ה׳ קובע מועד נוסף לזבח הפסח ביום ה- 14 לחודש השני למי שהיה טמא לנפש או שהיה בדרך רחוקה, ויעשהו ככל משפטיו וככל חקתיו: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיהֹוָה: בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ: לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:

אין מדובר בשבוע נוסף של אכילת מצות והישמרות ממחמצת, שאותם יכל גם מי שאינו טהור לקיים, אלא רק בזבח הפסח הנשחט בין הערביים, נצלה באש ונאכל רק באותו הלילה, כי לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה שִׁמֻּרִים לְכל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם: (שמות יב, מב)

ליל זבח הפסח נקרא ׳ליל שימורים׳ בהיותו קיום הברית שכרת ה׳ את אברהם אבינו:

ויאמר אדני יהוה במה אדע כי אירשֶנה: ויאמר אליו קְחה לי עגלה משֻלשת ועז משֻלשת ואיל משֻלש ותר וגוזל: ויקח לו את כל אלה ויבתֵר אתם בתוֶך ויתן איש בִתרו לקראת רעהו ואת הצִפֹר לא בתָר: וירד העיט על הפגרים וישֵב אתם אברם: ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדלה נֹפלת עליו: ויאמר לאברם ידֹע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדוּם ועִנו אֹתם ארבע מאות שנה: וגם את הגוי אשר יעבֹדוּ דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכֻש גדול: ואתה תבוא אל אבֹתיך בשלום תקבֵר בשיבה טובה: ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוֹן האמֹרי עד הנה: ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה: ביום ההוא כרת יהוה את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת: (טו, ח-כ)

 כך אומר המלאך למשה בספר היובלים על הברית שכרת ה׳ את אברהם הידועה בשם ׳ברית בין הבתרים׳:

ביום ההוא כרתנו ברית את אברם כברית אשר כרתנו בחודש ההוא את נח ויחדש אברם את החג ואת החוקה לו עד עולם. (יד, יו)

על החשיבות הגדולה של מועד זבח הפסח ספר היובלים עוסק בהרחבה רבה, הנה מדברי מלאך ה׳ אל משה בעניין חשיבות היום:

• (א) זכור את המצווה אשר צווך ה׳ בדבר הפסח לעשותו בעתו בארבעה עשר לחודש הראשון לזבחו בטרם יערוב היום למען יאכלהו בלילה מעת בוא השמש כי היום הזה ראשית החג הוא וראשית השמחה.

• (ז) וזכרת את היום הזה כל ימי חייך פעם בשנה ביומו ככל חוקתו ואל תחליף יום מימיו ואל תמר חודש באחר. (ח) כי חוק עולם הוא חרות על לוחות השמים לבני ישראל לעשותו בכל שנה ושנה פעם בשנה בכל דורותיהם ואין סוף הימים כי לעולם הושם.

• (ט) והאיש הטהור אשר לא יבוא לעשותו ביומו להביא קרבן ניחוח לפני ה׳ ביום חגו ולאכול ולשתות ביום חגו ונכרת האיש ההוא הטהור והקרוב כי קרבן ה׳ לא הביא בעתו ונשא האיש את עוונו לנפשו.

• (י) ובאו בני ישראל ועשו את הפסח בעתו ביום הארבעה עשר לחודש הראשון בין הערבים משלישית היום עד שלישית הלילה כי שני חלקי היום ניתנו לאור ושלישית לערב.

• (יד) על כן צווה ה׳ את בני ישראל לעשות את הפסח ביום מועדו כי יום חג הוא ויום מצווה ולא יעברו בו יום מיום וחודש מחודש כי ביום חגו יעשה.

• (טו) ואתה צו את בני ישראל ועשו את הפסח בימיהם בכל שנה פעם בשנה ביום מועדו. (יו) ובא לזכרון לפני ה׳ ניחוח ולא תבוא עליהם מגפה להרוג ולנגוף בשנה ההיא בעשותם את הפסח במועדו ככל אשר צוו.

• (כב) ואתה משה צו את בני ישראל ושמרו את חֻקת הפסח כאשר צווית לעשותו שנה בשנה ביומו.  (פרק מט)

על כן האנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח במועדו וכמצוותו בימי המשכן, בו נדרש על האדם להיות בטהרתו, באו אל משה:

 ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלוּ לעשֹת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא: ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן יהוה במֹעדו בתוך בני ישראל: ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה יהוה לכם:

וידבר יהוה אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחֹקה לכם או לדֹרתיכם ועשה פסח ליהוה: בחֹדש השני בארבעה עשר יום בין הערביִם יעשו אֹתו על מצות ומרֹרים יֹאכלהו: לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו ככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו: והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההוא מעמיה כי קרבן יהוה לא הקריב במֹעדו חטאו ישׂא האיש ההוא: (וידבר ט, ו-יג)

 קדושת זבח הפסח היא כקדושת קרבן שלמים, הנאכל על ידי המקריב ואסור לטמא לאכול בו: נֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ׃ (ויקרא ז, כא) ולכן באו האנשים הטמאים לנפש, שלא רצו להבדל מן ההיבט הלאומי ולוותר על עבודת ה׳: וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא: וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן יְהֹוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְהֹוָה לָכֶם:

הטמאים לנפש בעצם שאלו - מה בא קודם הוראה לאומיות או הוראת קדושה? האם יאכל כל איש ישראל שמא הטהור? התשובה שניתנה לשואלים היא שהקדושה קודמת, ולכן ראוי שאלו שהיו הטמאים במועד הפסח בחודש הראשון, ישתתפו במעמד הלאומי, כי מדוע בעיית הקדושה הפרטית תמנע מהם את שותפותם הלאומית?

מדוע פסח שני אינו מוזכר בספר היובלים?

זאת משום שספר היובלים ניתן למשה כשעלה להר לקחת את לוחות הברית, עוד בשנה הראשונה במדבר טרם נבנה המשכן. רק אז נוצר מצב חדש, בו אנשים שנטמאו על כרחם פנו אל משה. לא היו מוכנים להגרע מהקריב את קרבן ה׳, הרב בחשיבותו, ומי יתן כל עם ה׳ נביאים, כי יתן את רוחו עליהם.