כמה מפתיע למצוא עשרה עותקים של ספר הענקים בארמית בין ספריית בית המקדש! עד כה הספר שוייך לביבליה המניכאית, משום שקטעים ממנו בשפות עתיקות שונות שרדו בין כתבי הדת[1] ונוכסו אליה. הממצאים המניכאים המוקדמים ורבי השפות מעידים על קדימות הספר ועל קשריו למספר ספריות-דת ולא אחת, וזאת כי עיקרה של הדת המניכאית היא שיתוף כל הדתות הקדומות באחת החדשה, הנצרות. עם מציאתה של המגילה בין מגילות קודש נדרשת חקירה - האם היא קשורה באופן שהוא אל ספרותנו?
הממצאים מאירי עיניים, אכן המגילה מהווה השלמה הכרחית להבנת הארועים בספר חנוך א׳ האומלל שחלקים שלמים ממנו נגזרו, עורבבו, ונתפרו מחדש באופן מבולבל ולעתים נטול הגיון, ומסתבר שלא היינו הראשונים, גם חוקר המגילות ג׳וזף מיליק הבין שספר הענקים מקומו בספר חנוך בתוך מה שמכונה ׳ספר זכרון העירים׳. דעתו נשללה במחקר האקדמי.
הקדמה - מי הם הנפילים
וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ: בני האלהים הם מלאכים המופיעים כאנשים, אותם שלח ה׳ ללמד את בני האדם מלאכות, מוסר וצדק. כשאלו ראו את הִתרבות האדם בארץ החליטו יחדיו בסוד על מרד, ולקחו להם נשים. בניהם הם הנפילים, הם הגיבורים שנולדו לבני האלהים ובנות האדם, הכלאיים הראשונים על פני הארץ. הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם: הם נקראים גם ׳אנשי השם׳ משום שהם ממשיכים את זרע אבותם המלאכים שלמטרה זו ילדוּם: בני האלהים ובניהם הנפילים גילו לנשים את סודות הכשפים, התכת מתכות לשם הכנת כלי מלחמה ועוד מלאכות שגרמו להשחתת כל בשר ובעקבות כך להבאת המבול.
ישנה זיקה בין ספר הענקים[2] ל׳ספר זכרון פקודת העירים׳ שבספר חנוך א׳:
במגילת הענקים - חלומות אזהרה זהים בתכנם נשלחים אל שנים מהנפילים, בניו של נשיא המורדים שמחזאי, הם מכָּנסים פגישה ומספרים חלומותיהם לחבורת המורדים שמתחלחלת מעצמת החלום ושולחת אל חנוך שהיה מתהלך את האלהים בקשה לפתרון. בספר חנוך המאורעות ממשיכים ברצף: חנוך מגיע לאסיפה לפרש חלומותיהם וכותב את בקשתם לה׳, הוא נרדם וחוזה בשמים את אזהרת ה׳ וגזר דינם של המורדים. ההמשך בתורה ובחנוך: לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר. אמנם למרות האזהרה הנפילים ואבותם לא שבים ממעשיהם והחמס הולך מתגבר עד לימי נח, אז נאבד כל בשר במי המבול המטהרים את הארץ מטומאתה.
התאמה לציר ההתרחשויות בתנ״ך
והנה התורה בכבודה מהווה מסגרת לסיפור המלא, נקרא את המשך פרק ו׳ מתוך שימת לב להתגברות הרוע, השימוש במילים מדוייק, כדרכה של תורה, ומתאר הסלמת מצב, כלומר הנפילים לא רק שלא שבו מדרכם אלא השחיתו מעשיהם: נראה את התפחות הסיפור בציר התרחשות המורכב משלושת הספרים: בראשית, ספר חנוך, ומגילת הענקים:
התורה - וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם:
טרם החמס היתה רבה רעת האדם בארץ, וכל ציור מחשבות הלב היה רע ללא הפוגה יום ולילה. אלהים לא מוחה את הארץ מיד ואנו מקבלים הצצה למתרחש בלבו טרם החליט למחות מן הארץ אדם, חיות, עוף ורמש. : וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ:
מגילת הנפילים - בזמן הזה נשלחים חלומות אזהרה לנפילים ומתקיימת ישיבת המורדים בה הם מחליטים להעזר בחנוך, אחיוֹ מגיע לחנוך ומבקש שיפרש חלומותיהם.
ואכן, מדרכי ה׳ לבוא לבני האדם בחלום ולנסות למנוע מות אדם ביד פשעו, להסירו מעשות רע ולהביאם לעשות את המעשה הנכון: בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב: אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם: לְהָסִיר אָדָם מַעֲשֶׂה וְגֵוָה מִגֶּבֶר יְכַסֶּה: יַחְשֹׂךְ נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת וְחַיָּתוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁלַח: (איוב לג, טו-יח)
ספר חנוך - חנוך שומע את קריאת העירים וטרם הגיעם הוא מקבל מסר ממלאך להזהירם על אמיתות החלום והדין שיצא בשמים. הוא מגיע אליהם, מפרש חלומותיהם וכותב את זכרון בקשתם עד שנרדם. חלומו הוא חזיון על הדין שיצא עליהם.
מגילת הנפילים - חנוך חוזר אל העירים והנפילים ומפרש את החזון.
התורה - העירים ובניהם לא חוזרים מדרכם על אף ההזדמנות לתקן דרכם והארץ נשחתת ומתמלאת חמס - וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ: (ו, יא-יב). המושגים קשים יותר: ׳ותשחת הארץ׳ ׳ותמלא הארץ חמס׳. השחתה היא הריסת הדבר עד לאין יכולת לתקנו, והנה במקום שיתחרטו על מעשיהם ויתקנום הרוע מתגבר. משמעויות המילה חמס במקרא רבות: נקמה, גזל, הרג, רשע, דריכה, כעס, מוות, שינוי מוחלט של הגוף הנחמס.
כשם שהזהיר הק את קין מנפילה ברשת החטא טרם רצח את אחיו, והזהיר את פרעה, ואת לבן ואת בלעם ועוד ועוד, כן הזהיר בחלום את הנפילים 120 שנים לפני המבול.
וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה:
ה׳ הודיע מראש על המוות הצפוי לכל ונתן פתח לתשובה ותיקון מעשים, אך למי נאמרו הדברים? לפי ספר הענקים לנפילים עצמם, בחלום, ולחנוך בן ירד. ואכן, אין הכוונה בפסוק ששנות חיי האדם יגיעו עד 120 כנהוג לפרש שכן א. ספר היובלים מבהיר שעל הנפילים מדובר: ויאמר לא ידוֹר רוחי בהם לעולם כי בשר הם והיו ימיהם מאה ועשרים שנה: (פרק ה) ב. מחזקת מגילת המבול [4Q252]: ״בשנת ארבע מאות ושמונים לחיי נוח בא קצם לנוח ואלוהים אמר לא ידור רוחי באדם לעולם ויחתכו ימיהם מאה ועשרים שנה עד קץ מבול ומי מבול היו על הארץ:״ ג. מצאנו רבים רבים אחרי המבול שחיו מאות שנים - כל שושלת בני שם ועד לעמרם אבי משה שחי עד 137, ואם נצח ישראל לא ישקר, מה משמעות וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה? ובאמת, מה ראתה תורה לקבוע שניו של אדם בפסקה העוסקת במעשה בני האלהים והנפילים?
מכאן יוצא, שהברכה השגורה על כל פה ׳עד 120׳ אינה ברכה כלל, רק הגבלת הרוע.
שחזור ספר חנוך בשילוב ספר הענקים
חלק א׳ - בחלק זה מספרים הנפילים את חלומותיהם אחד לשני ולאבותם
על מות נפשנא ועלו כל חברוהי ואוהיה אחוי אנון זמא זי אמר לה גלגמיס וחובבס אפחא ומתאמר דין על נפשה וחיבא לט/ לרוזניא וחדו עלוהי גבריא ותב/ ואתלט וקבל עלוהי באדין חלמו תריהון חלמין ונדת שנת עיניהון מנהון וקמו שנת עיניהון מנהון וקמו ופתחו עיניהון ואתו על שמיחזה אבוהון ובאדין חלמיהון אשתעיו בכנשת חבריהון נפיליא
וכדן אמר לה אוהיה חלמי אנסני ונדת מני שנת עיני למחזא חזוה ארו ידע אנה די על חזוה לא אדמוך ולא אבע להון דין כנשתא ואדין גלגמיש אמר חלמכה שלם
ואמר ההיה גברוא אנה בחלמי הוית חזא בליליא דן הא גנתה רבה הות נציבה בכל מיני עעין ולה הוא גננין והוא משקין כל עע בגנתה דא כל יומין(?) ושרשין רברבין נפקו מן עקרהון ומן עע חד נפקו תלתת שרשהי חזא הוית עד די לשנין די נור מן שמין נחתו חזא הוית עד די אתכסי עפרא בכל מיא ונורא דלק בכל עעי פרדסא דן כלה ולא דלק בעעא ושרשוהי בארעא כדי היא(?) הות מתאבדה בלשנין די נור ובמיא די מבולא עד כא סוף חלמא.
באדין שאל להון ההיה פשר חלמאה ולא השכחו גבריא לחויא לה חלמא ואמר עזזאל חלמא דן תנתן לחנוך לספר פרשא ויפשור לנא חלמא. באדין ענה הווא אחוהי אוהיה ואמר קדם גבריא אף אנה חזית בחלמי בליליא דן גברוא הא שלטן שמיא לארעא נחת וכרסון יחיטו וקדישא רבא יתב מאה מאין לה משמשין אלף אלפין לה סגדין כל קדמוהי הוא קאמין וארו ספרין פתיחו ודין אמיר ודין רבא בכתב כתיב וברושם רשים ומלך רבא על כל חיא ובסרא ועל כל די שליטין עד כה סוף חלמא.
וארו דחלו כל גבריא ונפיליא וקרו מהוי ואתה לכנשת נפיליא(?) וגבריא ושלחוהי על חנוך וחשבו ואמרו לה אזל עלוהי די ארחת אתרא דמיתא לכה דיקדמי שמעתא קלה ואמר לה די יחוא לכה פשר חלמיא ודי כלא מנח עם כפנוהי ביצבא הן איתיו בה ארבא ביניהון / על יד שמאלא וימינא ואתבעי כול בית וצדיק לא אשתכח בין עקר זרעהון / כדי אנה מתגבר ובתקוף חיל דרעי ובחסן גברותי וסלקת על כול בשר ועבדת עמהון קרב ברם לא תקפת ולא משכח אנה עמן לאשתררה דבעלי דיני מלאכיא דבשמיא יתבין ובקדשיא אנון שרין / ולא אתמחו דאנון תקיפין מני ארו קל / גערה די חיות ברא אתה ואיש ברא קרין נקמתהון.
חלק ב׳ - חנוך שומע קריאת הנפילים והודעת מלאך ה׳
״ואנכי חנוך ברכתי את ה׳ הגדול מלך העולמים והנה הקדושים קראו אלי חנוך הסופר: שמעתי קול מלאך אומר אלה הם המלאכים אשר ירדו אל הארץ ויגלו את אשר נסתר מבני האדם ויתעו את בני האדם לחטוא: ויאמרו אלי חנוך אתה סופר הצדק לכה והודעת לעירי השמים אשר עזבו שמי מעלה את המקום הקדוש לעולם ויטמאו בנשים ויעשו כמעשי בני האדם: השחת השחיתו הרבה על הארץ ולא יהי להם שלום ומחילת חטא: ותחת ששמחו בבניהם יראו ברצח אהוביהם ועל הכחד בניהם יקוננו והתפללו לנצח ורחמים ושלום לא יהיו להם:״
חלק ג׳ - המשך במגילת הנפילים, מהוי נשלח לקרוא לחנוך:
בעות ארכת גבריא/ כעלעולין ופרח בידוהי כעל כנשר למדנח ארעא ועבר עלא מן
חלד וחלף לשהוין מדברא רבא ורחק מנהון ליד פרדס קשטא
וחזהי חנוך וזעקה ואמר לה מהוי מה לכה וענה לה מהוי אשתלחת לתנא ולכה תנינות למהויך פשרא לי נא לתרין חלמיא (די/)וא/נשמע למליך וכל נפילי ארעא הן הובל פשרא די תרין חלמיא די כל מן ימו במומתהון ויתוסד על מנדע וחכמה די ספר פרשא על דברת די ננדע מנך פשרהון באדין פשר חנוך חלמיא (ל)מהוי
ואמר (לה) על גננין די מן שמין נחתו אנון עירין די נחתו
עירין אטמיו
גברין ונפילין די עירין אולדו ואלו כגברין
בדמה ועל יד מה ומת גברין די לא שפק להון ולבניהון ולבניהין ובעין למאכל שגיא מל
פרק ד׳ - חנוך מגיע לפרש החלומות
וילך חנוך ויאמר אל עזאזל לא יהי לך שלום דין קשה יצא לאסרך: ולא תהי לך חנינה ושאלת רחמים על החמס אשר הורית ועל כל מעשי הרשע והפשע והחטא אשר הראית לאנשים: ואלך ואדבר אל כלם יחד ויירָאו ופחד ורעד אחזום: ויבקשו ממני לכתוב בקשה בעדם כי ימצאו סליחה ולהעלות בקשתם לפני אדֹני השמים: כי מעתה לא יוכלו הם לדבר עמו ולא לשאת את עינהם למרום מחרפת עוונותיהם אשר עליהם נדונו: ואכתוב את זכרון בקשתם ואת התפילה לנפשותיהם ומעשיהם לכל אחד מהם ודבר בקשותיהם לסליחה ולארך אפים: ואלך ואשב על מימי דן בארץ דן אשר מימין לחרמון ואקרא את זכרון בקשתם עד אשר נרדמתי:
פרק ה׳ - חזון האזהרה לבני העירים
והנה חלום בא אלי וארא מראות קצף ויבוא קול מצוה עלי לדבר אל בני מרום ולהזהירם: ״לך והגדת אל עירי השמים אשר שלחוך לבקש בעדם - עליכם לבקש בעד אנשים ולא אנשים בעדכם: למה עזבתם את השמים הקדושים והעליונים מעולם ותשכבו עם נשים ותיטמאו עם בנות האדם: ותקחו לכם נשים ותעשו כבני הארץ ותולידו בנים גיבורים ואתם קדושי רוח החיים חיי נצח ותיטמאו בנשים ותולידו: בבשר ובדם אדם חמדתם ותעשו בנים בשר ודם כמעשי בני האדם המתים והאובדים: על כן נתתי להם נשים לעבר אותם ולהוליד בנים על ידן לבל ינתק זרעם על הארץ: ואתם הייתם בני רוח חיים חיי נצח ובני אלמוות לכל דורות העולם ועל כן לא ייעדתי לכם נשים כי בני רוח בשמים משכנם:
ועתה הגבורים אשר נולדו מרוח ובשר - רוחות רעות יקראו על הארץ ועל הארץ יהי משכנם: רוחות רעות יצאו מגויותיהם כי מאנשים נולדו ועירים קדושים תחילתם ושרשם הראשון: ורוחות השמים בשמים משכנם יהי ורוחות הארץ אשר נולדו על הארץ משכנם על הארץ יהי: ורוחות הגבורים יהיו מענים מדכאים משחיתים מתנפלים על האדם ועושים רעות ומעשי הרס על הארץ ועושים עמל: הם לא יאכלו אוכל כי אם ירעבו ויצמאו ויביאו כשלון: והרוחות ההן תתנשאנה על בני האדם ועל הנשים כי על כן מהן יצאו: ובמות הענקים כשהרוחות תצאנה מנפשותם ותשחתנה בלי משפט כן תשחתנה עד יום האחרית הדין הגדול אשר בו יכלה העולם הגדול והרשעים כולם יכלו: ועתה העירים אשר שלחוך לבקש בעדם אשר היו לפני כן בשמים תאמר להם: אתם הייתם בשמים אבל הרזים כולם לא נגלו עוד אליכם ורק אחדים הודעתי לכם: ואלה בקשי לבכם הודעתם לנשים וברזים אלה נשים ואנשים יעשו רעות על הארץ ואמרת אליהם אין שלום לכם:
וכאשר הקיצותי באתי אליהם והם היו יושבים כולם נאספים יחד אבלים באבלים אשר בין לבנון ושניר ופניהם חפו: ואספר להם את כל המראות אשר ראיתי בשינה ואחל לדבר דברי צדק ולהזהיר את עירי השמים:
פרק ו׳ - פרוש הלוחות
פרשגן לוחא תנינא די איגרתא בכתב יד חנוך ספר פרשא וקדישא לשמיחזה ולכול חברוהי מהקדוש לשמיחזה וכל חבורתו / ידיע להוא לכון די ל / ועובדכון ודי נש/ אנון ובניהון ונשיא די / בזנותכון בארעא והות עליכון קאמה / וקבלה עליכון ועל עובד בניכון /חבלא די חבלתון בה
עד רפאל מטה ארו אבדנא כול די בשמיא ובארעא ודי במדבריא וד בימיא ופשר צבותא דא יהוה עליכון לבאיש וכען שרוא אסירכון מה
3. חזון חנוך
מיא וסלקו עד כסי דביא והוית חזה עד כל דביא רדפין לענא דן אבדו שקעין וטבעין ומיא חפו עליהון וענא נגדו מן מיא אלן ואזלו צדיותא אתר זילא איתי בה מין ועשבין ועיניהון התפתחו וחזו. וחזית עד מרא ענא רעא להון ויהב להון מיא למשתא ועשבא למאכל
ואמרא סלק לראש כף חד רם ומרא ענא שלח לה לות ענא וכלהון קמו מן רחיק באדין חזית והא מרא ענא קאם לקובל ענה וחזיה תקיף
וְגַם אַחֲרֵי כֵן - הנפילים לאחר המבול
התורה מעידה: וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם: גם אחרי המבול נעשתה התועבה הזו, כי העירים השאירו אחריהם את הידע ממנו התפתחו תרבויות הכשף הגדולות בבל ומצרים: ״וביובל העשרים ותשעה בראשית השבוע הראשון לקח לו ארפכשד אשה רשויה בת שושן בת עילם ותלד לו בן בשנה השלישית בשבוע ההוא ויקרא שמו קינן: ויגדל הבן וילמדו אביו ספר וילך לתור לו מקום אשר יבנה בו עיר: וימצא כתובת אשר חקקו הראשונים בסלע ויקרא את אשר בו ויעתיקהו: וימצא בתוכו חותם תכנית המדע אשר הורו העירים אשר בה יראו כשפי השמש והירח והכוכבים וכל אותות השמים: ויכתוב בספר ולא הגיד מאומה כי ירא להגיד לנח פן יקצוף עליו בעבורו:״ (ספר היובלים)
ראינו כי כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ למעט נח וזרעו, ועם זאת מצאנו קיומם של נפילים גם אחרי המבול, הנה בימי אברהם אבינו בכנען: וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם: (בראשית יד, ה) רפאים ואימים הם שמות לענקים. כ - 400 שנה אחרי, המרגלים שהוציאו דיבת הארץ ראו בה נפילים: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנֹּפְלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם: (וידבר יג, לד). 38 שנים אחרי, רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים: (דברים ג, יא) וגודל ערשׂו, היא ערישׂת התינוקות, לעדות. הייתכן כי גם אחרי כן התערבו הני אלהים ואדם?
התנגדות האקדמיה לדעות שונות מהנרטיב המקובל במחקר משמעה, בדרך כלל, הסתרה מכוונת
מפענחי מלל המגילות ידעו שספר הענקים הוא חלק מספר חנוך, כמו עורכי מלל המגילות בספרים כמו ׳החיבורים העבריים׳ שההדיר אלישע קימרון, שכן דאגו למקם את מקטעי ספר הענקים בין מקטעי חנוך, כסדר שהצגנו לעיל. כאמור חוקר המגילות ג׳וזף מיליק הגיע למסקנה דומה לשלנו, וזו נשללה במחקר האקדמי על אף שהצטרפו לה חוקרים נוספים. ודווקא משום ששללו עמדתו באנו בעמקה, כי כן היא דרך האקדמיה, שלילה מחשש פן תופץ האמת ותאיר את אור הדעת אותו מחשיכים הם בנאמנות וביגע אין קץ לו. הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן הִיא, שְׁמָעֶנָּה, וְאַתָּה דַע לָךְ.
היכן קבורים הנפילים?
קראנו בספר חנוך שהנפילים כולם מתו בחרב: ״ואל גבריאל אמר ה׳ צא לקראת הממזרים המתועבים ילדי הזימה: והוצאת את בני הזימה בני העירים מתוך האנשים ושילחתם איש ברעהו למען ישמידו איש את אחיו במלחמה כי אורך ימים לא יהיה להם״. ומי נשאר לקברם? וההשחתה ממֵי המבול - גם אם כיסוהום למשך שנה, הלא שבו למקומם דרך פתחי התהום והאדמה שוב חשפה את מה שנפל עליה. לפי עדות חנוך: והנשים הרו ותלדנה גיבורים גדולים שלושת אלפי אמה גבהם, 1500 מטר אם אמה מקראית היא כחצי מטר, ואם בשיטה אחרת לפיה האמה שליש המטר יהיה גבהם 1000 מטרים.
הקשר אל סיפורי המיתולוגיה // עלילות גילגמש
רב המרחק בין ׳עלילות גילגמש׳, הוא סיפור אלילי אשור בו מתוארים עלילות כל הפנתאון האלילי הבבלי והקרובים לו, ל׳ספר הענקים׳ בו אלהים אחד שולט בשמים ובארץ כבתנ״ך, שולח לנפילים חלום אזהרה על המבול הקרב ונותן להם אפשרות לחזור בתשובה ולתקן מעשיהם. האם כתביהם כתבי אמת שמא הבל המה? אומר להם ישעיהו הנביא:
כָּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים
מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ
יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת: (ישעיהו מג, ב)
מפרש המלבי״ם: לאחר שניבא [ישעיהו] על קיבוץ הגלויות שם פניו אל עובדי הכוכבים והמזלות בזמנו אשר סיפרו נפלאות מן אליליהם, איך נולדו ואיך פעלו נפלאות רבות בשמים ובארץ, וספוריהם היו מלאי הבלים רבים אין ספור כנודע בספרי המיתולוגיה היונית [הומרוס] אשר היא שריד מספורי ההבלים הזרים האלה, אומר אליהם הנביא: הנה יאספו נא כל הגוים והלאומים כולם, מי בהם יגיד כזאת? ויספרו מאליליהם נפלאות אשר עשו בימי קדם... היש בהם מי שיגיד דבר עתיד מפורסם שיכלול כל בני תבל כנבואת קיבוץ הגליות? הם מספרים רק דברים שהיו בעבר בדורות ראשונים אשר אין זכר למו בין החיים, למה לא יגידו דבר עתיד, כמו שיגיד הנביא בשם ה', וראשונות ישמיעונו כפי שהיו? הם רק משמיעים מה שהיה לא מה שיהיה.
גם הראשונות האלה אשר ישמיעונו [סיפורי דורות ראשונים] יתנו עדיהם ויצדקו, כי המספר דבר פלא אשר קרה בזמן העבר, צריך שיאמת דבריו או על ידי עדים [כתובים נוספים], או על ידי השכל, שכל השומע את הדבר יבין מעצמו שהדבר אמת, שישמעו השומעים ויאמרו שאמת הדבר המסופר, כי ספורי הבליהם הם תולדות ימי החשך, קורי עכביש אשר ארגו כהני האליל לספר על ימים קדומים אשר לא ראה אדם ואין עד מעיד שראה את הדבר, והסיפורים בעצמם סותרים את האמת, כי גדר האמת שיסכים המסופר עם השכל והמציאות, עד שכל השומע יצחק להם:״ (פרוש המלבי״ם לישעיהו מג, ב)
עלילות גילגמש - הנוסח השלם והמאוחר ביותר של העלילה, החרוט על שנים-עשר לוחות, שהכילו במקור קרוב ל-3,000 טורי שיר, נתגלה בספרייתו של אשורבניפל, מלך אשור. עלילות גילגמש בתרגום שאול טשרניחובסקי באתר ׳פרוייקט בן יהודה׳.
הערות
[1] הממצאים בטורפאן שבסין. בתאולוגיה המניכאית סיפור הנפילים הוא אבן פינה, שם המלאכים הם 200 שדים ארכונים (מושלים) שמרדו באלהים וברחו מכלאם בשמים אל הארץ, בספר חנוך הם לא ברחו מכלאם אלא גורשו ממקומם ונאסר עליהם לעלות למקומם בשמים. הקשר המניכאי אך מעיד על קדימותו של ספר חנוך שמטרתו במוצהר היא להיות לחכמה לכל יושבי הארץ.
[2] ספר הענקים אינו חלק מהגרסה האתיופית של ספר חנוך א׳. האם מדובר בתוספת מאוחרת לכתוב המקורי שמא קטעים מן הספר הוסרו וכך הגיע לכנסייה האתיופית? מאחר מגילות ים המלח וכתבי טורפאן חשפו קדימותו מצד אחד, ומצד שני התכנים ובהכירנו את המגמה שפשתה בעולם להעלימו מכל כתבי דת שהם - נתמוך באפשרות השנייה עד שיוכח אחרת.
שמות הנפילים בספר הענקים - זהה או דומה לשמות הנפילים בספר היובלים מתורגם מגעז (אתיופית): עזאזל, שמחזי, ירבח, נפיל, אחיו, עליו ובמגילת הנפילים בארמית: עזאזל, שמיחזה, נפיל, אוהיה.
ראיות פיזיות - 10 עותקים ממגילת הנפילים נמצאו בקומראן במערות 1,2,4,6, בשפה הארמית. מדובר במספר עותקים גדול ככל מגילות התנ״ך, חנוך והיובלים שבממצאים.