בקשו ממני המדפיסים הנכבדים מאד בעיר הממלכה יע״א שאכתוב להם קצת דפים בפירוש התורה, להוסיפם בחומש נתיבות השלום, אשר נדבם לבם להוציא לאור עוד הפעם, מהודר ומפואר מכל אשר היו לפניו. אז חשתי ולא התמהמהתי, ושמתי עיני ולבי על הפירושים אשר כתבתי לתלמידי במשך י״ח שנה שאני מלמד פה בפאדובה בבית מדרש הרבנים, ועל מה שהוצאתי לאור בבכורי העתים וכרם חמד ושאר ספרים, ובררתי משם קצת פרושים שאמתתם ותועלתם גלויה יותר בלי שיהיו נמצאים כבר בנתיבות השלום. ועל מה שכבר כתבתי ספחתי עוד עניינים חדשים. גם בקצת מקומות ביטלתי דעתי הקודמת שכתבתי לשעבר והבאתי אחרת תחתיה, ואספתי כל זה בספר הקטן מאד אשר אנכי נותן לפניך היום ונקרא שמו בישראל המשתדל.
ודע כי אני בספר הזה, כאשר בכל שאר מכתבי, אינני לא מן הזקנים ולא מן החדשים לא תורני ולא מתפלסף, לא רבני ולא קראי, אבל אני רודף אחר האמת, ואני מקבלה ממי שיאמרה אפילו אם הוא הפחות שבפחותים, ולא אקבל הכזב אף אם יהיה האומרו הגדול שבגדולים.
והנה בפירוש המקראות הייתה כל השתדלותי להבין לעצמי ולאחרים מה הייתה כוונת האומר והכותב, וחלילה לי מלעוות הכתובים כדי להסכימם עם ההלכה. ומה שכתב רמב״מן בהקדמתו אור לנתיבה וזו לשונו: ״ואולם אם הדרך הנראה לנו פשוטו של מקרא הוא סותר ומתנגד לדרך הדרוש חובה עלינו לילך בדרך הדרש ולתרגם את המקרא על פיהו, כי אנו אין לנו אלא קבלת חז״ל ׳ובאורם נראה אור׳״ אולי לצורך השעה כתב כך, אבל כבר הורונו רש״י ורשב״ם , ולפניהם מחכמי התלמוד שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועיין מה שכתבתי בספרי בית האוצר דף ל״ד ול״ה. ושם הונחתי כי העניין המבדיל בין הרבנים והקראים איננו פירוש המקראות, ולא כל הרודף אחר הפשט הוא קראי או נוטה לדעת הקראים, כי אמנם לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה.
האדם בטבעו הוא בעל מחשבה, והוא גם כן בעל המוֹן מעים (המיית המעים: עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְהוָה: (ירמיהו לא, כ); עַל כֵּן מֵעַי לְמוֹאָב כַּכִּנּוֹר יֶהֱמוּ: (ישעיהו טז, יא). בכח המחשבה הוא מבין דבר מתוך דבר, וממציא כל מלאכת מחשבת, ומגלה תעלומות החכמות; ועל ידי הכח הזה האדם הולך וחזק תמיד ועולה במעלות התבונה מדרגה אחר מדרגה, ומפליא לעשות, לרדות ולמשול בכל אשר על הארץ. ובכח האחר אשר קראתי שמו המוֹן מעים האדם כואב בכאב רעהו ומצטער בצרתו, וישמח אם יראהו נושע מצרתו, ומתוך כך הוא אוהב הצדק והיושר; כי יקשה בעיניו שיהיה אדם מצער את רעהו וגוזלו וחומסו; ובכלל הכח הזה ג״כ דבקות הנפש במי שהיטיב לה לאהבה אותו ולהיטיב לו. הכח השני הוא חזק מתחילת הויית האדם, וכן בתחילת הויית האומות, והראשון חלש בתחילת הוויתו והוא מוסיף כח וגבורה במשך השנים ובמשך הדורות, והשני איננו מקבל תוספת, אבל מקבל הוא מגרעת כי הראשון מתגבר עליו ומחלישו.
כח המחשבה במציאותיו החדשות אשר הוא מוצא יום יום, ובתועלותיו אשר הוא מחדש תמיד לבני אדם, הוא מוצא חן בעיניהם, והוא גורם להבזות בעיניהם הכח האחר שאינו מחדש מציאות ואינו מגדיל תועלות ולא מפליא פלאות כמוהו, על זה יאמרו כי זה כל האדם, ולא יבינו כי כח המחשבה הוא חצי האדם ולא כולו, ובשפטם על האדם מצד כח המחשבה לבדו הם נופלים בשחת סברות מזוייפות המקלקלות דרכי בני אדם, והן הנה הדעות הנשחתות אשר למֵד בספר המידות (Ethica) הפילוסוף המפורסם שפינוזה.
האיש הזה אמר בפה מלא כי החמלה והחנינה היא נחלת פתאים וחולשת נשים, ואמר כי האיש החכם ראוי לו שלא יתנהג אלא אחרי השכל, וראוי שישתדל שלא יהמו מעיו לשום דבר ולא תחוס עינו ולא יחמול, ואמר כי הצדקה לעניים היא חובה המוטלת על הציבור אבל היחיד אין ראוי שישגיח כלל על העניים, ואמר כי אין לאדם לבקש אלא שמירת גופו ותועלתו העצמי כי זו כל התורה כולה. ההרגל הזה לחשוב על כח המחשבה כאילו הוא כל האדם ולהעלים עין מכל מיני התרגשות הלב כאילו אינן דבר טבעי באדם או כאילו אינן מעלה גדולה בו אלא פחיתות; ההרגל הזה הביאו לחשוב שאין האדם ראוי לשבח ולגנות על מעשיו והיה כצדיק כרשע. ואם היה הפילוסוף הזה דובר תמים ומגלה דעתו באמת היה מסיים כך: וכל זה אמת לפי השכל, אבל האדם במה שהוא אדם הוא אוהב המעשים הטובים ועושיהם, והוא שונא החמס והעול ומתעב עושיהם, ואם יתחכם ויתגבר על טבעו ולא יאהב ולא ישנא, לא יהיה עוד אדם, אך יהיה צור החלמיש.
ההרגל הזה להסתכל בדברים בכח המחשבה לבדו ולראות בכל דבר הכרח טבעי, הביא את הפילוסוף להכחיש מציאות הבורא. הדברים הטבעיים הם הווים בהכרח, העין רואה בהכרח, והאוזן שומעת בהכרח, וזו וזו נוצרו כך בהכרח, מפני שכך היו האב והאם; והעולמות סובבים בהכרח סביבות מרכזם, וכך כל דבר אשר יצר הבורא בחכמתו הנפלאה להשלמת התכלית המכוונת בדבר ההוא, הוא נמצא כך בהכרח והוא עושה פעולתו בהכרח; אבל ההכרח הזה מה הוא? מי שיש בו לב מרגיש, כלומר כל מי שלא הרג חצי נשמתו, אומר כי ההכרח אינו אלא מסֻבב, אבל הסבה היא הרצון העליון אשר סידר האלקים באופן שבהכרח יפעלו פעולתם, וההכרח הנראה בעצמים אינו אלא עדות על עוצם יכלתו של הבורא. מי שיש בו לב מרגיש אינו יכול לראות פליאות חכמה הנטועות בכל חלקי הטבע בלי שיכיר גדולת הבורא אשר המציא אותן, ובלי שיהמו מעיו ויתן לו תודה על רוב חסדיו; אבל מי ששם לבו כצור החלמיש אינו רואה בנפלאות הטבע אלא הכרח, והוא אומר: ״לטבע אין סופיות קבועה וכל הסיבות הסופיות הן פרי המצאת האדם״ (מתוך חלק 1 ב׳אתיקה׳ מתורגם מלטינית ג.פ).
הפילוסוף הזה אשר לפנים היה שמו בקרב הארץ לקללה, עלה בדור הזה לשם ולתפארת ולתהלה, עד כי ספריו אשר היו אסורים לבוא בקהל נדפסו בדור הזה שנית, ונתפשטו בארצות, וגם תורגמו בלשון אשכנז ובלשון צרפת, ושם המחבר נזכר לתהלה ולברכה, עד כי בימים האלה נכתבו תבלותיו גם בלשון הקודש. אפס כי קדושת לשון העברים לא נתנה את ידידי המליץ (מתרגם ספר שפינוזה, ג.פ.) והמשורר המפואר להגיד באר היטב מחשבות הפילוסוף, על כן הלביש אותו בגדי קדש ועשה אותו כאיש חסיד, אשר רק מפחד מקנאיו חדל לבוא אל בית תפילת בני עמו, אך לא חדל לברך את ה׳ בסתר אהלו. אך זה רע בעיני, כי לא הגיד לקוראי תולדותיו כי הפילוסוף הזה אשר היה מזרע ישראל התרחק מעליהם, ולא חי עמהם, ולא מת בינהם. גם להשלמת ספור קורותיו היה ראוי שיגיד איך הייתה מיתתו, והוא כי בחליו שלח להביא אליו רופא נאמן מעיר אחרת, ויבוא הרופא ויצו לאנשי הבית לקחת תרנגול זקן ולעשות ממנו מרק, להאכיל את החולה לעת הצהרים. ויעשו כן, ויאכל הפילוסוף וישת, ויהי אחרי אכלו, וילכו כל אנשי הבית את בית תִפלתם, ויניחו החולה לבדו עם הרופא, ובשובם מהדרשה מצאו הפילוסוף מת, ומעט הכסף אשר היה על שולחנו לא מצאו, כי הרופא גנבו ושם בכליו וימהר וישב אל עירו בלילה ההוא.
המליץ המפואר ידידי בעל תולדות הפילוסוף, מה מאד היה בידו לפאר מליצתו ולהראות כחו וכח לשון הקודש, אם היה נותן לנגד עינינו האיש הנשען על בינתו ומן ה׳ יסור לבו, מת בחצי ימיו, בתחלואים נמשכים עשרים שנה, ואין איש סביבות משכבו, לא אשה ולא בנים, לא אחים ולא קרובים, ואף לא אנשי הבית רק רופא בוגד, שולל שללו ובוזז בזו, ואולי גם כן קירב מיתתו; והוא האיש אשר הפילוסוף בחכמתו בטח בו ויבחרהו, ויקרא לו מעיר אחרת למען יבוא וירפאהו.
ההתפלספות הזאת, העושה כח המחשבה עיקר האדם, והמלמדת להשפיל מעלת המית הלב התפשטה מאד באנשים ובספרים, והיו תולדותיה התגברות החשבון, התחבולה והערמה, והתמעטות החמלה והחנינה, האהבה והחסד.
ואני חלילה לי מהעלים עין מכמה וכמה תקנות שנתקנו בדור הזה לתועלת העניים ולטובת כל מיני נדכאים; אבל התקנות האלה, קצתן מצד המלכים ויועצי ארץ, המשתדלים לתקן המעוות ולמלא חסרון הנולד מפאת התמעטות החמלה והחנינה בלב העם; ועל זה יתכן לומר חסד לאומים חטאת, כי החסד שהצבור עושה הוא אות על חטאות היחיד, שאם היו היחידים אנשי חסד ורחמים, לא היה הציבור צריך להרבות בתקנות, וקצתן יצאו מתחת ידי יחידי סגולה אשר לבם מלא אהבה וחסד, והם בהשתדלותם ויגיעם אספו חתימות והביאו רבים מהעשירים בברית לשקול את שקליהם מדי שנה בשנה להעמיד החברה החדשה. שמות כל החתומים נזכרים ונכתבים לתהלה ולתפארת, אבל החמלה והחנינה, וטהרת הכוונה, לכמה מהם היו למנה?
מן הלימודים הנזכרים נמשך גם כן בקצת מדינות מיעוט לקיחת נשים (נישואים), ורבוי הולדת בנים שאינם מכירים אביהם ואמם; כי הנה טבע לב האדם מביאו להתחבר אל אשתו בחברה קיימת, לשבת יחדו לגדל את בניהם ולהעמיד משפחה, ובשמחה ובטוב לבב יסבלו צער גדול בנים, מאהבתם שהם אוהבים אותם, ומשמחתם שהם שמחים בהם; אבל המחשבה והחשבון מתגברים על האהבה הזאת הטהורה והקדושה וקוראים לה אוולת וחולשה, ומביאים א האדם לטמא עצמו בחברת הנשים הנבלות, או לפתות נשים בעולות, לבלתי העמיס על שכמו משא בניו ובנותיו, והמנהג הרע הזה נתפשט כל כך שכבר נמצאו קצת ערים גדולות שרביעית הבנים הנולדים שם הם אסופים, ויש עיר אחת שאומרים עליה שמחצית הנולדים בה הם אסופים.
ומן הלמודים האלה נמשך גם כן מיעוט האמונה באלהים, והתפשטות אמונת קדמות העולם, ונתינת כבוד הבורא לכללות הנבראים; והיתה זאת תחבולת שפינוזה, לא אמר מעולם אין אלהים, והוא תמיד נושא שם האלהים על שפתיו בכבוד ויראה, אבל אלהיו איננו הבורא, אלא כללות כל הנבראים, כי לפי דבריו המובאים למעלה אין דבר בעולם עשוי בכוונת מכוון, אך כל הנמצא היה הווה ויהיה בהכרח נצחי, והנמצא הזה אשר הוא לדעתו קדמון ונצחי, הוא מה שהוא קורא אלוה. והגיעה הסכלות והחציפות בדור הזה, עד שכבר היו בישראל אנשים שכתבו כי שם בן ארבע אותיות פרושו המציאות, כלומר כללות הנמצאים. וגם אם צרעת הכפירה באלהים אולי לא הרבה נתפשטה בקרב העם, הנה גם בקרב העם נתפשטה אחותה הקרובה אליה, היא הכחשת ההשגחה, עד כי לעג השאננים ובוז הגאיונים ישתה מי שיאמר כי יש אלהים שופטים בארץ, ושמאורע פלוני אירע לפלוני לשכר או לעונש על מעשיו. ונמשך מזה רבוי ההולכים אחר בצעם, האומרים נחנו ועוצם ידנו יעשו לנו חיל, בכח ידנו נעשה, ובחכמתנו ובתבונתנו נצליח, בחכמה ובערמה ובמדע נעשה לנו מלחמה, נגזול יתום אין לו עוזר, נחמוס אלמנה אין תומך בימינה, נדכא מסכן אשר אין דבריו נשמעים, נבטיח ולא נעשה, נתפאר באשר אין בנו, עיני האנשים ננקר, נגנוב נכחש ונשקר, כי האדם יראה לעינים, ומי הוא כליות חוקר?
והנה תכונת לשון הקודש היא מתנגדת לכל הלמודים האלה, כי יסודתה על ספרי הקודש, אשר אבני פינתם הם רַחֵם וגמול שמים, כלמר החסד והרחמים, ואמונת ההשגחה הנותנת לאיש כדרכיו, ושתי התכונות האלה מושלות בדבור העברי ובלתי מתפרדות ממנו; באופן שלא יתכן שיהיה אדם עוסק בלה״ק וקורא בה וכותב בה בלי שיקנה גם הוא חלק מה (אם מעט ואם הרבה) מן התכונות האלה. ואם שפינוזה הלך כל ימיו בדרכי מישרים, ומשפט וצדקה עשה, אע״פ שטענותיו וסברותיו הן כדאי להרחיק אדם מן דרך הישר ולהוליכו בדרך עקש; אין ספק כי זה נמשך לו אם מפאת מזגו וטבעו אשר ירש מאבותיו, ואם מצד ההרגל שהרגילוהו רבותיו (חכמי אמסטרדם היקרים והנכבדים ובתוכם הרב המפורסם בעל גבעת שאול) ועל הכל מפאת לה״ק אשר אהב, עד כי בכלל ספריו נמצא ספר קצר ונכבד על חכמת הדקדוק.
וה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ ישים אותי ואת קוראי הספר הזה מן הזוכים ומזכים את הרבים, יתמו הדעות הנפסדות מן הארץ, ומלאה הארץ דעה את ה׳ לעשות צדקה ומשפט, בחמלה ובחנינה, ולא בחשבון ותבונה, ולתקוות גמול אלהים, ולא לכבוד ולתפארת מצד בני אדם.
שמואל דוד לוצאטו איש טריסאטי, מרביץ תורה בפאדובה, 1847