כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר:
המצוה שהיא פרטית נמשלה לנר שהוא פרטי, והתורה שהיא כללית נמשלה לאור שהוא כללי. הנר בוער רק בעוד שיש שמן ופתילה. וכך המצוה היא רק בעודו כלוא בגויה. וגם שיש לו אור ונר צריך ללכת בדרך חיים, שאם אינו הולך בדרך חיים לא יועילו האור והנר, ומי המוליך אותו בדרך חיים? תוכחות מוסר, שע"י שיקבל תוכחת השכל מן המוסר ותבוא יראת ה' בלבו.
לִשְׁמרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נכְרִיָּה:
לשמרך מאשת רֵע, היא ישראלית, ומחלקת לשון מעם נכרי, ולפי המליצה תביא אשת הרע אל הכחשה באלהות, והנכריה שדרכיה ע״ז נרמז במלת לשון שמורה על הבינה, שתדיח גם בדרכי ההיקשים התבוניים.
אַל תַּחְמֹד יפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ:
השמר מלהלכד בין על ידי יפיה, בין מלהתפתות אליה על ידי שתרמוז לך בעפעפיה [לפי המליצה שלא תחמוד דרכי עיונם וחקירתם ולא תמשך אחר ראיותיהם שידמה לך שיש בהם ממש ושרואים בעפעפי שחר]:
כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד:
כי בעד היות עם זונה תאבד עשרך ופרנסתך, ואשת איש סוררת היא מלכודת לנפש.
הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה׃
וכאן שני משלים שתשובותיהם ידועות: האחד שיניח בחיקו אש ישרוף בגדיו לבטח:
אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה׃
והשני שיהלך על הגחלים, על אף שאינם אש, מכל מקום תכוינה רגליו:
כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ׃
כך הבא אל אשת רעהו נשרף, והנוגע בה שאינו שוכב עמה רק נוגע, יכווה.
לֹֽא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב׃
הגנב מעולה מן הנואף, כי על הגנב אוכף ההכרח לגנוב למלא רעבונו ולא תאוותו.
וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן׃
לגנב הנמצא בגנבתו יש גבול לענשו, כי ישלם חמש בקר תחת השור וארבע צאן תחת השה ובזה את כל הון ביתו יתן, ויפטר מן העונש בממון:
נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה׃
אך הנואף הוא חסר לב כי הוא יעשנה מצד שמשחית נפשו, כי לא ישביע בזה רעבונו, תאוותו היא במחיר נפשו.
נֶגַע וְקָלוֹן יִמְצָא וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה׃
הגנב רק ישלם ממון, ואילו הנואף ימצא נגע, לגנב לא יבוזו ותמחה חרפתו ע"י תשלומי ארבעה וחמשה, והנואף חרפתו לא תמחה. הנגע גופני ממש: וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם: (בראשית יב, יז)
כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם׃
כי חמת בעל האשה שבוערת עליו באה מצד הקנאה, שמקנא על אשתו ועל כבודו ועל שחלל כבוד ביתו, ועל כן לא יחמול ביום נקם, כי נקמה שבאה מסבת הקנאה לא תדע חמלה:
ולֹא יִשָּׂא פְּנֵי כָל כֹּפֶר וְלֹא יֹאבֶה כִּי תַרְבֶּה שֹּׁחַד׃
אם ירצה לתת לו כופר ממון לא ישא ממנו כי אשתו נאסרה עליו ובניו נתחללו וזה לא יכופר בממון, ואף אם ירבה שוחד לדיינים שיאמרו שאשתו מותרת גם בזה לא יאבה כי עדין תבער הנקמה בלבו:
ולדעתנו פסוק זה האחרון, הוא דבר ה׳ עצמו, אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד.
והנה ראינו שבהמות טהורות ולא טהורות כאחד מקיימות איש ואשתו, מה יאמרו בני האדם? שאם יבגדו וינאפו הרי שהם פחותים מן הבהמה: מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ: (בראשית ז, ב)
ערוך ע״י ג.פ.