הולך-מתהלך

 יש הבדל בין ״הולך״ ל״מתהלך״. כי ה״הולך״ הוא השָׂם פניו ללכת אל מקום שחפץ ללכת ובדרך עצמה אין לו עסק, רק ילך עד הגיעו אל המקום שצריך ללכת שם, כמו ״הולך עמם לשלחם״, וכן אצל ה׳ ״וה׳ הולך לפניהם יומם״ וכן כולם.

ואין כן ״מתהלך״ שאינו על החפץ למקום אחר ממה שהוא בו כי עניינו בהליכה לבדה; והוא במקום אחד פעם מתהלך כה, ופעם כה כי יש לו חפץ בהתהלכות הזה, וזהו עונג לו שבכל צעד וצעד נהנה.

כמו ״ולכל המקומות אשר התהלך שם דוד הוא ואנשיו״ כי בברחו מפני שאול לא הלך אל מחוז ידוע, כי בכל מקום שמצא מנוחה היה טוב בעיניו. ״קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה״, שאינו כהולך לעסקיו למקום ידוע, אלא על שעשוע ההליכה.

ולכן בדרך משל, ההליכה נאמרת גם תנועת מחשבות הנפש. המתענג לחשוב מחשבות בדבר מן הדברים ולא חפץ לדעת ולהבין דבר מה, רק משתעשע לחשוב גם בדברים הידועים לו, הן לטוב הן לרע, נקרא ״מתהלך״. גם החוטא החושב מחשבות תאווה, פעם תאווה זו ופעם זו, הרי הוא מתהלך: ״אך אלהים ימחץ ראש אויביו, קדקוד שער מתהלך באשמיו״ אמר שימחץ המתענג כל היום במחשבות אשמיו. וכן ״לא ידעו ולא יבינו, בחשכה יתהלכו״ אלה הרשעים שכל מזימות לבם מחשבות חושך בלי אור דעת ובינה.

לכן, בהיות האדם חושב מחשבות אמת בחכמה ובדעת ולא חפץ להשיג ענין-מה, רק מתענג במחשבות אמת הקנויות בו, זה אות על יושר הלב ועל דבקותו בה׳, והוא האהוב לאלהיו. ועל ענין זה באה המלה הזאת בכל ספרי הקדש. ומענינה ״ויתהלך חנוך את האלהים״ שהיו כל מחשבותיו בדרכי האלהים, חושב בגדולת ה׳ כפי שהתבררה לו, וחושב בצדקתו ובדרכיו ובמעשיו, כפי שכתב עליו ר׳ בחיי אבן פקודה בפירושו לספר בראשית: ״כי הצדיק הזה ידע והשיג מהלך השמש וכחותיו העצומים והכיר בחכמתו כי יש סבה עליונה על הכל ונדבק בה״

וממין זה כלם הסמוכים אל ה׳ וכתובים אצל האדם, כמו ״האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו״, ״את האלהים התהלך נח״,⁠ ״התהלך לפני וֶהְיֵה תמים״, ועל זה הבטיח ״בהתהלכך תנחה אותך״, כשתתהלך במחשבותיך תנחה אותך תורת ה׳ שלא תכשל.

וכן על דרך משל על אלהינו ית׳: ״מתהלך בגן לרוח היום״, ״והתהלכתי בתוככם״, ״כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחנך״, ובאים על הדבקות שיש לה׳ עם עמו כאמרו ״נפלאותיך ומחשבותיך אלינו״,⁠ וכל אחד מישראל ומעשיו הטובים מוצאים חן לפניו.

וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: וַיְהִי כׇּל יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה: וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים: (בראשית ה, כב-כד)

פעמיים נאמר על חנוך שהתהלך את האלהים, ולא כדרך התורה שדרכה לקצר ולא תחזור פעמיים אלא לצורך נדרש, ובחנוך רוצה לומר שהתהלך את האלהים בקביעות מאז הולדת מתושלח וללא הפסק עד לקיחתו, כשהגיע לשלמותו.

בעזר ׳אמרי שפר׳ לחכם נפתלי הירץ ויזל.