אֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ

התפילין - עבודה זרה


את המילה תפילין לא נמצא בתורה כשם שלא נמצא הוראה או הדרכה להכנתם או קשירתם, והנה נהיו לאביזר מורכב ויקר שהפך לאחת המצוות העיקריות בחוקת הבעל פה. מאחר והמילה טוטפת מתפרשת במקרא הן במשמעותה המילולית והן כמשל בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, נברר מנין הגיעו ומה משמעותן של הרצועות והקופסאות שמניחים בני עמנו על ראשם וידם.


וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ - בשפת הקודש טוטפות הן תכשיטים הנוטפים על המצח, תליון מחובר בשרשרת היורד על המצח, בי העיניים וכך מי שעונדו רואהו בכל עת: וַיְהִי מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת זָהָב לְבַד מִן הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן: (שופטים ח, כו) אזכור נוסף בו נכתב על שלל אביזרי הפיתוי בהן משתמשות הנשים: הַנְּטִיפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת: (ישעיה ג, יט)



וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ // וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ


לראייה בכתובים שלא התקשו ישראל להבין את הדימוי: משה פרש את המילה זכרון במילה טוטפות, ולא ההיפך, כעולה מסדר הפסוקים. בתחילה אמר: וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם: (שמות יג, ט) שבעה פסוקים אחר כך החליף המילה זכרון במילה טוטפות: וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם: (שם, טז).



הקשר בין טוטפות ותפילין


"טטפת" בקופטית, השפה המצרית העתיקה, הוא התפילין שעיטר את מצחם של מלכים ומלכות מצרים. המילה קרובה למשמעותה וגם למצלולה בעברית, שכן מצרים וכנען אחים בני חם ושכנים הם; כנען דיברו שפה קרובה מאד לשפת עבר כנלמד משמות הערים שנכבשו בבוא ישראל לארץ. הטוטפת המצרית מסמלת למאמיניה הגנה על ידי אֶפפ, נחש האפעה שהפך לאליל המגן בפני אליל ההרס.




שֶׁקֶץ וְכּל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל


הבה נזכר בדברי יחזקאל הנביא שהובא ירושלמה לבית המקדש בחזון לראות על מה יחריב אלהים את משכנו: וַיֹאמֶר אֵלָי בֹּא וּרְאֵה אֶת הַתּוֹעֵבוֹת הָרָעוֹת אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים פֹּה: וָאָבוֹא וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה כּל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכּל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר סָבִיב סָבִיב: (יחזקאל ח, ט-י). עוד במצרים היו עוסקים בתועבות הללו: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: (שם, כ, ח). נבואת יחזקאל זאת היא יחודית; רק ממנה שמענו על תעות בני ישראל אחרי עבודה זרה במצרים, ובאמת, לו היו ישראל נאמנים לאלהי אבותיהם, לא היו גזרות כה קשות ניתכות עליהם.


וְכּל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר ולכן האות ש׳ עם 4 הרגלים היא בחקיקה. מדוע? רש״י עונה: וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת: חקק לו אות משמו במצחו.




כּל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכּל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל - אם כן אלו האלילים-שרצים נקראים בפי התורה גילולים, צֵאת אדם, וזאת בעבור הבזיון שביזו את יציר כפיו של האלהים, פאר הבריאה וסיבתה הראשית, בחברם לו ראש חיה ושרץ.





קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ


אמנם זמן רב עבר מצאת ישראל ממצרים, אך אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ: להיפך, מאשרים שמדובר בעבודת אלילים מצרית הסוגדת לנחש ונותנים לו תוקף הלכתי. עדות כואבת לנכונות אמרתם: אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה. (סנהדרין, יז ע"א)

סנהדרין היא מועצה בשפה היוונית, ואין מועצה כסנהדרין בכתבי קדשנו.




הדובר בסרטון הוא הרב אורי עמוס שרקי, אדם ידוע ובעל השפעה על קהלו [1]


האם זה מה שחושבים בלבם הרועים? האם עבודת פרעונים איזה זוחל גחון שאררו ה׳ לנצח באכילת עפר היא הזכרון המתקבל ביותר על הדעת ליציאת מצרים? ומה מצוות הפסח, ופדיון פטר רחם, והמועדים, והשבת, ואפילו הציצית, אם לא תזכורת תמיד לכך שאלהים לקח לו עם מקרב עם? דברי ה׳ ברורים: כּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ: (ויקרא יח, ג) תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה - שלמה ונקייה ממום.


לא רק בעבודה מצרית מדובר, הנה עוד דתות מטות ידן ומצחן לכך והמשותף להן שעובדיהן אינם אוכלים בשר חיה, ולנו זה בחיוב ובנבואה רַק בְּכׇל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ: (דברים יב, טו)






בעיני עובדי הנחש, התפילין הן זכרון לאות ששם קין על ה׳


כּל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי: [כלומר הבהמות והחיות] אבל בני אדם עדיין לא היו כדי שירא מהם... אלא שאמר קין ״עד עכשיו היה פחדי [הטלתי פחד] על כל החיות כמו שנאמר וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כּל חַיַּת הָאָרֶץ, ועכשיו בגלל העון הזה לא יראו ממני החיות ויהרגוני״. מיד [ה׳ פעל] וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כּל מֹצְאוֹ [כלומר] החזיר מוראו על הכל'. הרי שעניין האות הוא לשים פחד על היצורים, והנה מצאנו עוד משהו באזור המצח שמשים פחד על הבריות, וזהו התפילין של ראש. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתיב וְרָאוּ כּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ: ותניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש' (ברכות ו,א). חלק ממאמר על פרשת בראשית // יניב בעריכה קלה.


זו רמיה במְלֶאכֶת יְהוָה ושקר, כי יראת העמים מישראל באה עקב קיום המצוות ובקיומן נקדש ישראל, ושמירת המצוות היא מביאה חיתת אלהים על העמים. יְקִימְךָ יְהוָה לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ [קדושים תהיו כי קדוש אני] כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו [ובזה תִקדש] וְרָאוּ כּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ [כי תלך בדרכיו ותהיה הנהגתו נראית ממעשיך] וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ: (דברים כח, ט-י). הפסוקים הללו הם חלק מברכת ה׳ שתחילתה: וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: (דברים כח, א).




מורכבות התפילין


״מצווה״ כה חשובה עד שלא מצאנו לה בתורה אף הוראות הכנה, כתיבה או קשירה, לא ׳צו את בני ישראל׳ ולא ׳וידבר ה׳ אל משה׳ ואיש לא תואר עוסק בעשייתה. אך הנה מה רבה מורכבותה, ומה רבות גרסאותיה: ישנן 4 שיטות לסידור הכתוב, 5 סוגי מנהגים לכתיבת האות ש׳, שבעלת 4 רגלים, כל שמות חלקי התפילין הם בארמית ולא בעברית, ובנוסף לכל זאת נמצאו 2 סוגי תפירת ׳בתים׳ מימי בית שני - וכל אלה ׳הלכה למשה מסיני׳? הנה קהילות יהודיות מבודדות שלא הגיעו אליהם ספרי הבעל פה התפילין גם לא נמצאו להם, בחמלת ה׳ עליהם.





אם התפילין עבודה זרה, מדוע יש בתוכן פרשיות מהתורה?


כדי שקסם יעבוד יש צורך בשימוש בקודש, כמו בלעם שמשתמש במספר שבע המקודש לצרכי ניחוש וקללה: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים: (במדבר כג, א) כך גם קמעות התפילין. הנה קמע ״כנראה״ מקומראן, פריט כשף במובהק.






רבים מקושרי הרצועות יעידו על השפעת המעשה, לשפע וטוב אם החלו להניח או שאם הפסיקו לקשרם נפגעה פרנסתם או בא אסון אל ביתם, ובאמת כך עובד כשף, פעולה מביאה לתוצאה. כהבדל אור מחושך, אין זו דרך השגחת ה׳ ולא זו דרכו, באשר השכר והעונש לעולם לא ישולמו לאדם בהתאם לפעולותיו בו במקום. ומי זה שיחטא, לו כך היה? ועל מה ינתן הגמול הגדול המובטח לצדיקים? ומה טעם ברצון האדם ובחירתו? להיפך, משפט הרעה אינו נעשה מהר כדי שישוב האדם מדרכו בעצמו.


בחטא הזה חטאו פלטת יהודה שנשארו בארץ עם ירמיהו ולא הוגלו בבלה, לאחר שה׳ אמר להם לא לרדת מצרימה, זו היתה תגובתם: הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ בְּשֵׁם יְהוָה אֵינֶנּוּ שֹׁמְעִים אֵלֶיךָ: כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ לָהּ נְסָכִים כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ: וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ: (ירמיהו מד, טז-יח)


את הרעות שבאו עליהם ועל העיר ייחסו לכך שהפסיקו לעבוד עבודת אלהים אחרים, וחשבו שאם ימשיכו ויעשוה ורק יהיו טובים במידותיהם, לא יראו רעה, וזו מחשבה אלילית.



התפילין שנמצאו בקומראן


משמעותן כמשמעות כל פריט עבודה זרה שנמצא על אדמת ישראל, ובמיוחד שמדובר במציאת כמות מזערית של בתי תפילין באזור כה גדול כקומראן (18) ועוד שונים זה מזה באופן הכנתם. וראינו, שהחוקרים אינם יודעים לומר בוודאות מאיזו מערה הגיעו באמת, עד היום הזה. בעינינו הם אינם קשורים למסתירי מגילות ספריית בית המקדש. יותר מתאים לאיסיים, כת שעסקה במיסטיקה ומאגיה וחברה להנהגה הפרושית טרום חורבן המקדש השני, אז התהוותה הספרות הענפה שיצאה מבתי מדרשי ההלכה.



משמעות מעבר על מצוות ה׳


אם האדם הצטווה בדבר ולא יעשהו, ענשו פחות מענשו של אדם שהצטווה לא לעשות דבר והלך ועשהו, ובמילים אחרות חמורה מעבר על ׳לא תעשה׳ מאשר מעבר על ׳עשה׳, כי הראשון פעל פעולה, והשני לא פעל, ובמיוחד במצוות הקשורות לעבודת אלהים אחרים. קנאת ה׳ - זהו הוא רגש חריף אצל אלהינו שנזכר רק בעבודה זרה לעבודתו, היא מביאה תמיד לחרון אף, שמשמעו עונש וכליון.



מה עושים עם התפילין הקיימות?


נראה שהנכון לעשות הוא להבדיל בין קדוש לטמא על ידי הוצאת הקלפים ולוודא שלא כתוב דבר על הקלף מלבד הפרשיות, אם כן כדאי להסיר. רוחצים ידיים ואת הקלף עם פסוקי התורה שומרים במקום טהור. את הקופסאות והרצועות משליכים למקום טמא או משמידים, ככתוב: וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא: (דברים ז, כא) ומתוודים בפני ה׳ על השגגה, ככתוב: וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ... וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ: (דברים ל, ב-ג)



וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ - מה משמעות המצווה?


וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם [לקיים את התורה ומצווֹתיה] עַל לְבָבֶךָ [שממנו תוצאות חיים] וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ [שינון התורה, קריאתה פעמים רבות, חושף העומק והכוונה בכתובים] וְדִבַּרְתָּ בָּם [הדיבור בה מחבר את הקודש אל המציאות, בכל רגע בה] בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ [בבית באין רואה או בדרך בקהל רב] וּבְשׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ [לפני השינה ובעת היקיצה]: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ [שכל מעשיך יהיו אות לכך שתורת ה׳ בלבך] וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ [כאילו היו תכשיט במצח שהעין רואה ללא הפסק]: (דברים ו, ח-ט)



שקרי ההלכה


כל הסתה והדחה לחטא ופשע שנמצא בעמנו נתמכת בספרות. ראו את המתיימרים לבטל דבר אלהינו ולעשות בעצמם חשבונות שמים, ולא נוסיף מפאת לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס: (שמות כג, א)


  • וכל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר: "ארחץ בניקיון כפיי ואסובבה את מזבחך ה'". (תהילים כ"ו, ו')

  • "אמר רבא, כל המניח תפילין ומתעטף בציצית וקורא קריאת שמע ומתפלל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ואמר אביי, ערב אני בו שאין אש של גיהנם שולט בו, ואמר רב פפא, ערב אני בו שכל עוונותיו נמחלים". (שימושא רבא)

  • בזוהר (דף ע"ז) מובא: "כל המניח תפילין ומתעטף בציצית, כאילו קיים תרי"ג מצוות".

  • אמר ריש לקיש: כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר: "ה' עליהם יחיו", ופירש רש"י: "שאותם נושאים עליהם שם ה' בתפילין יחיו" (מסכת מנחות דף מד)

  • הרמב"ם כהרגלות תומך גדול בע״ז: "קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם, ועל זרועו, הוא עניו וירא שמים, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק" (בהלכות תפילין פרק ד הלכה כה)



וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ.




 


[1] הרב שרקי הוא ר"מ במכון מאיר, רב קהילת "בית יהודה" בירושלים, יו"ר ׳ברית עולם׳ מרכז עולמי לבני נח, רב תנועת הנוער ׳עזרא׳ ומחבר ספרים ומאמרים.