כל אדם מישראל יודע לומר שהיום היהודי מתחיל בערב עם שקיעת השמש ונמשך עד שקיעתה למחרת. ליום שישי בערב אנו קוראים ערב שבת, ולערבים שלפני ימי חג אנו קוראים ערב חג, אך האם זה כתוב בתורה? אם נשאל מהי ההוכחה לכך שהיום מתחיל בערב, מיד יצוּטט בפנינו: ״ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד״ ובאמת סיומת זו נאמרת לאחר מלאכת כל יום, כי וערב ובוקר הם רק חצי יום שנמשך מן הערב עד הבוקר. ספר היובלים והמציאות מאשרים: ״כי שני חלקי היום ניתנו לאור ושלישית לערב״.

מרוב שהדבר צרוב בתודעה היהודית, איש לא ערער על הקביעה, על קובעיה או על נכונותה. היו חכמים שחשבו שהיום מתחיל בבוקר, כמו הרשב״ם (נכד רש״י), אך את קולו השתיקו ונשמיענוֹ בהמשך[1]. ההיסטוריה נכתבה בידי המנצחים, להם מלבד מניע יש גם ממון שמאפשר לצעוק חזק ולכתוב הרבה. לנו יש התנ״ך, בו חיפשנו וגם מצאנו תשובה חד משמעית לשאלת תחילת היום.

היום הראשון לבריאה - האור וגבולות היום

בפסוקים הראשונים של התורה מתוארת בריאת השמים והארץ, וביום הראשון לבריאה מוגדרים היום והלילה: וַיַּבְדֵּל אלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ׃ נקודה חשובה היא שהאור והחושך נבדלים זה מזה, והבדלה היא הוצאה מוחלטת - אין חושך כשיש אור. ויִּקְרא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה: שעות האור נקראות יום ושעות החושך נקראות לילה. וַיְהִי עֶרֶב וֽיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד׃ הערב הגיע לאחר שעות היום. לאחר שעות החושך (לילה) הגיע הבוקר - וכך נשלם יום אחד.

רש״ר הירש ”אולם, הכתוב הרי אומר: ״ויהי ערב ויהי בקר יום אחד״. היום הוא התכלית, והלילה אינו אלא זמן ההכנה. היום, שתחילתו בוקר והמשך השלמתו בהשפעת האור, הוא הוא ה״טוב״ שעלה במחשבת הבורא. רק כשבוקר בא בעקבות הערב, השלים העולם יום אחד. סדר הפסוקים בפרשה זו שונה מהסדר בפרשיות האחרות של מעשה בראשית. תיבות ״וירא אלקים את האור כי טוב״, אינן סמוכות למאמר המסיים: ״ויהי ערב ויהי בקר יום אחד״, אלא הן כתובות מיד לאחר בריאת האור, עוד לפני ההבדלה בין האור ובין החושך. תחילה: ״וירא אלקים את האור כי טוב״, ורק אחר כך: ״ויבדל אלקים בין האור ובין החשך״. נראה מכאן, ש״וירא אלקים את האור כי טוב״ הוא הטעם להבדלת האור מהחושך. וכך הוא ביאור הדברים: לא ההבדלה היא ה״טוב״, אלא האור. האור ועולם החי התלוי בו, הם הם ה״טוב״ שה׳ חפץ בו, והם הם התכלית החיובית העיקרית של הבריאה.״

בחמשת הימים הבאים מלאכתו של אלוהים נעשתה ביום, כשסיים מלאכתו הגיע הערב, ולאחר שעבר הלילה הגיע בוקר חדש ולכן הביטוי וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר חוזר בסיום כל אחד מששת ימי הבריאה: כי שֵׁשֶׁת ימים עשׂה יְהוָה את השמים ואת הארץ: שום חלק בבריאה לא נעשה, הוּבדל או יוּצר בלילה, או בחושך. מכך עולה שלמילה יום ישנן שתי משמעויות: האחת, יום הוא חלק האור ביממה, והשנייה יממה - יחידה המורכבת מיום ולילה. במשך התנ״ך רואים שהחל מרגע יצירתו האור מקבל עדיפות והוא וקודם לחושך, וידוע שבמקרא יש לסדר הדברים משמעות.

גבולות יום השבת מוגדרים בתורה

אם היום מתחיל בבוקר, הרי שגם השבת ומועדי ישראל מתחילים בבוקר. לפנינו בפרשיית המן ראייה חד משמעית לתחילת יום השבת בשבת בבוקר. ​עם יציאת בני ישראל ממצרים, בני ישראל מקבלים לראשונה את מצוות השבת, ומשה מגדיר את גבולות יום השבת:

וַיהִי בַּיּוֹם הַשִשִׁי לָקטוּ לחם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָבֹאוּ כל נשׂיאֵי העֵדָה וַיַגִידוּ למֹשֶׁה׃ וַיֹאמֶר אֲלֵהם הוּא אשֶׁר דִבֶּר יְהוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיהוָה מָחָר, את אשר תֹאפוּ אֵפוּ ואת אשׁר תְבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ ואת כל הָעֹדף הַנִיחוּ לָכֶם למִשְׁמֶרֶת עד הַבֹּקֶר׃ (שמות טז, כב-כג)

פשט הכתובים מראה שהנשיאים באו אל משה ביום השישי ונענו שהשבת מתחילה למחרת, ביום השבת.

זמני עולת התמיד ואיסוף הדשן

קרבן עולת התמיד מסמן את גבולות האור עם שחר בתחילת היום ובהעריב השמש (מלשון מערב) ככתוב: ואָמַרְתָּ להם זה הָאִשֶּׁה אשר תַּקרִיבוּ לַיהוָה כּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיוֹם עֹלָה תָמִיד׃ את הַכֶּבֶשׂ אחד תַעֲשֶׂה בַבֹּקֶר ואת הַכֶּבֶשׂ הַשֵנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם׃ (שמות כט, לח-לט) לו היום היה מתחיל בערב, היה על עולת בין הערביים להיות מוקרבת ראשונה, וכן איסוף דשנהּ היה צריך להיות בערב, אך הדשן נאסף רק בסיום מחזור יומי - עולת בוקר ועולת ערב: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר: וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה: (ויקרא ו, ב-ו)

במגילת מחלקות הכהונה (מגילת המשמרות) שנמצאה בקומראן - תחילת השבת לבוקר

במגילה כתובה כל משמרת לצד המועד בו היא שֵרתה כאשר כל שם בית אב הוא משמרת ששֵרתה שבוע בקודש מיום ראשון והתחלפה בבאה אחריה בצאת השבת. המגילה מראה כיצד סדר משמרות הכהונה שסידר דוד המלך ע"ה נשמר לימי בית שני ומתעדת שנים רבות רצופות [7]. חילוף משמרות הכהנים חל מדי מוצאי שבת בכדי שהמחלקה הבאה תתחיל את שרותה ביום ראשון בבוקר, כמצויין בתנ״ך: וַיַּעֲשׂוּ שָׂרֵי המאיות כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיִּקְחוּ אִישׁ אֶת אֲנָשָׁיו בָּאֵי הַשַּׁבָּת עִם יֹצְאֵי הַשַּׁבָּת וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹיָדע הַכֹּהֵן׃ (מלכים ב׳ יא, ט). באי השבת היו באים במוצאי השבת ויוצאי השבת היו יוצאים בסופה, תחילת שרות המשמרת היתה בבוקר יום ראשון, ולא ביום שבת בערב.

ספר היובלים מזהיר השחתת השבת

בין מגילות המקדש נמצא גם ספר היובלים, המתריע מהשחתת השבת: והיו אשר יביטו אל הירח והוא ישחית את הזמנים... על כן תבאנה להן שנים אשר בהן ישחיתו ויעשו יום עדות לבוז ויום טומאה לחג ויבלבלו כל ימי קדש בטמאים... כי ישחיתו הירחים והשבתות והחגים והיובלים" (פרק ו)

בלוח השנה הקיים הלוח הירחי קצר ב־10 ימים מהלוח השמשי והדבר גורם לכך שהחגים, המועדים וראשי החודשים חלים בימים שונים בשבוע, אך לא כן הדבר לגבי יום השבת. יום השבת יכול לחול בתאריכים שונים, אך תמיד יהיה היום השביעי בשבוע. לפיכך יש לנו לזהות פן אחר באופן חילול השבת שהיה יסוד הטענה של הדבקים בלוח המקראי, והוא כי ההשחתה והחילול קשורים להקדמת השבת ללילה הקודם. כוהני בית צדוק וההולכים בדרכם נפלגו מישראל בכך ששמרו את יום השבת מבוקרו של יום השבת ועד הערבת השמש: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (שמות כ, ח) אך לעומתם, ההנהגה החדשה צוותה לעם לשמור את השבת משישי בערב ועד שבת בערב, ואף צוותה על טקס זר בשם ׳הבדלה׳ עליו לא שמענו ולא ידענו מן המקרא או המגילות.

מצוות זבח הפסח

קיום הזבח בשעת בין הערביים נחשב להוכחה לכך שהיום מתחיל בערב, אך למעשה זהו מקרה יחיד בתורה. בליל היציאה ממצרים הצטוו בני ישראל לקחת גדי ולשחטו בין הערביים: והיה לָכֶם למִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יום לַחֹדֶש הַזה ושָׁחֲטוּ אֹתוֹ כל קהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם... וַיהי בַּחֲצִי הַלַילָה וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם כלומר ביום ה- 14 בין הערביים, בין שקיעת השמש ללילה ישחטו את הפסח, משום שבלילה ההוא הוציא ה׳ את בני ישראל ממצרים לאחר שהכה בהם כל בכור, את הלילה הזה אנו זוכרים במעשה מדי שנה – על קרבן הפסח להשחט בבית המקדש בלבד באותו היום והשעה ממש, לדורותינו. זו הוראה ייחודית שאינה חלה על אף אחד מחגי ישראל שניתנו ע״י משה בתורה כי לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה שִׁמֻּרִים לְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם.

​בספר היובלים הוראת הפסח מבוארת תוך כדי מתן גבולות היום: ביום הארבעה עשר לחודש הראשון בין הערבים משלישית היום [החלק השלישי של היום, תחילת הערב] עד שלישית הלילה [עד הלילה עצמו, השליש השלישי של היום] כי שני חלקי היום ניתנו לאור ושלישית לערב: [ובאמת היום מורכב משש עשרה שעות אור ושמונה שעות לילה בממוצע] זה הוא אשר צווך לעשותו בין הערבים: ולא יהיה זבחו כל עת האור כי אם בעת קרוב הערב ואכלוהו לעת ערב עד שלישית הלילה והנותר מכל בשרו משלישית הלילה באש ישרפוהו:

ככתוב: וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ: (שמות יב, י)

​

מצוות יום הכיפורים

אַךְ בעָשׂוֹר לַחֹדשׁ הַשבִיעִי הַזה יוֹם הַכפרִים הוא מִקְרָא קֹדשׁ יִהְיה לָכם וְעִניתם את נַפְשֹׁתֵיכם וְהִקְרַבְתם אִשה לַיהוָֹה: וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂו בעצם הַיוֹם הַזה כי יוֹם כּפֻרִים הוא לְכַפר עֲלֵיכם לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכם: כי כָל הַנפשׁ אֲשׁר לֹא תְעֻנה בעצם הַיוֹם הַזה וְנִכְרְתָה מֵעַמיהָ: וְכָל הַנפשׁ אֲשׁר תעֲשׂה כל מְלָאכָה בעצם הַיוֹם הַזה וְהַאֲבַדְתי את הַנפשׁ הַהִוא מִקרב עַמה: כל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂו חֻקת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכם בכֹל משְׁבֹתֵיכם: שַׁבת שַׁבתוֹן הוא לָכם וְעִניתם את נַפְשֹׁתֵיכם בתִשְׁעָה לַחֹדשׁ בערב מֵערב עַד ערב תשְׁבתו שַׁבתכם: (ויקרא כג, כז-לב)

מצוות יום הכפורים מוזכרת בתורה 4 פעמים, אך רק כאן כתובה ההוראה ״בתשיעי לחודש בערב מערב עד ערב״ וזו סתירה ברורה לראשית הפסקה ״אַךְ בעָשׂוֹר לַחֹדשׁ הַשבִיעִי הַזה יוֹם הַכִּפֻרִים הוא״. כמו כן כתוב ״אך״ שמשמעו כאן הוא רק, בלבד. האם מדובר בתוספת מאוחרת אותה ניתן לייחס לבעלי המסורה שמגמתם התבררה לא פעם להתחיל את היום ההלכתי בערב? האם הוסיפוה הסופרים הכהנים שביקשו לדייק את הוראת הצום ולמנוע אכילה בבוקר? אם הניסוח יוצר סתירה - התשובה ברורה.

כשהיום מתחיל בבוקר, יום הכיפורים חל ביום העשירי לחודש ולא בערב היום הקודם משום שזמן התענית הוא באור - מן הבוקר ועד הערבת השמש. וכשבוחנים את כל הצומות במקרא מוצאים שהכולם מתקיימים במשך היום עד הערב: וַיַעֲלוּ כל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וכל הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית אֵל וַיִּבכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי יְהוָה וַיָצוּמוּ בַיוֹם הַהוּא עַד הָעָרֶב וַיַעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי יְהוָה׃ (שופטים כ, כו) וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד הָעָרֶב עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וְעַל עַם יְהוָה וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָֽרב׃ (שמואל ב א, יב). על כל הצומות במקרא כאן.

מעניין לדעת, שלא נמצא אף אזכור של הביטויים 'ערב שבת' או מוצאי שבת' או ׳הבדלה׳ במקרא, בספר חנוך, ספר היובלים, או במגילות בית המקדש.

סגירת שערי ירושלים ביום שישי בערב בספר נחמיה

בעיני רבים הדוגמה הזו מהווה הוכחה לכך שהשבת מתחילה ביום שישי בערב:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלֲלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: ואמנם ניתן להבין כן, שערי העיר נסגרו בעת שקיעת השמש, ׳צללו׳ מלשון הצללים המתארכים בערב ולפי זה הוכיחו שהשבת מתחילה בשישי בערב. אולם מספר פרקים קודם לכן כתוב שהוראה זו היתה תקפה בכל יום: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִבְנְתָה הַחוֹמָה וָאַעֲמִיד הַדְּלָתוֹת וַיִּפָּקְדוּ הַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַלְוִיִּם:... וָאֹמַר לָהֶם לֹא יִפָּתְחוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם עַד חֹם הַשֶּׁמֶשׁ וְעַד הֵם עֹמְדִים יָגִיפוּ הַדְּלָתוֹת וֶאֱחֹזוּ וְהַעֲמֵיד מִשְׁמְרוֹת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִישׁ בְּמִשְׁמָרוֹ וְאִישׁ נֶגֶד בֵּיתוֹ: (ז, א;ג)

אם כן את השערים והדלתות סגרו מן הערב ועד הצהריים למחרת בכל יום מלבד בשבת, אז לא פתחום עד יום ראשון כמו שקראנו קודם: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלֲלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: (יג, יט) ביום שבת לא פתחו כלל את השערים עד ליום ראשון בצהרים, וזאת בכדי שלא יכנסו המוכרים להכין מרכולתם ולמכור ביום השבת לפי שנהגו ללון שם, אך אם ההוראה היתה תקפה לכל יום, אין ממנה אף הוכחה!

​

הסיבות להעברת תחילת היום לערב

הפיכת הלילות שלפני מקראי הקודש לקדושים היא מעבר על הציווי: את כל הַדָבָר אשֶר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנוּ׃ החי חייו לפי הלוח הירחי חוטא בהוספת קודש על חול בקדשו את ערב וליל היום השישי, ובכל חג וצום. כל המנהגים והמסורות הקשורים לכך כמו ׳הדלקת נרות שבת׳ או ׳קידוש׳ ביין ולחם ומלח - זרים לתורה.

התנ״ך מספר על העוול שיגרמו שונאי ה׳ לתורת ולעם ה׳. אלו פסוקים על שינוי מכוון של מועדים:

• שָׁאֲגוּ צֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶךָ שָׂמוּ אוֹתֹתָם אֹתוֹת׃ (תהלות עד, ד)

• אָמְרוּ בְלִבָּם נִינָם יָחַד שָׂרְפוּ כָל מוֹעֲדֵי אֵל בָּאָרֶץ׃ (תהלות עד, ח)

• כּי לֹא שָׁלוֹם יְדַבֵּרוּ וְעַל רִגְעֵי אֶרֶץ דִּבְרֵי מִרְמוֹת יַחֲשֹׁבוּן׃ (תהלות ה, כ)

• וּדְבָרִים לְצַד הָעֶלְיוֹן יְדַבֵּר וְאֶת קְדוֹשֵׁי הָעֶלְיוֹנִים יְעַנֶּה וְיַחְשֹׁב לְשַׁנּוֹת זְמַנִּים וְדָת וְיִנָּתְנוּ בְיָדוֹ עַד מוֹעֵד וּמוֹעֲדִים וַחֲצִי מוֹעֵד: (דניאל ז, כה)

אולי לשיטתם, אם יפרו את חקות היום והלילה, תופר הברית עם בית דוד והברית עם הכהנים והלויים. כֹּה אָמַר יְהוָה אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיוֹם ואת בּרִיתי הַלּילה וּלבִלְתי הֱיוֹת יומָם וָלַילָה בּעִתּם׃ גם בְּרִיתִי תֻפַר אֶת דָּוִד עַבְדִּי מִהְיוֹת לוֹ בֵן מֹלֵךְ עַל כִּסְאוֹ וְאֶת הַלְוִיִּם הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתָי׃ אולי אם יפרו את חקות היום והלילה, ה׳ לא רק ימאס בישראל, ולא רק ימאס בהנהגת בית דוד אלא לא ישוב את שבותם, ולא ירחם על עמו: כֹּה אָמַר יְהוָה אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי׃ גַּם זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס מִקַּחַת מִזַּרְעוֹ מֹשְׁלִים אֶל זֶרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַעֲקֹב כִּי אשוּב אֶת שְׁבוּתָם וְרִחַמְתִּים׃

פרקים ב׳ ופ״ג בספר התהלות - שבסוד ובשיתוף פעולה שנמשך שנים רבות, חברו להם כל האומות יחדיו:

יְהוָה אַל דְּמִי לָךְ

אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל׃

כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן

וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ׃

עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד

וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ׃

אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי

וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד׃

כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ׃

אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים׃

גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר׃

גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם

הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט סֶלָה׃

תקוותם תקוות הבל ויגעתם שוא, כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, ה׳ בא איתנו בברית ולא יפרה לעולמי עד.

פרוש הרשב״ם ל״ויהי ערב ויהי בקר״ והתנגדות א׳ אבן עזרא ב׳איגרת השבת׳

בשאלה מתי מתחיל היום עסקו פרשנים באופן ישיר ועקיף – רס"ג, רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל – כולם קובעים את התחלת היום בערב. מבחינתם הביטוי וַיהִי עֶרֶב וַיהִי בֹקֶר הוא סיכומו של יום אחד, על אף שהכתוב לעיל אינו סוד[8]. הרשב״ם, נכדו של רש״י ופרשן פשט מוערך לכשעצמו, למרות ואולי בגלל סבו כמעט והוביל למהפֵכה מחשבתית. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד׃ לדעת רשב"ם בריאת העולם החלה בבוקר עם בריאת האור ולקראת הבוקר שלמחרת נשלם היום הראשון. על רעיון זה חוזר רשב"ם שש פעמים בפירושו לפרק א' בבראשית, כי כן נאמר בששת ימי המעשה שבבריאה, ואלו הם דבריו:

״ויהי ערב ויהי בוקר - אין כתוב כאן ׳ויהי לילה ויהי יום׳ אלא ׳ויהי ערב׳, שכן העריב יום ראשון ושקע האור, ׳ויהי בוקר׳ בוקרו שלאחר הלילה, שעלה עמוד השחר - הרי הושלם יום א' מן השישה ימים שאמר ה', ואח"כ התחיל יום שני שבו ויאמר אלוהים יהי רקיע. ולא בא הכתוב לומר שהערב והבוקר יום אחד הם, כי לא הֻצרכנו לפרש אלא איך היו שישה ימים, שנגמר הלילה והבקיר יום - הרי נגמר יום אחד והתחיל יום שני.״

לשיטתו ברור ומוכרח שהבריאה התחילה ביום, דהיינו בבוקר ולא בלילה: ויבדל אלוהים בין האור ובין החשך: קודם היה האור ואחריו החושך, כלומר קודם היום ואחריו הלילה. שהרי תחילת סידור העולם היה במאמר "יהי אור" (בראשית א, ג).

פירושו הסעיר רבים, ומנהיגי הטעות שפירוש זה הגיע לידיהם הפעילו את אחד מהפרשנים הפורים באותה תקופה - אברהם אבן עזרא - שהתנגד באופן פעיל כל כך לפרוש רשב״ם עד שחיבר את "איגרת השבת". בחיבורו טען שקיבל איגרת מהשבת עצמה! וזו התקוממה במילים עזות נגד פירוש הרשב״ם, ובה תוכן כפרני במהותו שכן חילל את השבת בכדי להגן עליה:

"...ויען ויאמר אליי ציר (שליח) השבת: ״הנה הוגד לי אשר הביאו תלמידיך אל ביתך אתמול ספרים פירושי התורה, ושם כתוב לחלל את השבת, ואתה תאזור בעבור כבוד השבת להילחם במלחמת התורה עם אויבי השבת ולא תישא פני איש". ואקיץ, ותפעם רוחי עליי ונפשי נבהלה מאוד, וארחץ ידי ואוציא הספרים (שקיבלתי) חוצה אל אור הלבנה, והנה כתוב שם פירוש: וַֽיהִי עֶרֶב וַיהִי בֹקֶר - והוא אומר "כאשר היה בוקר יום שני עלה יום א' שלם, כי הלילה הולך אחר היום"! וכמעט קרעתי בגדי, וגם קרעתי זה הפירוש, כי אמרתי - טוב לחלל שבת ולא יחלל ישראל שבתות הרבה אם יראו זה הפירוש הרע... ואדור נדר אם אתן שנת לעיניי אחר צאת יום הקדוש עד שאכתוב איגרת לבאר את ראשית יום התורה, להרים מכשול ולהסיר פח ומוקש..."

חמת זעמו של אבן עזרא השתיקה את הנושא ופירושו המהפכני של הרשב"ם שקע בתהום הנשייה הפיזי - הפרוש נעלם לשנים רבות - למרות שלא הטיף כלל לשנות סדרי יום וזמני חג, רק הסביר את סדר הבריאה לפי פשט הפסוקים על־פי דעתו.

חשוב לציין - אבן עזרא הוא פרשן חתרני עם שיטה מיוחדת. כמעט לכל פסוק ועניין טרח לחבר כמה פרושים שונים ולעתים מתנגדים כאילו רצה להכריח פרושים רבי פנים ודעות מתנגדות. אמנם רוב פרושיו רחוקים מפשט הכתובים ודבוקים באגדות חז״ל ואמונות ודעות שמוצאן מהאיסלאם אותם הכניס בנדיבות אל פרושיו, והדבר ידוע.