זְכֹר יְהוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלֶם


׳יום ירושלים׳ הוא ביטוי יחידאי במקרא ומוזכר במזמור פ׳ בתהלות. את המזמור חיברו הלויים ממשוררי ה׳ שהוגלו בבלה. נפרש את המזמור ולאחריו נברר את יום ירושלים על רקע שנאת אדום לישראל.


המשורר מספר על קשי המרחק מציון

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ

גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן׃ [גם היא מילת הגדלה, הרבה בכינו בזכרנו את ציון]

עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ׃ [על עצי הערבה בבבל נתלו כלי הנגינה]

כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה [שולליהם, חילוף ת׳ ו-ש׳ אופייני בארמית]

שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן׃ [שוביהם ביקשו שמחה ושיר כשירים ששרו בית ה׳]


שואלים הלויים בשברון רוח:

אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהוָה עַל אַדְמַת נֵכָר׃ [הלא יהיה זה חילול הקודש]


ומתוך כך עולה השבועה הקשה:

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלֶם תִּשַׁכָח יְמִינִי׃ [אם/אז הוא תנאי בשבועה, ונאמרת תמיד בניסוח שלילה]

תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי [שאם לא יזכרה תנטל ממנו יכולת הדיבור והעשייה]

אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי׃ [שבועה להעלות את שמחת ירושלים לראש השמחות]


המשורר מבקש מה׳ נקמה מבני אדום שמטרתם היתה ועודנה החרבת ירושלים מן היסוד:

זְכֹר יְהוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָם

הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ׃


המשורר פונה אל אדום ומודיע רצונו שתענש כגמולה::

בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה [בת בבל כי הוגתה ומולדתה של הדת הנוצרית היא הדת הבבלית]

אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ׃ [עין תחת עין ושן תחת שן]

אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע׃ [הבקשה לעונש זהה לאדום כגמול ששילמה לישראל]



מתי אמרו אדום ״ערו ערו עד היסוד בה״?


בבשורה על פי מתי, אחד משליחיו של יש״ו נכתב: ״וַיֵּצֵא יֵשׁוּעַ מִן הַמִּקְדָּשׁ לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וַיִּגְּשׁוּ תַּלְמִידָיו לְהַרְאוֹתוֹ אֶת בִּנְיְנֵי הַמִּקְדָּשׁ׃ וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַרְּאִיתֶם אֶת כָּל אֵלֶּה אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם לֹא תִשָּׁאֵר פֹּה אֶבֶן עַל אֶבֶן אֲשֶׁר לֹא תִתְפָּרָק׃ (24, 1-2)


אדום מעולם לא הפסיקה לשטום את ישראל: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי: (בראשית כז, מא) ספר היובלים הרחיב את יריעת הסיפור באופן משמעותי, למדנו על שרבקה השביעה את בניה לבלתי יפגעו אחד בשני, וגם יצחק עשה כן. הבנים אכן נשבעו אך לאחר מות יצחק כעסו בני עשו על הירושה שניתנה ליעקב במקום לאביהם, וקמו לצאת למלחמה על יעקב כשעשו בראשם:


״וימלא קצף וחמה בעת ראותו את בניו והם מאלצים אותו כי ילך לפניהם וינהלם על יעקב אחיו: ואחר זכר את כל הרעה הטמונה בלבו על יעקב אחיו ולא זכר את שבועתו אשר נשבע לאביו ולאמו אם ידרוש כל ימי חייו רעה ליעקב אחיו:


​...אז ישא עשו את קולו ויאמר אליו אין לבני האדם ולחית הארץ שבועת אמת: ואשר נשבעו שבועתם עד עולם בבוקר ידרשו זה לזה רעה ולהרוג איש את שונאו וצרו: ותשנאני אותי ואת בני עד עולם ואין לעשות עמך אחוה שמע דבריי אלה אשר אומר אליך: אם יהפוך חזיר עורו ושערותיו כצמר ירכו אם יצמיח בראשו קרנים כקרני איל וצאן אז אעשה עמך אחוה: ואם יפרדו יונקים משדי אמם אהיה לך אח ואם יעשו הזאבים שלום עם השיות לבלתי אכלם ולבלתי הציק להם ואם יהיה לבם להיטיב אז יהיה בלבי עליך שלום: ואריה כי יתרע עם השור ואם יצמד אתו בעול אחד וחרש עמו אז אעשה עמך שלום: וכי ילבין העורב כחסידה אז אדע כי אהבתיך ועשיתי עמך שלום: הכרת תכרת אתה ונכרתו בניך ולא יהיה שלום:


ויָרא יעקב כי רע לבו של עשו עליו ובכל נפשו יבקש להמיתו וכי בא ויקפץ כחזיר מיער הבא אל הרמח הדוקר אותו ולא יסוג ממנו: אז אמר לאנשיו ולעבדיו להתנפל עליו ועל כל אשר איתו: ואחר דבר יהודה אל יעקב אביו לאמר דרוך קשתך ושלח חצך והפל את השונא והמת את הצר והתחזק כי לא נמית את אחיך כי כמוך הוא לכבוד אצלנו: וימהר יעקב וידרך קשתו וישלח חיצו ויפל את עשו אחיו ויהרגהו: (לז-לח)


חזיר מיער - עשו הוא אדום המכרסם בעם, ומנסה להעביר נפשות ישראל לשורותיו.


יְהֹוָה צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה׃

גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ׃