מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר - שבועה, איסֶר ונדר



שבועה, איסר ונדר הן שלוש התחייבויות שונות מול האלהים תוך ביטוי בשפתים, ונוסח שונה יש לכל אחת מהן. המצוות הקשורות בהן יוצאות לפועל רק אם האדם בוחר בכך, רעיון שבא לידי ביטוי במילת המפתח - ׳כי׳ המודיעתנו שרשות היא ביד האדם, אם ירצה יִשבע, יאסור על עצמו או ינדור. נדרים נוספים הם נדר נזיר, נדר בערך הנפש, נדר מתנות לקודש ונדר יפתח.



שבועה


שבועה היא אמירה והתחייבות בפני ה׳ לעשות דבר מה כלהיטיב או להרע: נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדם בִּשְׁבֻעָה׃ (ויקרא ה, ד) כל השבועות הן בפני ה׳ וחייבות להיות אמת מלפניו, ולכן אנו מוזהרים: וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה׃ (ויקרא יט, יא) למעשה חייב להשבע בשמו: וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ׃


נשים לב לנוסח השבועה בדוגמאות הבאות:


  • וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם: (שמואל א ג, יד) נשבע שלא יתכפר עוון בית עלי.

  • וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל בְּקוֹל יְהוֹנָתָן וַיִּשָּׁבַע שָׁאוּל חַי יְהוָה אִם יוּמָת׃ (שמואל א יט, ו) - חי ה׳ כי לא יומת.


נוסח השבועה מגולם במילה ׳אם׳, מילה שבשפת הקודש יש לה הוראות שונות: שאלה, תנאי וגם שלילת דבר, וכך בפסוקים לעיל.


שבועות נוספות

  • שבועה לעשות דבר - וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּה: (בראשית כד, ט) - בימי קדם היו שמים יד על ירך האיש שנשבעים לו, ומצרפים מעשה לאמירה.

  • שבועה על האמת - אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה: (ויקרא ה, כב)



שבועת ה׳


כל שבועות ה׳ הן הבטחות נצחיות ותתקיימנה לבטח - לא תשתנה עצתו ולא תופר לעולם: נִשְׁבַּע יְהוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיָתָה וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי הִיא תָקוּם: (ישעיהו יד, כד)



שבועת איסר


אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (וידבר ל, ג) איסר הוא נדר חול שאינו לה׳ ונוגע לנפשו של הנודר. כשאדם אוסר על עצמו דבר שרגיל בו ונהנה ממנו יש בכך קושי נפשי. דוגמה לכך היא המנעות מאכילת בשר ושתיית יין כיהודה: ״כי נתתי את מטי הוא עֹז שבטי ואת אזורי הוא גבורתי ואת חותמי אשר הוא תפארת מלכותי. ובהינחמי על כל אלה לא אכלתי בשר ויין עד עת זִקנתי וכל שמחה לא ראיתי״ (צוואת יהודה). דרך כלל, זהו מעשה שמקורו בחרטה עמוקה המגיעה מתודעת חטא, והיא הענשה עצמית ושחיחות הנפש מול האלהים, ויש במעשה זה גם לעורר רחמיו הרבים.

לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ - יחל מלשון חילול ללמדך שצריך האדם שדבר פיו יהיה קודש, וחסרון קיומו כחילול קדשים. יַחֵל משורש ח.ל.ל שנאמר בפסוק זה בבנין כבד, ונמצא רק עוד פעם אחת בלבד במקרא: וְלֹא אַחֵל אֶת שֵׁם