ספרי חנוך בן ירד נכתבו בידי חנוך שהעבירם למתושלח בשנה עלייתו השמימה (987 לבריאה), במטרה להיות אות ועדות בארץ לכל בני האדם:
״הוא (חנוך) היה הראשון מבני האדם אשר למד ספר כתב ומדע וחכמה, ויכתוב את אותות השמים כסדרם בספר למען ידעו בני האדם את זמן השנים לסדרם לירחיהם: הוא החל לכתוב עדות ויעֵד על משפחת האדם ותולדות הארץ, ושבועות היובלים אמר ויגד את ימי השנים וסדר הירחים ויאמר את שבתות השנה כאשר הגדנהו: וירא את אשר היה ובחזון לילה בחלום, ראה את אשר יהיה באחרית הימים לכל בני האדם בדורותם עד יום הדין: הכל ראה והבין ויכתבהוּ לעדות, וישימהוּ לעדות בארץ על כל בני האדם לדורותיהם: ויהי עם מלאכי ה׳ שישה יובלי שנים ויראוהו את כל אשר בארץ ובשמים וממשלת השמש ויכתוב את הכל בספר:
ויעד חנוך על העירים אשר חטאו עם בנות האנשים כי החלו להתערב בבנות הארץ ולהטָּמא בהן: וילקח מתוך בני האדם ונוליכהו אל גן עדן לגדוּלה ולכבוד והנהו שם כותב דין ומשפט וכל רעת בני האדם לְעולם: ובעבורו הביא ה׳ מי המבול על הארץ כי הוא ניתן לאות ולעדות לכל בני האדם להגיד את כל מעשי הדורות עד יום הדין״
הספר נכתב בלשון הקודש, על כי שפת הבריאה היא עברית, ובשפה זו דיברו כל האדם עד לבלילת השפה עם הפלת המגדל, אז יוחדה לבני עֶבֶר צאצא שם: וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כׇּל בְּנֵי עֵבֶר. ההוכחה להיות לשון הקודש לשון הבריאה פשוטה מאין כמוה, ובלתי ניתנת לסתירה - שמות האנשים והמקומות בספר התנ״ך - וכפי שנמצא בספר חנוך ובספר היובלים - מתפרשים אך ורק בלשון הקודש ולא באף שפה אחרת: אדמה - אדם, חוה - אם כל חי, יהודה - אודה, וכן רבים.
ספר חנוך פרץ חזרה לאנושות מאתיופיה בשלהי המאה ה - 18 כתוב בשפת געז (אתיופית עתיקה) אליה תורגם מיוונית, והנוסח היווני תורגם מעברית או מארמית שהן שפות אחיות, אולם הנוסח שבידנו[2], זה שמאחד את כל הספרים למקשה אחת, לא עוּבד כראוי: ישנן כפילויות בטקסט, פסוקים ואף פסקאות מספר אחד נכנסו באחר, ואין הדעת נוחה מאי-רציפות הקריאה בו. בעיקר רב הקושי לצייר תמונה שלמה לגבי מסעו בשמים, מקומות המנוחה ומקומות הדין לרשעים. לעומת אלו, ספר המשלים לא חוּבָּל וספר מהלך המאורות מדוייק בתכנו ומתאים למבנה הארץ שטוחה[3].
מבנה הארץ על פי ספר חנוך מתאים לתאורי לצורת הארץ בתנ״ך, שם יותר ממאה וחמישים פסוקים מתארים את בריאת ה׳ באופן הנייח שבו עמי העולם תארוהו, [קראו את הפסוקים כאן]. התרבויות העתיקות מתארות משטח ועליו רקיע, ובתוכו מעשה הבריאה - היבשה, הימים, השמש, הירח והכוכבים. מנין ידעו התרבויות הללו - כל אחת רחוקה מרחק רב מרעותה הן במקום והן בזמן - לתאר את הארץ באופן דומה, אלמלא החזיקו כולם במקור ידע אחד? האין זו לכשעצמה הוכחה להיכרות וקבלה כלל ארצית של הספר ורעיונותיו? אמנם כן אך יש עוד.
לספר חשיבות מיתית-תאולוגית עצומה והוא נושא מסרים רב דוריים: קיומם של מלאכים והנהגת ה׳ בהם את ארצו [עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט], עדות על חטא המלאכים בני האלהים עם בנות האדם שחיֵיב את בוא המבול שכל כתובי עמי קדם מעידים עליו, ידע אסטרונומי ואיתו יסודות חלוקת הזמנים, נבואה על כל משפחת האדם מראשית ועד אחרית, תאור מקומות הדין והמשפט, וכן סיפור עליייתו של חנוך השמימה שאך מרומז בתורה: וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים׃ (בראשית ה, כד)
הרעיונות בספרי חנוך מהווים בסיס לרבים משרידי סיפורי המיתולוגיה של העמים (ואין בידינו סיפורים מלאים), שגיבוריהם חצאי אלים גיבורים בעלי טבע אנושי ולרוב מושחת ולא מוסרי. הסקירה הקצרה שלפנינו מעידה אף היא על קדימותו של ספר חנוך, ער ועונה בכתבים של רבות מהתרבויות הגדולות בעולם, ומי לא יצחק על האומרים שנכתב בימי בית שני? מתוך לא נשמע כן - לו היה זה ספר מאוחר לימי בית ה׳ השני, היינו מוצאים בו אזכורים לתורת משה ולמצוות, אך ממנו נעדרות אפילו מצוות השבת ומצוות המילה. הקשר היחיד לישראל מסתכם בדברי חנוך לנח: ״ויחזק מזרעך את זרע הצדק למלכות ולכבוד גדול ומזרעך יצא עם צדיקים וקדושים בלי מספר לעולם״.
ההדרכות שנותן חנוך לבניו הן בתחום האמונה באל האחד ודבקות בדרכיו, דרכי חסד וטהרה, ואלו הוראות שניתנו לכלל יושבי הארץ מלבד אשר התורה שניתנה לבני ישראל בלבד מאות רבות של שנים אחר כך, ולא ניתנה לכל עמי הארץ לקיימה: וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כׇּל הַשָּׁמָיִם: (דברים ד, יט)
מספריית אשורבניפל בנינווה - עלילות גילגמש - אזכור פי הנהרות, אחד המקומות בו סיירו המלאכים עם חנוך במרחבי העולם. (לוח יא', 196)
במיתולוגיה היוונית הרמס שליח האלים מקביל לחנוך, אשר הביא לעולם את המדע. חנוך הוא גם אטלס – מלמד האסטרולוגיה. ראייה כתובה הוא 'קטלוג הנשים'[1] חיבור גנאולוגי שבמוקדו שמות הנשים ששכבו עם האלים וילדו את הנפילים. במיתולוגיה היוונית זאוס אמר להשמיד את חצאי האלים, הם בניהם של האלים ובנות התמותה.
מצרים - הרמס טריסמגיסטוס - דמות מיתולוגית אשר נוצרה באימפריה היוונית ומהווה איחוד אלילים של והרמס היווני ותחות, אל המדע והקסם במיתולוגיה המצרית. איחוד אלילים בין 2 הדתות הוא עדות לתהליך הטמעות דת מצרים הקדומה בדת היוונית שמקורה כנעני.
הדת המניאכיסטית בפרס - מני, מייסד הדת במאה ה-3 לספירה, הדגיש את מעמדם של הדורות הראשונים לעולם ובהם אדם, חנוך, מתושלח ונח. הדת המניכאית התפשטה בעיקר למרכז אסיה ואיגדה אל תוכה דתות אליליות ובהמשך נטמעה אף היא בנצרות. את ׳ספר הענקים׳ שנמצא בין מגילות בית המקדש ושמיוחס על ידינו לספר חנוך, נמצאו בטורפאן שבסין בין שאר כתבי דתות עתיקות.
חנוך לפי השומרונים - בתרגום השומרוני לתורה מתפרש הפסוק: וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים׃ 'ואתהלך חנוך עם האלוהים וליתו, הלא נסבתה מלאכיה' כלומר בזיקה למלאכים. (התרגום השומרוני לתורה, מהדורת א' הטל, בראשית ה' 24)
חנוך לפי הנצרות - הנצרות הקדומה ראתה בספר חנוך נבואה אמיתית וקיבלה כמובן מאליו את קיומם של מלאכים ואת הרחבת הסיפור על בני האלהים ובנות האדם שבספר בראשית, שהרי לפי הבשורה לפי מתי, מריה הבתולה הרתה לרוח הקודש כנשים שהרו לבני האלהים, ולא לבעלה יוסף. עד המאה ה-3 לספירה הכללית נחשב הספר כאחד מכתבי הקודש, לאחר מכן הופקע מקדושתו, ואין זאת אלא להרחיק לב הקורא בו מאמיתתו.
ביהדות שאחרי בית 2 - רבים מהמדרשים מוקדמים מעידים שספר חנוך היה ספר אמת אותו קיבלו אנשי הלכות הבעל פה. עדות לכך ניתן למצוא מוטיבים חנוכיים בלעדיים המופיעים במדרשים כפרקי דרבי אליעזר ומדרש בראשית רבה.
בחנוך: המלאכים באים אל בנות האדם ומלמדים אותם כשפים [במדרש אבכיר בילקוט שמעוני בראשית רמז מד' על בראשית ו' פסוק ג'״שני מלאכים שמחזי ועזאל קלקלו עם בנות האדם שהיו יפות״]
בחנוך: ״פריו (של עץ הדעת) כאשכולות גפן נחמדים" [בבראשית רבה טו' 7: ר' יהודה טוען שעץ הדעת עץ גפן הוא].
בחנוך: |ושני יצורים נפלאים יהיו נפרדים ביום ההוא: אחד נקבה ושמו לויתן לשכן בתהום הים, על מעינות המים. ואחד זכר ושמו בהמות, הממלא בחזזהו את המדבר הגדול הנקרא דנדאן ממזרח לגן" [בבלי בבא בתרא עד' ב': סרס הקב"ה את הזכרים והרג את הנקבות].
בחנוך: ״השמש והירח שווים במידותיהם״ [בבלי חולין ס' ב': השמש והירח נבראו בגודל שווה]
בחנוך: "וכאשר הוא יוצא משערי מערב, לוקחים ארבעה מלאכים את כתרו ומביאים אותו אל ה' והשמש מסובב את מרכבתו ויורד בלי אור ומשיבים לו את הכתר בשערי מזרח". [פרקי ר' אליעזר ו': השמש רוכב במרכבה ועולה מעוטר כחתן]
בחנוך: "ויקרא לי ה' ויניחני לשמאלו ליד גבריאל ואשתחוה לה'" [פרקי ר' אליעזר ו', מסכת היכלות ה' 172: מחנהו של גבריאל נמצא משמאל לאלוהים].
בחנוך: "מן האבנים הוצאתי אש גדולה ומן האבנים עשיתי את כל הצבאות חסרי גוף ואת כל צבאות הכוכבים ואת הכוכבים, השרפים והאופנים ואת כל אלה הוצאתי מן האש". [פרקי דר' אליעזר ד'; בראשית רבא ג' 8: פסיקתא דרב כהנא פסקא א': המלאכים נבראו מהאש].
מאוחר יותר למדרשים הקדומים הללו, במשנה - כמו בנצרות ממש ובאותו הזמן - חל מהפך והספר הוקע ונאסר לקריאה תחת אזהרה חמורה, שכל הקורא בספרים החיצוניים אין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין י,ג). גם את סיפור בני האלהים ובנות האדם לא נמצא כהוייתו וכפשוטו בדברי פרשנים ואצלם, כאצל הפחותים שבעובדי האלילים, הנפילים בני החמס הפכו לשופטי הארץ, גדולים ובעלי שם.
אך בידי הכהונה הצודקת, אוחזי האמת הישראלית לדורותיה, הספר היה ועודנו חלק מספריית הקודש. המצאותו ובמספר עותקים גדול בעברית ובארמית עם ספר היובלים וצוואות השבטים בכלל הכתבים של ספריית בית המקדש[4] מעידה שבני צדוק שומרי משמרת הקודש וספרות הקודש קיבלוהו, וכי הוא כתב קודש. שהרי בלתי יתכן שספרות שאינה אמת תכנס לספרייה - כלומר שחנוך אכן כתב ספרו. ופסוקים רבים בתורה, בנביאים ובכתובים כמו גם בספר היובלים וצוואות האבות והשבטים, מתאימים למסופר בו ולרעיונותיו, ימצאם כל קורא ישר.
הערות
[1] אֵהוֹיאָי - פפירוס ברלין 10560
[2] ניתן לקרוא באתר את כל נוסחי חנוך הקיימים, גם מאנגלית לא משכנו ידינו מלנסות והרכיב מספר פרקים בו באופן הקרוב אל ההגיון, ויותר מתוך נסיון לתקן החבלות הרבות בו. ניתן לקרוא באתר את ספר חנוך // גודר פרץ.
[3]מודל הארץ השטוחה
[4] ראוי להזכיר, שהספריות הקדומות ביותר בעולם העתיק נשמרו הכתובים במקדשים, שם גם העתקתם החוזרת ונשנית. הכוהנים אספו למקדשם כתבי הקודש, לוחות אסטרונומיים, דברי הימים ומגילות יחש, דברי חוק ומשפט הדת וכן תעודות הקשורות לבתי מלוכה וכהונה.