירים כדי שיתפרסם הדבר, ע''כ אמר בלשון רבים שיעשה הדבר ע''י רבים ונכבדים :

{י} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: {יא}וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ: {יב}וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ:

השאלות: המן אמר והלבישו והרכיבהו, והמלך צוה שיעשה הכל בעצמו :

מהר קח, המלך שראה שגדולת המן הוא שלא במשפט, ובאמת למרדכי יאות הכבוד הזה, וראה עד היכן הגיע גאותו עד שרוצה להשתמש בשרביטו של מלך, ועוד לו אך המלוכה, כמו שאמר שלמה בדבר אדוניהו ששאל שרביטו של מלך שדנו כמורד במלך, לכן אמר בחמתו שימהר לעשות כן למרדכי, כי אליו מגיע הכבוד הזה, וגם מגיע לו שיעשה לו זאת ע''י המן עצמו אחר שהוא לקח גדולתו בערמה ראוי שירוץ לפניו כעבד, ואל תפל דבר, כי הכל ביושר ובצדק, וע''כ צוה שהוא עצמו יעשה הכל בלי עזר להלבשה והרכבה משרים אחרים, ועז''א מכל אשר דברת, שגם ההלבשה תעשה בעצמך : {יב}וישב, מספר איך מרדכי שב לגדולתו, והמן לרדתו לבאר שחת, כאומר ראו מעשה ה' כי נורא הוא, מחשבות אדם הבל, ועצת מסבב הסבות לעולם תעמוד :

{יג} וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו:

השאלות: צ''ל למה ספר זאת לאנשי ביתו והלא בשורה רעה כזאת טוב להעלימה לא לפרסמה, ולשון אשר קראהו כאילו מקרה היה אינו מובן, ויפלא מה זאת הנאמר במ''ש כי נפל תפול וקראם חכמיו, וזה כסילות להפיל מורך ופחד בלבבו :

ויספר, פי' מהרא''א שהמן חשש שבני ביתו בשמעם את הנעשה, יחרדו ויפחדו פן בקש המן מן המלך לתלות את מרדכי, וע''י הויכוח והבירור נודע למלך כי שקר דבר עליו, ומתוך כך יצא הפסק הזה, ובזה אין תרופה למכתו, ועי''ז בא לבשרם בשורה טובה, כי זה היה רק מקרה בעלמא ושעדן לא בקש שאלתו ועוד יש תקוה שאח''כ יבקש לתלותו וימלא המלך בקשתו אחר שכבר קבל מרדכי את שכרו, אמנם חכמיו ויועציו יעצוהו לטובו בל יתגרה עוד עם מרדכי ואל יבקש את נפשו כי לא יצליח עכ''ד. וגם ספר כי על דברת המן שחשב זאת למקרה בעלמא, הודיעוהו היוצעים החכמים האלה, שאם מרדכי הוא מזרע היהודים, שהם העם שעליהם תחופף השגחת ה' הפרטיית, אז ידע כי לא היה הדבר במקרה רק בהשגחת אלהי קדושם, ואחר אשר החלות לנפול לפניו, שמורה כי ה' רצה בם ושם עינו עליהם לטובה לא תוכל לו עוד, ולראיה אמרו אשר החלות לנפול לפניו, כונו בזה שני ענינים, א. שאתה החלות לנפול שאתה היית המתחיל בנפילה הזאת מבלי שעשה שום אדם איזה השתדלות בזה רק אתה בעצמך היית המתחיל והגורם ע''י שהשכמת לשער המלך ויעצת זאת העצה, ב. שהחלות לנפול לפניו, שהוא לא נפל עדיין רק אתה נפלת קודם לו, וזה מורה מלת לפניו, ר''ל לפני נפילתו, וזה סימן שהיה בהשגחה ע''י תפלתו ותעניתו שמתעסק בו עתה, וא''כ לא תוכל לו רק אם נפל תפול לפניו, ר''ל רק באופן הזה תוכל בו אם תפול ותכניע עצמך לפניו, עד שתתגאה דעתו ויפסיק מתפלתו ותשובתו אז תגבר ידך לעשות חיל, אבל כל עוד שתלחם בו כן ירים ידו בתפלה, והיה כאשר ירים מרדכי ידו וגבר ישראל :

{יד} עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר:

השאלות: למה מספר כי סריסי המלך הגיעו בעודם מדברים :

עודם, גם זה היה בהשגחה שהסריסים באו באמצע הויכוח ושמעו את הנדבר ביניהם שהמן אמר שרוצה עוד להשתדל אצל המלך לתלותו, והם יעצוהו בל ילחם עמו, ומזה ידע חרבונה שהיה אחד מן הסריסים האלה שעשה המן את העץ, (מהרא''א) :

אסתר פרק-ז

{א} וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה: {ב} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ:

השאלות: מדוע קראה פה אסתר המלכה :

מה שאלתך אסתר המלכה, עתה הוסיף לה באהבתו שגם אם תשאל בשאלה דבר גדול הראוי לה מצד שהיא מלכה יתן לה, וע''ז הוסיף אסתר המלכה :

{ג} וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי:

השאלות: למה יחסה השאלה אל נפשה והבקשה על עמה :

נפשי, למה שבארתי למעלה כי השאלה היא מה שתבקש לצורך עצמה, והבקשה היא מה שתבקש לצורך אחרים, אמרה אשר אבקש לצורך עצמי אינו דבר זולתי, רק את נפשי, וכן הבקשה לצורך עמי אינו דבר זולתם מהעושר והכבוד רק הצלת נפשם ממות, ולדעת המפרשים שהזכרתי למעלה, שהשאלה היא גוף השאלה והבקשה היא התכלית הנרצה אצלו מן השאלה, והנה המבקש להציל נפש חבירו ממות, השאלה יהיה הצלת נפש חבירו אבל התכלית הנרצה אצלו הוא מפני שאינו יכול לראות ברעת חבירו, קצרה נפשו לראות באבדן רעהו, וא''כ הבקשה היא, הוא בעבור עצמו, והיה יכול אחשורוש לטעות כי אסתר בבקשה על עמה ואמרה כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי, ממילא עקר הבקשה היא בעבור עצמה שאינה יכולה לראות אבדן עמה ומולדתה, לז''א כי לא כן הוא רק כ''כ יקר בעיניה הצלת עמה עד שהיתה מסכמת שתאבד היא בלבד שעמה ינצלו, באופן שהשאלה אל המלך תהיה בעבור עצמה כמ''ש כי איככה אוכל וראיתי, אבל עקר הבקשה ותכליתה הוא עמה :

{ד} כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שׁוֶֹה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ:

השאלות: מדוע היתה מחרשת אם לעבדים היו נמכרים, ומהו כי אין הצר שוה, שנדחקו המפ' בבאורו :

כי נמכרנו טענה שני טענות, א. שעקר המכירה היתה בעבורה שעיקר מחשבת המן היה לאבד אותה וע''י מצא עלילה על עמה כדי שאח''כ יוכל להתגולל עליה לאמר שהיא מבני תמותה ויהרוג גם אותה, וז''ש כי נמכרנו אני ועמי, ר''ל אני היא העקרית והסבה אל המכירה ועל ידי נמכרו גם עמי, ב. גוף המכירה שלא נמכרו לעבדות רק להשמיד ולאבד [ולכן כפלה תמיד בדבריה אם מצאתי חן ואם על המלך טוב, כי המציאות חן מגביל נגד השאלה ששאלה בעבור עצמה וצריכה מציאות חן שתנצל, ואם על המלך טוב מגביל נגד הבקשה עבור עמה, כי למלאות הבקשה הזאת אין צריך למציאות חן רק הדבר טוב מצד עצמו כי לא לתפארת יהיה אל המלך לאבד הגוי כולו בלי פשע], וגם בררה בדבריה איך המן רמה את המלך בשני דברים, א. במה שאמר אליו ישנו עם אחד, סתם עם בלתי מפורסם, והלא זה אני ועמי, זה העם אשר אנכי בקרבו, והיה צריך להודיע זאת להמלך, ב. במ''ש יכתב לאבדם שהיה כוונת המלך לאבד צורת האומה ודתה לא להשמידם כנ''ל, והוא מכרם להשמיד להרוג ולאבד, ועז''א ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו וכו,, ר''ל אם עכ''פ לא היה מרמה את המלך רק בדבר אחד במה שלא גלה את אזנו מי הוא העם, אזי החרשתי, ולא הייתי מגלה המרמה והמאנה אחר שכבר יצא הדבר בשוגג מאת המלך, לא כן עתה שהדבר כולו מוטעה וכדי בזיון וקצף להמלך, שהראוי שהמאנה ומרמה אותו יקבל את ענשו, וגם נגד מ''ש המן במלשינותו ולמלך אין שוה להניחם, שהעם הזה מזיקים את המלך, השיבה אדרבה אין הצר שוה בנזק המלך, המן אינו שוה שיניח המלך אותו בחיים מפני ההיזק שהמלך מוצא ממנו שמהרס את מלכותו :

{ה} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן:

השאלות: מהו ויאמר ויאמר, כפל מי הוא זה ואי זה הוא, כבר העירותי הלא אחשורוש עצמו הסכים ע''ז ומה שאל עתה :

ויאמר, תחלה שאל המלך לכל אנשי הבית והמן בכללם כמתמיה מי הוא זה, ואחר שאין משיבו שאל לאסתר המלכה, מי הוא זה, שאל שני דברים, א. מי הוא האיש הזה שעשה נבלה כזאת, ב.ואי זה הוא, הסבה אשר עוררתו לזה, ועז''א אשר מלאו מוסב על הסבה מה היא הסבה אשר מלאה את לב האיש ההוא לעשות כן :

{ו} וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה:

השאלות: כפל צר ואויב :

איש צר, נגד מה ששאל מה היא הסבה שמלאה לב האיש אל הנבלה הזאת, אמרה הסבה היא יען שהוא איש צר ואויב, וכפלה צר ואויב, כי צר הוא המציר לחברו בפועל ואויב המבקש רעת חבירו ומ''מ אינו מציר לו בפועל. והנה מי שאינו אכזרי כ''כ לא יהיה אויב רק טרם היותו צר, אבל אחר שיהיה צר לא יהיה אויב, רצוני, שאחר שיצר לחבירו וינקום ממנו תסתלק האיבה, אבל המן באכזריותו, הגם שהציר והרע עדיין הוא אויב, והסבה זאת, הניעה לבו להצר לישראל באיבתו, ונגד השאלה מי הוא זה השיבה המן הרע הזה. והמן נבעת, פי' מהרא''א כי אל המלך עצמו היה יכול להתנצל להחזיק דבריו, כי מה שהלשין על עם היהודים כולו אמת ולא מאיבה עשה זאת, אבל הלא אז תגדל יותר חמת אסתר, ולפני אסתר בפני עצמה היה יכול להתחנן, שעשה זאת טרם שידע שהיהודים עמה ומולדתה, ועתה מבטיחה שיוסיף לדבר טוב על היהודים להשיב את הספרים, אבל אז תגדל חמת המלך, כי יאמר הלא בזה נגלה כי לא מאהבת האמת רצית להשמידם, כי אם אמת כדבריך שהם ראוים להשמידם, איך תחפה עליהם עתה מיראת המלכה, וע''כ נבעת מלפני המלך והמלכה בהיותם ביחד :

{ז} וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ: {ח} וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ וּפְנֵי הָמָן חָפוּ:

השאלות: מדוע לא בקש מאת המלך והמלכה ביחד :

וע''כ בעת צאת המלך אל גנת הביתן מצא עת רצון לבקש על נפשו מאסתר בפ''ע : {ח}הגם, אחר שכבר היה בדעתו כי המן חשב להרוג את אסתר עם אבדן כללות היהודים, ועתה גם עתה נדמה לו ג''כ שרצה להרגה, אמר וכי גם תכבוש את המלכה, אם את עמה מכרת להרוג, הגם המלכה בכללם, זאת שנית הכי גם עמי בבית, והלא גם החייב מיתה וברח לבית המלך לא יהרג, ואף כי להרוג המלכה בבית. ופני המן חפו, היה דרך הפרסיים לחפות פני מי שהמלך כועס עליו, למען ישוכך קצף המלך (ראב''ע) :

{ט} וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו: {י} וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה:

השאלות: מאין ידע הסריס מענין העץ, מדוע הזכיר אשר דבר טוב על המלך, ומה נ''מ אם עומד בבית המן או אינו עומד עתה, ואם גבוה חמשים אמה או לא :

אחד מן הסריסים, שהלכו לקרוא את המן אל המשתה ועי''כ ידעו מן העץ כנ''ל. גם הנה העץ ר''ל הנה יש עוד ראיות ברורות, שזה האיש המן אך רעת המלך הוא מבקש, כי הלא עשה עץ לתלות את מרדכי, ולא מצא בו שום עון רק אשר דבר טוב על המלך, שבעבור שמרדכי הציל נפש המלך ממות, זאת חרה להמן ורצה לתלותו, כי גם המן היה בקושרים על המלך, זאת שנית עומד בבית המן גבוה וכו,, הלא העץ עומד עדיין וגבוה חמשים אמה, למען יתראה לעיני הכל, וזה חרפה גדולה להמלך, שבעת שלבש מרדכי לבוש מלכות וקראו לפניו שהמלך חפץ ביקרו, בכל זאת העץ המוכן לו לתלותו עליו עומד בגלוי לעיני כל, לאמר שהאיש אשר המלך חפץ ביקרו מזומן להתלות, ואין לך מרד גדול מזה, ועפ''ז כדין פסק המלך וחרץ משפטו לתלותו. כן יאבדו כל אויבי ה' :

אסתר פרק-ח

{א} בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר הַיְּהוּדִיים וּמָרְדֳּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי הִגִּידָה אֶסְתֵּר מַה הוּא לָהּ:

השאלות: למה נתן בית המן לאסתר, ומהו הרבותא שמרדכי בא לפני המלך שאין בזה גדולה כ''כ כי כל אדם היה יכול לבא בעת הצורך ולמה קראו להמן פה צורר היהודים :

ביום ההוא, כבר היה החק מימי קדם, כי הרוגי מלך נכסיהם למלך, ואם היה המן נהרג בשביל שמרד במלך היה ביתו ונכסיו מגיעים אל המלך, אבל המלך רצה להראות שלא עבור מרדו במלך נתלה רק עבור מה שמרד בהמלכה ובעמה היהודים, לכן נתן בית המן לאסתר, כי אחר שנהרג בשבילה נכסיו מגיעים אל המלכה, ולכן קראו פה צורר היהודים לגלות הטעם שלכן נתן בית המן לאסתר יען שהריגתו היה על שהיה צורר היהודים, ומרדכי נראה שתיכף גדלו המלך ונתן לו רשות לבא לפני המלך כל עת שירצה ובל יצטרך להמתין עד שיקרא לו ויושיט לו השרביט :

{ב} וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן:

השאלות: אשר העביר מהמן מיותר, ולמה מספר מה ששמה אסתר את מרדכי על בית המן :

ויסר, המשנה היה נושא טבעת המלך מעת שנתן המלך הטבעת להמן, ומספר כי תיכף נתן הטבעת למרדכי מבלי הפסק, ולא נתנה על ידו, רק מיד המן ליד מרדכי, ותשם אומר הנה שני דברים שבהם התהלל אותו רשע כבוד עשרו ואת אשר גדלו המלך, עתה כרגע הסבו למרדכי הצדיק יכין רשע וצדיק ילבש, נגד גדולתו ויסר את טבעתו אשר העביר מהמן, ונגד עשרו ותשם את מרדכי על בית המן :

{ג} וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים:

השאלות: למה הוסיפה עתה לחנן יותר מאשר חננה קודם, ומה הכפל שכפל במלות שונות, ומה הכפל רעת המן ומחשבתו :

ותוסף אסתר, פי' המבארים כי אסתר אחרי ראותה שנתן לה המלך ענינים אחרים ועל גוף הבקשה לא ענה לה מאומה, אז עלה מורא על ראשה, כי כבר התיאש המלך מתת לה שאלתה זאת, וע''כ רוצה לדחותה במתנות אחרות, כדרך מי שאינו רוצה למלאות שאלת אוהבו שמבטיח לו ענינים אחרים, כי אם היה רוצה למלאות שאלתה הלא היה צריך להבטיח לה תחלה על גוף בקשתה שזאת העיקר אצלה טרם יתן לה דברים אחרים, ולכן עתה דוקא פחד ורחב לבבה להפציר בתחנונים, והנה לא הניחה מלעשות כל הפעולות אשר יסבבו שימצא המבקש את בקשתו, כי לפעמים ימצא את בקשתו ע''י שירבה דברים ומליצות להראות כי המבוקש ראוי להעשות מצד היושר והצדק, וע''ז ותדבר לפני המלך בדברי טעם ודעת, ולפעמים ימלאו שאלת השואל מצד שיעורר בכי ותחנונים וירחמו על השואל, וע''ז ותפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו להעביר את רעת המן. הנה אסתר בקשה שהמלך ישלח רצים לקחת את הספרים בחזרה ולבטל את הגזרה, כי אם ימתין עד זמן המוגבל, והמלך ירצה לשלוח ספרים אחרים חתומים שיונחו ג''כ עד זמן המוגבל, שיהיה כתוב בהם הפך הספרים הראשונים, כמו שעשה המלך אח''כ באמת, יראה מצד שני דברים, א. כי עד בוא הזמן המוגבל שיפתחו הספרים ויראו שבטל את הגזרה, בתוך כך יעברו על היהודים צרות רבות, וכל אותו הזמן יתעוללו במו מוניהם באשר כבר נתפרסם כי נמכרו להשמיד. ועז''א להעביר את רעת המן, הוא הרע שהוא בהווה עתה. ב. כי גם בבוא הזמן הלא בהספרים ששלח המן הרבה להבאיש ריח היהודים וגם בבוא ספרים אחרים, לא יאמינו לקול האות האחרון רק לקול האות הראשון, ועז''א ואת מחשבתו אשר חשב, גם כללה בדבריה שני טענות לעומת שידעה כי חק מלכי פרס שכתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, עז''א פיה פתחה בחכמה, שאין להמלך לשים לבו על זאת, אם מצד המלך, אם מצד השרים, אם שהמלך בעצמו אין לו לחוש שעובר על דת המלוכה להשיב פקודתו, אחר שבאמת לא מאתו יצאו הדברים האלה, והמלך יודע האמת כי לא חשב כזאת על עם ה', רק זאת היתה מחשבת המן לא מחשבת המלך, ואם מצד השרים שאין להמלך להתירא שימרדו בו בני מלכותו אם יראה שמשנה דת המדינה להשיב את פקודת המלך, ע''ז טענה הלא הספרים עדיין חתומים ולא נפתחו, כמו שבארתי למעלה שהיו ספרים חתומים שלא נפתחו, ובהם היה כתוב מחשבת המן בפרטות להשמיד את כל היהודים, אבל בפתשגן שהיה גלוי לכל העמים לא נכתב תוכן מחשבתו רק שיהיו עתידים ולא נתבאר על מה ולמה, ולכן יעצה שישיב רק הספרים שבהם כתוב מחשבת המן שהם הספרים החתומים, שמצד הספרים האלה אין לו להתירא אחר שהם רק מחשבת המן, שנשארו במחשבה ולא נתפרסמו עדיין לשום אדם, ואם ישיבם וישלח אחרים תמורתם לא יודע לאיש כי השיב פקודתו

{ד} וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב וַתָּקָם אֶסְתֵּר וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

ויושט, הוא רשות שתקום ותדבר דבריה בפרטות :

{ה} וַתֹּאמֶר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ:

השאלות: הכפל בדברי אסתר מבואר, מלות מחשבות המן מיותר :

אם על המלך טוב, ר''ל כי הממלא בקשת חבירו, יהיה או מפני המבקש או מפני המבוקש, וכל אחד יהיה בא' משני פנים, אם מפני שהמבקש או המבוקש מצא חן בעיניו, או מפני שמקוה להשיג איזה תועלת או הנאה מן המבקש בשימלא שאלתו, או מן המבוקש עצמו בשיעשהו, ותחלה אמרה אם רצה למלאות שאלתה מצד שהיא או המבוקש עצמו מצאו חן בעיניו, וז''ש אם על המלך טוב הוא שהמבוקש טוב ויפה בעיניו, ואם מצאתי חן לפניו הוא שהמבקש נושא חן, והוסיפה אופן השני אם רוצה למלאות שאלתה מצד שישיג הנאה ותועלת מן המבקש או המבוקש, ועז''א וכשר הדבר לפני המלך היינו שישיג תועלת מן הדבר בעצמו כי היושב על כסא עמים ימצא תועלת בשיעשה צדק ויושר, וטובה אני בעיניו הוא שמוצא תועלת ממנו, ובזה ימלא שאלתי מצדי לבל אמות בראותי צרת עמי, וכוונה בזה שצריך הוא למלאות שאלתה מצד ארבעת הפנים האלה יחד שכולם כאן נמצאו וכאן היו, יכתב להשיב, עתה פרטה עצתה הנ''ל בפרטות שישלח המלך רצים לקחת את הספרים החתומים שבהם כתוב מחשבת המן בחזרה, כי השרים אין יודעים עדיין מה כתוב בהן, ולא יהיה בזה בזיון אל המלך :

{ו} כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי: {ז} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ בַּיְּהוּדִיים: {ח} וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב:

השאלות: הכפל מבואר :

כי איככה, נתנה טעם על שא''א לכתוב ספרים אחרים חתומים שיונחו ג''כ ביד השרים עד בוא מועד, ויהיו כתוב בהן הפך הראשונים, כי בזה יש שני ריעותות : א.כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי תיכף עד שיגיע הזמן המוגבל, כי בתוך הזמן הזה יהיו נכונים למשסה וחרפות, ב. עקר הדבר כי בהגיע הזמן לא ישמעו לקול הספרים האחרונים, ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי, והם ממש הדברים שדברה בפסוק ג' : (ז ח) הנה בית המן, ואתם כתבו. הנה המלך לא הסכים לעצתה להשיב את הספרים החתומים בחזרה, כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, אולם יעץ להם עצה נכונה בהשכל ודעת, שישארו הספרים הראשונים ביד השרים, ובכל זאת יבטח לבם מכל נזק. והנה היה בענין זה שתי עצות : א. כי בכתבים הראשונים היה כתוב להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ובזה יש לבאר מלת היהודים לנושא המאמר להשמיד להרוג ולאבד את כל, ומי יהיה המשמיד, היהודים, הם יהיו המשמידים, ובזה חסר הפעול, כי לא פירש באגרת הראשונים את מי ישמידו, וזאת יבארו האגרות האחרונות שהוסיף בהם מלת עם ומדינה הצרים אותם להשמיד להרוג את כל חיל עם ומדינה הצרים, ומי ישמיד, היהודים ישמידו את כל חיל עם ומדינה, ומעתה האגרות האחרונות לא ישיבו ויבטלו את הראשונות רק יבארו אותם, וכל שהכתב השני אינו מגרע מן הראשון רק מוסיף בו דברים לבארו אין זה נקרא שמשיב דברי המלך, וזאת כוונה אסתר בעצת המלך, ועז''א ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם, ר''ל על מות היהודים תוכלו לכתוב הבאור כטוב בעיניכם, לבארו שהיהודים יהיו המשמידים לא הנשמדים : ואת שנית כי הגם שזה רק באור רחוק, ובפרט אחר שהאגרות הראשונות נכתבו בכמה לשונות הלא ימצאו הרבה לשונות שלא יסבלו הבאור הזה, ומ''מ הטיב עצתו להסיר כל החששות, כי זאת מבואר שאם יאמר האומר ראובן יתן מעות לשמעון, ראובן לא יתן מעות לשמעון, ראובן יכה את שמעון, ראובן לא יכה את שמעון, הם משפטים סותרים אחד את חבירו, אבל אם יאמר ראובן יתן מעות לשמעון ושמעון יתן מעות לראובן, ראובן יכה את שמעון ושמעון יכה את ראובן, אין זה בגדר הסתירה, כי שניהם יוכלו להתקיים, וכן אם היה אחשורוש חוזר וכתב שהעמים לא ישמידו את היהודים היו האגרות האחרונים סותרים את הראשונות, אבל אחר שכתב שנית שהיהודים ישמידו את הצרים אותם, אין זה סתירה כי שניהם יוכלו להתקיים, שנתן לשני הכתות רשות להלחם זה בזה, אולם הלא בזה עדיין היהודים בסכנה, דאחר שיש גם לצורריהם רשות להרוג בם, ומי יודע מי מהם תגבר ידו, ע''ז הקדים לאמר הנה בית המן נתתי לאסתר וכו', ר''ל הנה בצאת האגרות האחרונות יש שני חששות : א. מן העמים שקבלו כתב הפתשגן הגלוי להיות עתידים ליום הזה, ושמעו קול השמועה בעל פה, כי הגזרה היא על היהודים, ואף שיגיעו אגרות להפך הלא ילחמו עם היהודים וירעו להם, אך זה תקן בקל דאחר שהפתשגן הגלוי לכל העמים לא נכתב בו רק להיות עתידים ליום הזה ולא נכתב לא מי יהיה עתיד, ולא על מה יהיו עתידים, ועתה בפתשגן השני נכתב בבאור, א. מי יהיו עתידים, להיות היהודים עתידים, ב. על מה יהיו עתידים, להנקם מאויביהם, ממילא הפתשגן השני הוא רק באור להראשון, ואין להם להרים ידם ורגלם לעשות רע ליהודים, כי גם הפקודה הראשונה מפורשת ע''י השניה, שאדרבה היהודים ינקמו מאויביהם, ובזה תקן חששות אסתר שיראה שעד שיגיע יום המוגבל יעשו רע עם יהודים, כמ''ש איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי, והחשש השני שיש להם לירוא מן הסכנה שיעבור עליהם בהגיע היום המוגבל שאז יפתחו האגרות הראשונות והאחרונות החתומים, ויראו מבואר בהאגרות הראשונות שניתן דת לאבד היהודים, ואף שבהאחרונות נכתב שרשות גם ליהודים להנקם מאויביהם, הלא יש חשש, אם מצד הצוררים, שיגבר ידם על היהודים, אם מצד השרים פן יעזרו להצוררים, אחר שרשות בידם לעשות כאחד משתי האגרות, ע''ז הקדים לאמר, הנה מה שבית המן נתתי לאסתר ומה שתלו אותו על העץ היה מפני ששלח ידו ביהודים, וזה דבר ידוע ומפורסם, כי מטעם זה נתתי ביתו לאסתר על שמרד במה שרצה לאבד עמה ומולדתה, וממילא כבר ידעו השרים כי האגרות הראשונות נכתבו נגד רצון המלך, ובודאי בבוא יום המוגבל ויפתחו שני האגרות יסתירו את האגרות הראשונות מפני האחרונות, כי יראו לנפשם בל יגיע להם כמו שהגיע להמן, ובודאי יעזרו אל היהודים, והעמים לא ידעו כלל מה היה כתוב באגרות הראשונות, כי השרים יסתירו אותם, ובזה אין שום חשש וסכנה :

{ט} וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם:

השאלות: למה המתין עד כ''ג סיון :

ויקראו, פי' מהרא''א שהמתין עד כ''ג סיון מפני שרצה שהרצים בעצמם שהובילו אגרות המן יובילו גם אגרות האלה ובזה יאמינו את דבריהם, והם לא שבו עד כ''ג סיון, וטעם נכון הוא. והנה מרדכי הוסיף לכתוב גם אל היהודים, ובזה נתן תוקף אל האגרות האחרונות כי השרים אשר הגיעו אליהם שני הספרים, ממילא נתן להם רשות לעשות כמו שירצו, כי שתי הפקודות נשארו בתקפם, אבל אחר שהגיעו הספרים האחרונים אל אנשים אשר לא הגיעו אליהם הספרים הראשונים, גלה דעתו שלא נתן ברירה לעשות כמו שירצו, כי האנשים שלא השיגו הספרים הראשונים אין בידם רק הפקודה השנית ובזה ממילא הפקודה השנית קיימת ומבטלת הראשונה :

{י} וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים:

השאלות: למה שלח רצים בסוסים, והמן שלח רגלים :

והנה שלחם בסוסים, או מפני שהיו עיפים מן הדרך, או מפני כי בתוך כך היו היהודים בצרה גדולה ומהר לעצתם מצר ומציר :

{יא} אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז:

השאלות: המן אמר להשמיד ביום אחד ושללם לבוז, משמע הבזה תהיה אח''כ, ומרדכי אמר ושללם לבוז ביום אחד שגם הבזה תהיה בו ביום :

והנה מה שהמן אמר בפקודתו להשמיד להרוג ביום אחד ושללם לבוז, ומרדכי אמר ושללם לבוז ביום אחד, כי באמת מרדכי רצה שהיהודים לא יקחו מן השלל, כי לא לתפארת יהיו להם שיתראה כאלו עקר מגמתם היה לשלול שלל ולבוז בו, אבל אחר שהאגרות האחרונות נכתבו באופן שיהיו באור והוספה אל מה שחסר בהראשונות, בהכרח לא יכלו לגרוע דבר ממה שכתוב בהראשונות רק להוסיף עליהם, כי כתב המלך אין להשיב, וע''כ הוכרח לכתוב באגרותיו ושללם לבוז בל יתן מגרעת בפקודת המלך, והתחכם בזה ששנה לכתוב שהשמדה והבזה תהיה ביום אחד, וזאת ידע שאחר שלא נתן להם רשות לשלול רק ביום אחד יום י''ג שהוא יום המיוחד אל הנקמה בשונאיהם, בודאי לא יעזבו ישראל את העקר לעשות נקמה באויבי ה' בשביל השלל, ובזה יבינו שהוזהרו מקחת מן השלל מאומה, אבל המן אם היה פוקד שהשלל יהיה רק ביום אחד ידע שיעטו כולם אל השלל ולא ישמידו, ולכן צוה שביום י''ג לא יבוזו רק יהרגו והשלל יהיה אח''כ :

{יב} בְּיוֹם אֶחָד בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר: {יג} פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִיים עֲתוּדִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם:

השאלות: מרדכי אמר בכל מדינות, והמן לא הזכיר זה :

וגם מרדכי, הודיע שההשמדה והבזה תהיה בכללות מדינות המלך, והמן העלים זה, כי חשש פן בהודע להשרים שהיא גזרה כוללת תחוס עינם מלאבד אומה שלימה, ולכן רצה שכ''א יסבור שרק במדינתו היא הגזרה. ומרדכי רצה בהפך שידעו כי נהפך הפור ליהודים לששון ושמחה בכל המדינות :  

{יד} הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה:

השאלות: למה הוסיף פה מבוהלים :

הרצים רוכבי הרכש האחשתרנים יצאו מבוהלים, כי לא ידעו מדוע נשלחים פעם שנית, וגם מרדכי התחכם שלא לתת הדת בשושן עד צאת הרצים, מאותו הטעם שחשש גם המן פן בהודע זאת לאויבי היהודים יעמידו מליצים אצל המלך לשנות את הדת :

{טו} וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה:

השאלות: והעיר שושן משמע חוץ היהודים :

וספר שמרדכי יצא להודיע צדקת מרדכי שלא קבל על עצמו שום גדולה עד שנכון לבו בטוח שהיתה אורה ותשועה לאחיו האומללים שאז יצא בלבוש מלכות לא קודם, וספר שהעיר שושן שמחה, לקיים דברי החכם (לי כט) ברבות צדיקים ישמח העם, שגם העמים כולם שמחו ברבות מרדכי הצדיק :

{טז} לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר:

וביחוד ליהודים היתה שמחה כפולה וששון בגלוי וכבוד גדול :

{יז} וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם:

השאלות: אצל המן לא כתיב בכל עיר ועיר ופה הוסיף בכל עיר ועיר :

ואמר פה ובכל עיר ועיר, כי פתשגן הכתב היו מבואר על מה יהיו עתידים, משא''כ אצל המן לא נודע מהו, רק מפי השמועה ולא נודע בערים הפרטיים כנ''ל :

אסתר פרק-ט

{א} וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם:

השאלות: מלת המה מיותר :

ובשנים, עד עתה ספר איך ניצולו ישראל מן הרעה עד בוא זמן המוגבל שלולא האגרות האחרונות היו נתונים למשסה וע''י האגרות האחרונות נפל פחדם על כל העמים, כי עד בוא יום המוגבל לא היה שום פקודה מתנגדת אליהם, כי פתשגן הגלוי שנכתב על ידי המן לא נזכר בו שום דבר, ופתשגן הגלוי של מרדכי נזכר בבאור שיד היהודים רמה, ועתה מספר איך היו ענינם בעת הגיע תור המוגבל שאז נפתחו שני ספרים החתומים, ועז''א אשר הגיע דבר המלך ודתו להעשות, שאז נגלה גם הדת שהוא הכתוב בהספרים החתומים, וזאת שנית שהיה הזמן להעשות, שלא היה אפשר להיות באותו היום בשב ואל תעשה, שיתפשרו שני הצדדים ולא יהרוגו לא זה בזה ולא זה בזה, כי דבר המלך היה מוכרח להעשות ללחום ולהלחם. אבל כבר צמח מזל אותו יום לתשועת ישראל ונראה בו ההשגחה הנפלאת הדבקה בעם קדושו, כי ע''פ המזל היה כוכב ישראל אז בתכלית השפלות, ונגד זה כוכב עמלק בתכלית המעלה, ולכן בחר המן באותו יום, ועז''א ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם שהיום היה גורם אשר שבר לתפוס ממשלה על ישראל ועתה הראה ה' מה יד ההשגחה עושה, כי לא לבד שלא התגברו הצוררים עליהם, נהפך הדבר מהפך אל הפך שירדו הצוררים מתכלית גדולתם אל עמקי בור, וישראל עלו משאול תחתית אל רום ההצלחה, וזה נס האחד הכולל שעז''א ונהפוך הוא שנתהפך הדבר מהפך אל הפך, והנס השני, שלא היה הדבר בדרך הטבע, שכבר יקרה שמי שמזלו בתכלית הכפלות יתגבר עם יעזרהו וישתתף עמו איש שמזלו מצליח ושהצלחת שותפו מכריע רוע מזלו לטוב על ידי שהוא משותף עמו, אבל פה לא היה זה רק אשר ישלטו היהודים המה בעצמם בלי שום עזר וסיוע :

{ב} נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֳחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים:

השאלות: אשר יל''ד בפסוקים אלה תמצא, כפסוק ט''ז, מדוע אצל העמים אומר שנפל פחד היהודים עליהם ואצל השרים אומר שנפל פחד מרדכי עליהם :

נקהלו, פה דבר איך היו ענינם בהערים הגדולות הבצורות ששם נמצאו השרים והסגנים וחיל צבא המלך והם היו למגן בעדם ועוזרים בפועל באופן שצורריהם התיראו מקרוב אליהם או לעמוד כנגדם, כי נעזרו משרי המלך וחיל הצבא, וז''ש שנקהלו בעריהם שהם הערים הגדולות אשר במדינות המלך אבל איש לא עמד בפניהם, והנה היה הבדל בין העמים ובין השרים, כי העמים שלא ידעו מן הספרים החתומים לא נודע להם כלל אם יש רשות מן המלך ללחום ביהודים ולהרגם ג''כ ושגם האגרות הראשונות לא נבטלו, והם פחדו מן היהודים בעצמם אחר שידם רמה מצד פקודת המלך, אבל,

{ג} וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם:

וכל שרי המדינות, שהם ידעו מן הספרים החתומים, והם לא פחדו מן היהודים כלל כי ידעו שגם הם נתונים ליהרג ויכולים לשלוח יד בם מצד הפקודה הראשונה, היו יכולים לעמוד לעזרת צוררי היהודים ולאחוז הספרים הראשונים, או עכ''פ לעמוד מנגד ולא לעזור לשום אחד מן הכתות, אבל הם לא כן עשו רק היו מנשאים את היהודים לעזרם נגד צורריהם והעלימו האגרות הראשונות, וזה לא היה מפחד היהודים, רק כי נפל פחד מרדכי עליהם, ויראו שמרדכי ינקום בם :

{ד} כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל:

השאלות: מהו כי האיש מרדכי הולך וגדול :

כי גדול, יש שרים המיוחדים להנהגת בית המלך, ויש המיוחדים להנהגת המדינה, ויש המיוחדים ללחום עם אויבי המלך מבחוץ ולכבוש מדינות, והשרים האלה אם מצליחים הם הולכים וגדולים תמיד כל עוד שירבו לכבוש מדינות ולעשות חיל, אומר כי מרדכי היה כולל שלשה המשרות האלה. א. כי היה גדול בבית המלך עצמו ורב ביתו, ב.ושמעו הולך בכל המדינות. כי היה משנה למלך להנהיג המדינות, ג.כי האיש מרדכי הולך וגדול, ע''י שהכניע מדינות רבות תחת מלכות אחשורוש כמ''ש (ב י י, ו א, )

{ה} וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם: {ו} וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ: {ז} וְאֵת פַּרְשַׁנְדָּתָא וְאֵת דַּלְפוֹן וְאֵת אַסְפָּתָא: {ח} וְאֵת פּוֹרָתָא וְאֵת אֲדַלְיָא וְאֵת אֲרִידָתָא: {ט} וְאֵת פַּרְמַשְׁתָּא וְאֵת אֲרִיסַי וְאֵת אֲרִדַי וְאֵת וַיְזָתָא: {י} עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם:

השאלות: מה ההבדל בין אויביהם לשונאיהם, ועיין לקמן פט''ז :

ויכו, הנה ודאי לא היה הרשות נתונה ליהודים להרוג את כל מי שירצו, כי לא היה כתוב בהספרים רק להנקם מצורריהם, ואחר כי עתה איש לא עמד בפניהם בהכרכים הגדולים, לא היו הורגים רק האויבים שאיבתם אל היהודים היה מפורסם שהיו מגזימים להרע להם, אבל לא את השונאים (כי ההבדל בין אויב ושונא שהאויב איבתו גלויה, והשונא אין שנאתו גלויה) רק ויעשו בשונאיהם כרצונם, שהיו יכולים לגנות אותם ולהשפילם :

{יא} בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

ביום ההוא, אחר שלא היה להם רשות להרוג רק את אויביהם אשר היה איבתם גלוי להרע עמהם, כנ''ל, ממילא לפי רוב ההרוגים שהרגו נודע כי רבו צורריהם הקמים עליהם, וע''כ הביאו תיכף מספר ההרוגים לפני המלך, להראות איך רבו הצוררים הקמים נגדם עד שגם שאחר פקודת המלך מ''מ נמצא עדיין חמש מאות איש שהרימו ראש נגד ישראל ונהרגו :

{יב} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ:

השאלות: אם המלך התרעם על שהרבו מספר ההרוגים, מדוע אמר לאסתר שתבקש עוד, הלנצח תאכל חרב, וגם גזרתו זאת ליתן רשות ליהודים להרוג באנשי מדינתו סכלות מבוארת ולא נשמע כזאת :

ויאמר המלך, מזה ראה אחשורוש איך רבו צוררי היהודים ואיך צריך הוא להרבות השתדלות להצילם, וז''ש אל אסתר אם בשושן הבירה שהיא עיר המלוכה ואימת המלכות עליהם מ''מ רבו צוררי היהודים כ''כ עד שהרגו ת,, ק איש, מי יודע בשאר מדינות המלך מה עשו, ואם גם שם הצליחו נגד הצוררים הרבים האלה, כי שם בודאי קמו עליהם ביתר שאת אחר שאין פחד המלך עליהם, ומה שאלתך לעשות עוד להצלת היהודים להצילם מן הסכנה המרחפת על ראשם וינתן לך :

{יג} וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ: {יד} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן תָּלוּ: {טו} וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִיים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם:

השאלות: ואיך מלאה אסתר את לבבה אחרי הרגישה תלונת המלך לבקש לעשות גם יום מחר יום הרג רב. מדוע בכל המגלה קראה שושן הבירה ופה בספור מה שהרגו ביום ט''ו קראה שושן סתם :

ותאמר אסתר, עפ''ז מצאה אסתר מקום לבקש מהמלך, והיתה עצתה שיהרגו בשושן גם מחר, כי בזה תפול אימה ופחד על צוררי היהודים, אם יראו שעדיין יד המלך נטויה עליהם. אמנם לפי דעתי היה בקשתה על שושן העיר לא שושן הבירה, כי שושן נחלקת לשני חלקים, מקום הבירה ששם ישב המלך והשרים, והיא היתה נקראת שושן הבירה, והעיר בפ''ע היתה נקראת שושן סתם, וביום י''ג הרגו בשושן הבירה, ובקשה אסתר שיתן רשות להרוג ביום י''ד האויבים שנשארו בשושן העיר, גם לתלות עשרת בני המן להפיל אימה ופחד, כדי שלא יוסיפו להזיד על ישראל :

{טז} וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם: {יז} בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה: {יח} וְהַיְּהוּדִיים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה:

השאלות: פסוק זה כולו מיותר אחר שכבר הזכיר בפסוק ב' ג' ה' איך הרגו היהודים ואבדו צורריהם, גם סותר לפסוק ב' ששם אמר כי איש לא עמד בפניהם, ופה אמר שנקהלו ועמוד על נפשם משמע שלחמו. מדוע פה אמר ונוח מאויביהם והרוג בשונאיהם, ולמעלה (ו ה') אמר שהכו באויביהם ועשו בשונאיהם כרצונם :

והנה בפסוק ג' דבר מן הערים המוקפים חומה, ששם היה מושב השרים ושם עמדו חיל המלך והיו למגן בעד היהודים, ושם איש לא עמד בפניהם, ולא הצטרכו לעמוד על נפשם ולהלחם, אבל פה מספר איך היו ענינם בהפרזים, כי בערים הפרזות הקטנים ובהכפרים ששם לא היו לא השרים אשר נשאו את היהודים ולא חיל המלך, ושם באמת הרימו אויביהם יד להלחם בם, ולכן ספר כי שאר היהודים אשר במדינות המלך, שהם אותם שאינם יושבים בערים המוקפים נקהלו ועמוד על נפשם ולחמו בחרבם וכלי מלחמה עד שנחו מאויביהם, ותגבר ידם עליהם, וע''כ ספר כי הם הרגו בשונאיהם כי הם כללו ההריגה לכל זרע עמלק אחר שנצתה המלחמה, משא''כ בהמוקפים ספר שעשו בשונאיהם כרצונם ולא הרגום, אחר שלא היה מלחמה ביניהם :

{יט} עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרוֹזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ:

השאלות: בפסוק הזה נראה שרק הפרזים קבלו עליהם לעשות משתה ושמחה ולא המוקפים ולמה, ולמה תחלה לא קבלו עליהם רק יום י''ד ומרדכי שלח שיעשו י''ד וט''ו. הם קבלו עליהם יו''ט ומרדכי לא גזר שיעשו יו''ט :

על כן היהודים הפרזים, מבואר כי בשנה הראשונה לא קבלו עליהם לעשות משתה ושמחה רק הפרזים, לא המוקפים, והטעם בזה כי הספרים החתומים שנשלחו מאת המן להשמיד את היהודים לא נתפרסמו כי השרים העלימו אותם כנ''ל, ולא נודע לאיש כלל כי היה רשות גם לאויבי היהודים להרוג בהיהודים, וחשבו היהודים אחת משתי אלה, או שהקול הראשון שנשמע שנתן דת להשמיד היהודים היה שקר לגמרי, ולא יצאו כלל מן המלך רק מהמן, או שהיה אמת רק שהמלך השיב את הדת הראשון ובטלו לגמרי ונתן דת אחר, עכ''פ לא היה נס מיוחד ביום י''ד אדר, אחר שמצד פקודת המלך ישלטו המה בשונאיהם, וגם לא היו בהסכנה מצד שהעמים בעצמם יפרצו בם פרץ, אמר שבערים המוקפים עמדו חיל המלך לעזרתם וע''כ לא עשו אותם לימי משתה, רק היהודים הפרזים שהם היו בסכנה מצד שפרצו אויביהם להלחם בם וחיל המלך לא היה שם והיו בסכנה, ע''כ רק הפרזים קבלו אותם לימי משתה ושמחה, וע''כ קבלו עליהם לעשותם גם יו''ט, כי באמת כלל ישראל אסור להם לקבל עליהם ימים טובים חדשים ולאסרם בעשיית מלאכה שעוברים על בל תוסיף, אבל אחר שרק הפרזים קבלוהו נדונים כיחידים, שיכולים לקבל יו''ט על עצמם :

{כ} וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים:

השאלות: מהו ויכתוב את הדברים, מה היו הדברים :

ויכתוב, אחר שראה מרדכי שהמוקפים לא קבלו עליהם ימי הפורים יען שלא ידעו תקפו של הנס, שגם הם היו באמת באותו היום בסכנה, כי פקודת המן עדיין לא נתבטלה והיתה עדיין בתקפה רק שהיה הנס שנפל פחד מרדכי על השרים והעלימו את האגרות הראשונות, לכן הוכרח לכתוב אליהם כל הדברים בארוכה, והם הדברים שיבוארו בפסוק כ''ד כ''ה, וספר להם שהאגרות הראשונות לא נתבטלו, וגם הם היו בסכנה, והודיע הדברים האלה אל כלל היהודים :

{כא} לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה:

השאלות: ולמה צוה לעשות יום י''ד וט''ו, וביחוד זה נפלא מאד, וכי מפני שבשושן לא נחו עד יום ט''ו, צוה שבג' הערים המוקפות חומה יעשה פורים בט''ו, ומה טעם יש בזה מה להן ולשושן, ואם עשה זה לכבוד עיר המלוכה היה לו לתקן שיהיה פורים בט''ו, וגם לא נודע מה כבוד יהיה בזה לשושן :

לקים, וע''פ המבואר למעלה ראה מרדכי לחלק בין הפרזים להמוקפים, שהפרזים יעשו בי''ד והמוקפים בט''ו, ויש בזה טעם נכון, כי הגזרה של המן שהיה להשמיד ולאבד את כל היהודים ביום אחד, בודאי לא היתה מוגבלת לאמר שאין להם רשות להרוג רק ביום י''ג ואם יותרו יהודים אשר לא יהרגו ביום י''ג יהיו לפלטה, כי מחשבת המן היה להכחידם מגוי עד שלא יזכר שם ישראל עוד, ובודאי היה הכונה שביום י''ג יתחילו להשמידם בכל מדינות המלך, וכ''ש אם יתראה אח''כ יהודי אשר יסתר ביום י''ג יהרגוהו גם אח''כ, וכן אם עיר אחת ישגבו בה היהודים ביום י''ג ולא יוכלו להאבידם בו ביום שהיתה הפקודה שיהרגום אח''כ. עפ''ז אחר שבאו האגרות האחרונות אשר כתוב בם שיש רשות לישראל להרוג את צורריהם ביום י''ג, והרשות הזה היה נגבל רק על יום י''ג, כי לא היתה הפקודה שישמידו את כולם, והראיה שהלא אסתר ברצותה שהיהודים אשר בשושן יהרגו גם ביום י''ד, הוצרך המלך ליתן ע''ז דת חדש כמ''ש ותנתן דת בשושן, כי הדת הראשון לא היה רק על יום אחד, וממילא כשהגיע יום י''ד היו היהודים בסכנה גדולה, כי אחר שהפקודה הראשונה של המן לא נבטלה, ובה ניתן הרשות להרוג את היהודים גם אחר יום י''ג, ואם היו האויבים קמים עליהם להרגם, לא היו השרים יכולים להצילם וליתן להם תוקף ללחום באויביהם כי התוקף שלהם נשלם ביום י''ד ושמעתה פקודת המלך מצוה רק שאויבי היהודים ישלטו בם, לא המה בשונאיהם. ורק אחר שעבר יום י''ד וראו כי השרים העלימו הפקידה הראשונה לגמרי, ואויביהם לא הרימו יד אז נודע עיקר הנס, מעתה אחר שעשו הפורים ביום שנחו מאויביהם הנה כל המקופים לא נחו עד יום ט''ו, ולכן צוה שיעשו פורים ביום ט''ו, אבל הפרזים ששם לא היו השרים ולא נמצא כלל, והם בעצמם גברה ידם על שונאיהם היה נודע להם שעבר הסכנה מאתם תיכף ביום י''ד, כי אחר שהתגברו בי''ג לא היו מפחדים עוד, ולכן תקן להם הפורים ביום י''ד :

{כב} כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים:

בימים אשר נחו, ר''ל כ''א יעשה הפורים ביום שנח מאויביו, הפרזים בי''ד והמוקפים בט''ו, כנ''ל. ועתה מבאר למה צוה לעשות משתה ומשלוח מנות, אומר והחדש אשר נהפך להם, כי שני דברים נהפך להם בחדש הזה, א' מיגון לשמחה, וב' מאבל ליום טוב, ונגד השמחה יעשו ימי משתה ושמחה, ונגד היו''ט, שעתה לא יכול מרדכי לתקן שיעשו יו''ט, כי אסור לגזור על כלל ישראל יו''ט חדשים, תקן מתנות לאביונים, שזאת לא קבלו הפרזים מעצמם, כי תכלית היו''ט היה לפרוש בו מהבלי העולם לעבודת ה' ותורתו, וצוה נגד זה שיתנו צדקה שהוא ג''כ מצוה :

{כג} וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם:

השאלות: משמע שקבלו שני דברים מה שהחלו לעשות ומה שכתב מרדכי והלא שניהם היו דבר אחד שיעשו ימי משתה ושמחה :

וקבל, עפ''ז מספר כל ישראל קבלו בין מה שהחלו לעשות, דהיינו הפרזים קבלו עליהם יום י''ד שהחלו לעשות בעצמם. ובין מה שכתב מרדכי אליהם שהמוקפים יעשו בט''ו שהם לא עשו בעצמם :

{כד} כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם:

השאלות: מדוע ספר פה כי המן בן המדתא כו' וזה כבר נודע וידוע, ולמה אמר חשב לאבדם והפיל פור להומם ולאבדם מוסיף להומם, ולמה הזכיר הפור :

כי המן, עתה ספר מה שכתב מרדכי ומוסב עמ''ש בפסוק כ' ויכתוב מרדכי, הודיע להם תוקף הנס וענינו, א. בל ידמו שהיה השנאה רק עבור שמרדכי לא השתחוה להמן ולא היתה מגעת לכלל האומה, לז''א כי המן מצד שהוא אגגי מזרע עמלק נטר איבת אבותיו, ומצד זה היה צורר כל היהודים, ורצה להכריתם בכלל, ב. כי גם המערכה היתה אז מתנגדת אל היהודים ועוזרת לרעתם, כי הוא לא חשב תחלה רק לאבדם שהוא לאבד צורת האומה ודתה כנ''ל, אבל בעת שהפיל פור הוא הגורל מצד המזל והמערכה של אותו החדש והיום להומם ג''כ ולהכחידם בהרג ואבדן :

{כה} וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ:

השאלות: המפ' נדחקו על מלת ובבאה שחסר מי הבא ומהו עם הספר שאין לו ביאור :

ובבאה, עתה ספר איך מלבד שכבר היה הנס גדול מצד עצמו שהיה נגד המערכה והמזל, היה גדול גם ביום הוא, כי בבואה מוסב על המחשבה שהזכיר בפסוק הקודם עת באה מחשבת המן לפני המלך, היינו עת שנודע להמלך מחשבתו כי יעץ רעה, ולא השיב את הספרים הראשונים, רק אמר עם הספר שעם הספר בעצמו ישוב מחשבתו על ראשו, שע''י שהמלך לא יכול להשיב הספר הקודם, רק השאיר הספרים הראשונים וכתב ספרים אחרים, ועי''כ היה מוכרח לתלות את המן למען ייראו השרים פן יענשו גם המה, ולא יחושו להספרים הראשונים רק להאחרונים, ועפ''ז נודע להם כי הספרים הראשונים לא נבטלו, וממילא היה הנס בתקפו גם ביום י''ג אדר, כנ''ל :

{כו} עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם:

השאלות: ומה הכונה בקריאת השם, וכפל ע''כ על כל דברי האגרת וכו' שאין לו באור :

על כן באר שהשם שקראו לימים האלה פורים, היה על שם הפור להיות לזכר לתקפו של נס שהשם פורים מורה עליו שפור המן נהפך לפורנו כי המזל היה אז נגד ישראל ונהפך בהשגחת ה, המשדד המערכות : על כן מוסב למטה ור''ל ועל כל דברי האגרת הזאת שהודיע להם הכל בפרטות איך היה הנס בתקפו גם באותו יום כי ע''י האגרת נודע להם מה ראו על ככה וכל הענין בפרטות :

{כז} קִיְּמוּ וְקָבֵּל הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה:

השאלות: מהו ולא יעבור, ומהו ככתבם וכזמנם :

קימו, לכן קימו וקבלו, א. שיהיה קבלת הפורים כולל גם לדורות הבאים אחריהם, ועז''א עליהם ועל זרעם, ב. ולא יעבור שלא ידמה לשאר גזרות שגזרו חכמים שב''ד אחר הגדול בחכמה ובמנין יכול לבטל דברי ב,, ד חברו, אבל בזה התנו שלא יעבור ויתבטל בשום אופן, ג.להיות עושין שני הימים פרזים בי''ד ומוקפים בט''ו, ד.וככתבם בקריאת המגילה :

{כח} וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם:

והימים נזכרים ע''י קריאת המגילה, ונעשים ע,, י משתה ושמחה ומשלוח מנות בכל דור ודור :

{כט} וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית:

השאלות: למה כתבה אסתר שנית, ומהו כל תוקף, ומה היה האגרת השנית מה הוסיף בשנית על הראשונה :

ותכתוב, המבואר מזה כי אסתר רצתה שהמגלה הזאת תשאר בין הכתובים ועמדה ע''ז מחלוקת בין החכמים כי אסור להוסיף על כתבי הקודש. וכמ''ש חז''ל במגלה ששלחה אסתר לחכמים קבעוני לדורות וחכמים לא רצו בתחלה, וכן נפל תלונה על קבלת הימים האלה לחק קבוע, שעוברים על בל תוסיף, ומצד זה הוצרכה אסתר להשתתף עם מרדכי וכתבה בתוקף המלכות אשר בידה לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית, הוא קיום האגרת בעצמו, כי אז שלחה את המגלה כמו שהיא עתה בידינו, מן ויהי בימי אחשורוש עד סופו, וכתבה אל החכמים שיקיימו את אגרת הזאת להיות דינו ככתבי הקדש :

 {ל} וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֶל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת:

השאלות: מהו דברי שלום ואמת :

וישלח ספרים דברי שלום ואמת, שלעומת שעמדה ע''ז מחלוקת כתבה דברים לעשות שלום בין החכמים ולבקש את האמת לפי שדבריה נכונים :

{לא} לְקַיֵּם אֵת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם:

השאלות: מהו דברי הצומות וזעקתם לא נודע מה הם הצומות האלה, וביחוד הלא כבר נזכר שקיימו וקבלו ומה היה צריך עוד בזירוז הזה :

לקיים, ונגד מה שהתלוננו על ימי הפורים שא''א להוסיף מועד מדעתו ולקבעו לחק עולם על ישראל, השיבה שאינו עובר על בל תוסיף רק אם מקבלו מצד דין תורה ורוצה להשוותם בכל עניניו כדין תורה, לא אם מקבלו מצד הנדר וכדומה (כמ''ש הרמב''ם (הלכות) ממרים), ולכן אמרה שלא יקבלום מצד דין תורה רק כאשר קים עליהם מרדכי ואסתר מצד הנדר לא זולת. והביאו ראיה לזה ממה שקימו וקבלו תחלה הארבעה צומות, שהם מדברי קבלה, כמ''ש צום הרביעי וצום החמישי וצום העשירי (ןכריה ח, ) והלא גם זה היא הוספה על דברי תורה, וקבלום עליהם כל ישראל, מבואר שיש רשות להוסיף גזרות כאלה מצד נדר לבד :

{לב} וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר:

השאלות: מהו ומאמר אסתר קיים שאין לו באור :

ומאמר ע''פ מאמרי אסתר אלה וטענותיה שכתבה אל חכמי הדור ההוא, נתקיים דברי הפורים האלה, הסכימו אליה להחזיק בהפורים ולעשותו חק עולם, וזאת שנית ונכתב בספר. שהסכימו שיכתב בספר ותהיה המגלה הזאת בכלל כתבי הקדש, שע''ז היה מחלוקת תחלה בין החכמים ועתה נתקיים והסכימו לדברי אסתר :

אסתר פרק-י

{א} וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁרשׁ מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם:

השאלות: למה שם מס, ולמה מספרו פה : ומה ענין להמגלה תקפו וגבורתו של אחשורוש :

וישם, מספר איך הצליח מרדכי בהנהגתו בעניני המלוכה שכבש מדינות רבות בחיל המלך עד ששם המלך מס על כל הארצות הסמוכים אל מלכותו :

{ב} וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס: {ג} כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ: