וְלַעֲבֹד עֲבֹדָתוֹ נָכְרִיָּה עֲבֹדָתוֹ - בטעוֹת ישראל אחר עשרת ימי תשובה


עניינו ומהותו של יום הכפורים מתואר באריכות בספר ויקרא פרק טז, זהו היום היחיד בו יכול הכהן הגדול לבוא אל הקודש, להזות את דם השעיר על מזבח הקטורת ועל הכפורת, פעולתו היא שמכפרת: וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם.


ביום הכפורים, בנוסף לפעילות הכהן הגדול, על כל אדם מישראל לענות את נפשו ולהכניעה אל מול בוראו בכדי שיכופר לו בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם: שכן ישנם חטאי קהל ישראל, וישנם חטאי היחיד, ואלו ואלו מתכפרים בדרכם ביום זה ממש.

מעניין שבכל הפרשייה לא מוזכרת המילה צום, אותו אנו למדים מתעניות לאורך המקרא ומהפסוק: וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי: (תהלות לה, יג) מדוע המילה צום אינה מוזכרת? משום שהתורה ניתנה עבור כולם ולבטח יהיו מי שאינם יכולים להמנע ממזון או משקה, והמצוות ניתנו לחיים, ולא לסבל ומוות ככתוב: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם׃ (ויקרא יח, ה)


לעומת יום הכפורים מצוות התשובה היא מצווה שאינה תלוייה בזמן, כל אדם בכל זמן ומקום יכול לשוב אל אלהיו ממעשיו ומדרכו בחרטה אמיתית ובוידוי ככתוב: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ׃ ואין קשר בין שתי המצוות הללו, לא נזכרה תשובה ביום הכפורים ולא נזכרה כפרה במצוות התשובה.


חיבר מי שחיבר בין שתי המצוות הללו, וסביב כך נוצרו וקמו הלכות, מצוות ומנהגים רבים, לא ידענו מאין כל המה. ראשית - ׳עשרת ימי תשובה׳ הוא הם רעיון וביטוי שאינם מן המקרא, והם מקיפים מנהגים רבים שלא זו בלבד שאין להם עוגן בתורה אלא הם מעבר מפורש על מצוותיה, ובעינינו התרסה גמורה וסכנת נפש.

1. עשרת ימי התשובה מתחילים ביום זכרון תרועה, שהוא יום חג ומקרא קודש. חקרנו ומצאנו כאן שהמילה תרועה מתייחסת לרעות בין האלהים והאדם, ושלפי ספר היובלים בתאריך הזה ממש התרחש המפגש הראשון בין אברהם והאלהים שהצטמצם בתורתנו לדיבור ״לך לך״. אז החלה הרעות שבשלה אנו חוגגים את ׳יום זכרון תרועה׳ בתאריכו. והנה יום זה בישראל הוא יום תחילת התעניות!


התענית והעצב אסורים בימי מקרא קודש, ובמיוחד ביום זכרון תרועה. כשעזרא פתח את ספר התורה וקרא מול כל ישראל ביום תרועה כל העם בכה: וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם: (נחמיה ח, ט-יא) כלומר ישנה הוראה מפורשת במקרא לשמוח ואיסור להתעצב ביום הזה ממש - בסתירה למנהג הקיים.


כאילו אין הדבר חמור לכשעצמו, באה שבת שוּבה, היא השבת שבתוך עשרת הימים, שאף היא מתחללת בתפילות מיוחדות המעוררות את הלב לחרטה ועצב ביום שבת קודש לאלהינו.


2. אכילה מרובה בערב יום הכפורים היא מצווה דרבנן ״ארוחה מפסקת״ המנוגדת להגיון תענית הגוף והנפש וגם לכתובים, כפי שנלמד מספר דניאל: בַּיָּמִים הָהֵם אֲנִי דָנִיֵּאל הָיִיתִי מִתְאַבֵּל שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים: לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא בָא אֶל פִּי וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי עַד מְלֹאת שְׁלֹשֶׁת שָׁבֻעִים יָמִים: י, ב-ג)


3. טבילות - בתורה הדרך היחידה להטהר היא רחצת הגוף במים חיים: וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר׃ ה