מדוע ראש השנה נחוג בחודש בשביעי?


בתורה נאמר שהחודש הראשון לשנה המקראית חל באביב, מועד יציאת מצרים, כפי שציווה אלהינו: הַחֹ֧דשׁ הזה לכם רֹאש חדשים ראשׁון הוא לכם לְחדשׁי השנה: (שמות יב, ב) עם זאת עם ישראל חוגג את ראש השנה בראשון לחודש השביעי (תשרי), שבתורה עניינו ״יום תרועה״ או ״יום זכרון תרועה״.


האם יום תרועה הוא ראש השנה? נבדוק.


1.  ברשימת מועדי ישראל:

דַבֵּר אל בני ישׂראל לאמֹר, בחֹדש השּביעי בּאחד לַחֹדש יהיה לכם שׁבתוֹן זכרוֹן תרוּעָה מִקרָא קֹדֶשׁ׃ כל מְלֶאכת עֲבֹדָה לֹא תַעשו וְהִקרַבתם אִשֶה לַיהוָה׃ (ויקרא כג,כד-כה) (אשה=קרבן באש)


2.  נמצא בקובץ הוראת הקרבנות שניתן לכהנים:

וּבַחֹדשׁ הַשביעִי באחד לחֹדשׁ מִקרָא קֹדֶש יִהיֶה לכם כל מלאכֶת עֲבֹדָה לא תַעֲשׂוּ יוֹם תרוּעָה יִהְיה לכם׃ (במדבר כט, א) לאחר פסוק זה מוסברת המנחה ונסכיה ואלו הפסוקים היחידים בתורה הקשורים ליום זה. 


הפסוקים הנ״ל המלמדים כי בחג זה יש לתקוע בשופר, אין לעשות בו מלאכה, אך אפשר לבשל בו, שהרי הוא אינו שבת שבתון, זהו יום חג ואינו מהווה התחלה של עשרת ימי תשובה ובטח לא חודש סליחות לפניו.


הפעם הבאה שהמועד מוזכר היא בספר נחמיה (הקטע מובא בנספח בסוף המאמר) שם החג נחגג בשמחה גדולה. לא רק שאין זכר לימי סליחה, אלא הכתוב שם אף מתנגד לכל סוג עצב: הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וכדאי לזכור, בתנ״ך כולו לא התחדשה או נוספה אף מצווה על אלו הכתובות בתורה.


אם כן מדוע חוגגים את תחילת השנה בחודש השביעי? 


לכל בר דעת ברור שלא יתכן שה׳ נתן 2 הוראות סותרות. גם לטוענים כי יתכן שזו תחילת ספירת השמיטה יאמר שלילי -  שכן מועד השמיטה מתחיל ביום הכיפורים אחת לשבע שנים. ואם נגיד שזו תחילת שנה חקלאית – האם זו סיבה מספקת לבטל את מועד ראש השנה האמיתי שניתן לנו, בחודש בו הוציאנו יהוה ממצרים ונהיינו לעם? התשובה נמצאת במנהגי העמים מהם לקחו חז״ל את המנהגים והתורות. ראש השנה שחל בסתיו מתאים ללוחות שנה של עמים פגאנים.



למה בוטל ראש השנה האמיתי? מי האחראי להוראה זו החלה על כלל ישראל? 


את הקשרים ל״ראש השנה״ הפיקטיבי הזה אנו מוצאים במדרשי חז״ל. מדרש הוא פרשנות שאינה מבוססת על פשטי המקראות אלא תולשת פסוקים ממקומות שונים ומחברתם לכדי רעיונות, ולהיפך: לקיחת פסוקים רחוקים עניינית אחד מהשני ומציאת רעיון משותף באילוץ אותן מובאות] מדרשי חז״ל מהוים לעתים בסיס להלכות שאינן מהתורה. 


אומרת המשנה - אדם נידון בראש השנה וגזר הדין שלו נחתם ביום הכיפורים. גם בתוספתא מחזקים את רעיון הספר והחתימה: הכול נידונין בראש השנה וגזר דינם מתחַתֵם ביום הכיפורים – ללא שום עיגון בכתוב בתורה או במקרא כולו. (המילה ״מתחתם״ - האםמשמע נחתם מעצמו? למה רומזים?) בתלמוד הבבלי הרחיבו את היריעה ומצאו 3 ספרים לחיתום מוזר זה. הדוגמאות רבות, וההבלים אף יותר, בויקיפדיה מאשרים.


האמת פשוטה היא: ראש השנה למועדים שנחגג בחודש השביעי הוא המצאה חסרת עיגון מקראי, אינה חוק אלהי, לא נתקבלה ע״י משה ע״ה בשום שלב – לא בהר ולא במדבר. הפרושים החליטו להשכיח מאיתנו את המועד האמיתי של ראש השנה ולהחליפו בחודש השביעי.



מנין הרעיון הנורא של יום דין וחתימה בכיפור?


פיוט ״ונתנה תוקף״ הוא תפילה שחוברה ע״י מחבר לא וודאי[1] ונקבעה לדורות. הפיוט רומז ליום שבו ממליכים באי עולם את האלוהים עליהם. כמובן שיום שכזה אינו מוזכר בתורה. הפיוט מצייץ: "וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נורָא וְאָיֹם וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת. למה איום ונורא יום החג? והאם האל אינו יושב כבר על כסאו באמת?

הפיוט הוא המקור לאנקדוטה בדבר ״הספר״ וה״חתימה״ שרבים מזכירים בברכת איש לרעהו ״חתימה טובה״ ללא כל בסיס מהתנ״ך. וגם באתר ״חדרי חרדים״ יודעים לומר שהפיוט מפר הלכות כתובות (מדרבנן, כמובן) ראו כאן. הפיוט מסיים בשילוש הקדוש לנצרות.


נעבור לשמחת החג כפי שכתובה בספר נחמיה: