ובידוע שחובת בני אדם הם העונות ופשעים וחטאות. והעונות הם מצד הלב והפשעים טעות הפה והחטאות קלקול המעשה.

בהתעטף עלי נפשי את ה׳ זכרתי - ויהיה סדר הכתוב הזה מסדר את מקדשו כשאני מתעטף על נפשי ובוכה מרוב צערי ומתאבל עליו וזוכר את אלהי, בעת ההיא ברוב רחמיך אתה מעלה אותי בזכות תפלתי הבא לפניך, ככתוב ותבוא לפניך תפלתי אל היכל קדשך,

ואתה למד מזה כי כל העומד בצער ובצרה ויהיה זוכר את אלהיו ומבקש רחמים מלפניו ובכל נפשו ובכל מאודו בכוונה ובתשובה שלמה, ה׳ יתברך שמו חונן אותו ומרחם עליו, ככתוב (שברים ד) ובקשתם מששם וממקומות גליותיכם את ה׳ אלהיך ומצאת, ואתה מוצא רחמים לפניו אם תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, וכתוב (תהלה לב) חטאתי אודיעך ועוני לא כיסיתי, אמרתי אודה עלי פשעי לה׳ ואנתה נשאתה עון חטאתי סלה.

ואתה רואה מן הכתוב הזה כי האדם חייב להתוודות בחטאיו ועונותיו לפני קונו בעת תשובתו, והוא ברחמיו נושא אותם, ואנו למדים ממנו סדר הוידוי, הוא מודיע ראשונה את חטאותיו שהן מעשה ידיו, שנאמר חטאתי אודיעך, ובא לשון הודעה כאשר מעשה הידים גלויים הם וידועים, ואחרי כן הוא אומר ועוני לא כסיתי אינו מכסה עונותיו שהם הרהור לבו, מפני שהרהורי הלב מכוסים הם מכל העולם אם אין המהרהר בהן מגלה אותם, ואחריו הוא אומר אודה עלי פשעי, שהם דברי פיו, ובא בלשון אמירה והודאת הפה, להודיעך כי הוא מדבר כאן על ביטוי הפה. והיה מקדים ראשונה חטאת ואחריהן פשעיו, התחיל בקל וחתם בחמור, ודרך סדורו הוא על העניין הזה, ומעשה היד הנפרד בעצמו שאינו לא ביטוי הפה הדברים בו הוא קל מכולם, מפני שאין אתה יכול לקרוא המעשה הזה זדון משום צד וכל פנים הוא נקרא שגגה, והרהור הלב לבדו אשר אינו יוצא למעשה לא ביד ולא בפה, חמור מן המעשה הנזכר לאלתר, מפני שהרהור יכול להיות בע״ז ואין אתה יכול לומר כן במעשה היד, וביטוי הפה נדבקים בו מפני הזכרת השם והזכרת ע״ז, והיה חמור מן ההרהור, ואע״פ שאנו מתפחדים מהרהור ע״ז, מפני שביטוי הפה יוצא למעשה ונשמע והרהור הלב אינו נראה ולא נשמע, ונמצא הכתוב מתוודה על הקלות ואחרי כן הוא מתוודה על החמורות.

והכתוב הזה מעיד על הוידוי אשר בא על סדר זה, כי ה׳ מקבל תפילת עבדיו ווידוים, ככתוב שם ואתה נשאת עון חטאתי סלה. ואחר כן אומר הכתוב על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, מפני שאין כל המתודה על חטאותיו ועונותיו ופשעיו ומתפלל יהיה ראוי למצוא העת, ואין הראוי לזה כי אם החסיד, והוא לדעת הכתוב הזה כל הנזהר מפשע הפה, מפני שאנו מבינים מן הכתוב הראשון שכל מי שאינו נזהר מן הזכרת השם וכינוי השם בשבועה אין תשובתו שלמה, וכיון שהזכיר הכתוב השני החסיד, גזרנו שכל מי שאינו מחמיר על עצמו בהזכרת השם אינו נקרא חסיד, ויהיו שני הכתובים האלה מלמדים דרך התשובה והיראה ודרך תפילת החסיד המוצאת חן.

והדרך הזאת הוא שיהיה החסיד הידוע מעצמו שלא נמצא בו שום זלזול בהזכרת השם מתוודה על חטאיו ועל פשעיו, ובעת ההיא יהיה לו להתפלל בבטחון לבו שתפילתו מוצאת חן, ושהוא נצול מכל צער, ואילו מימי הים שוטפים עליו אליו לא יגיעו, ככתוב רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, והוא שאמר יונה בהתעטף עלי נפשי את ה׳ זכרתי ותבא אליך תפילתי אל היכל קדשך, כשהיתה נפשי מתעטפת ושופכת תחינה, זכרתי את אלהי בתמימות לב וכונה, ומיד ידעתי שתפילתי נשמעת, שנאמר ותבא אליך תפילתי אל היכל קדשך.