במגילת כהני הצדק, הידועה במחקר בשם ׳ברית דמשק׳, מצאנו אזהרה בתוך מקבץ חוקי טומאה וטהרה:

״אל ישקץ איש את נפשו בכל החיה והרמש לאכל מהם מעגלי הדבורים עד כל נפש החיה אשר תרמוש במים״ 

יש להודות, עוד אין בידנו הבאור למילה ׳מעגלי׳ או ׳עגלי׳ אך הדבר העירנו לבדוק ולחקור היטב - האומנם דבש דבורים אסור עלינו למאכל? הלא קראנו על הדבש בספרי התנ״ך בהקשרים שונים, ועל ארצנו נאמר פעמים רבות ׳ארץ זבת חלב ודבש׳… ומהצד השני, הרי ישנו איסור להטמא בשרץ העוף, איסור שחוזר על עצמו מספר פעמים, ולגבי נבלת השרץ עוד חמור מכך - הדבר דורש וידוי ובהבאת קרבן אשם.

נתחיל מן הקודש:

לעומת החלוקה הלטינית המאוחרת של עולם החי, המגדירה את הדבורה כחרק, בלשון הקודש הדבורה היא שרץ העוף. ומכל שרצי העוף רק אכילת מיני הארבה מותרת, בחמלת ה׳ עלינו ברעב שמביאה מכת ארבה. זו המצווה כפי שכתובה בתורה:

כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם: (ויקרא יא, כ) כלומר ארבע ומעלה.

וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם: (ויקרא יא, כג)

וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ: (דברים יד, יט)

תהליך ייצור הדבש מתחיל הצוף מפרחים, המגיע אל אחת משתי קיבות הדבורה. עם שובה לכוורת, היא מקיאה מקיבתה את הצוף המעובד למחצה לפיה של דבורה פועלת וממנה אל פי דבורה אחרת, ובכך תורמת להמשך פירוק הסוכרים וליצירת הדבש.

מלבד המגע הישיר של הדבורים בתהליך הייצור ושיתוף האינזימים, באיסוף הדבש מן הכוורות תמיד תמצאנה דבורים מתות אותן יסננו.

הדבר כה חמור, זהוא חטא המחייב הבאת קרבן אשם: אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם:

וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ: וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָֹה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ: וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַיהוָֹה אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה: וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל: וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא: וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ: (ויקרא ה, ב; ה-י)

ארץ זבת חלב ודבש - באור המילה זבה בלשון הקודש

האומנם הארץ הומה מזמזום דבורים, מלאת כוורות נוטפות נוזל מתוק בכל מקום ואתר, עד שניתן לכנותה כך? הבה ננסה להבין את הפסוק לאשורו.

על המילה זבה למדנו ממספר תורות: האשה בנדתה - באין הריון היא זבה את הדם העודף נוזל ויוצא מן הגוף: וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ: (ויקרא טו, יט) והגבר הזב. כך גם זֹב החלב מעטיני החיה בהיות הארץ שמנה וטובה, החיה מייצרת חלב עודף על צורך הוולד והוא זב מעטיניה.

כך גם זוב פירות העץ, הפרי הבשל מאד נקרא דבש, כשהוא נשאר על העץ באין קוטף או שיש צורך לחכות להבשלתו לשם יצירת דבש, כדבש התמרים המכונה בשם ׳סילאן׳ מהשפה הערבית (צִלַאן) ופרושו ׳נוזל שחור ומתוק׳.

התמר כאחד משבעת מיני גידולי הארץ: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: (דברים ח, ח) ומופיע גם בדברי התרים את הארץ אל משה: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: (במדבר יג, כז), וזו היתה תשובתם למשימתו: וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן: (וידבר יג, כ)

עוד ראיה לכך שמדובר בדבש ממקור צמחי נמצא ברשימת ׳ראשית תבואת השדה׳: וְכִפְרֹץ הַדָּבָר הִרְבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב הֵבִיאוּ: (דברי הימים ב לא, ה)

אמנם שתי שאלות נשארו לגבי שני מאורעות

1. יערת הדבש שבה טבל יהונתן בן שאול את מטהו, אם דבש דבורים או פרות הוא:

וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו וַתָּראנָה עֵינָיו: (שמואל א יד, כז)

2. הדבש שרדה שמשון, איש שצווה עליו לרחוק מכל טומאה, ממפלת האריה: וַיָּשׁב מִיָּמִים לְקַחְתָּהּ וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ: וַיִּרְדֵּהוּ אֶל כַּפָּיו וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל וַיֵּלֶךְ אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאכֵלוּ וְלֹא הִגִּיד לָהֶם כִּי מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָשׁ: (שופטים יד, ח-ט)

על כל אדם הרוצה לשמוע בקול אלהיו לחקור, כיצד מצוות ׳אל תעשה׳ כה חמורה הפך להיתר בספרי ההלכה ומדוע בראש השנה היהודי, נוהג המנהג ׳תפוח בדבש׳? הלא במקום שיש בו ספק, יש לבחור בהמנעות מעשייה, כלומר מוטב שתחטא ב׳לא תעשה׳ מאשר

והלא - קדושים תהיו.

נשים לב כיצד אסורים המאכלים הטמאים, ובינהם גם השרץ אשר הבדיל לנו ה׳ לטמא, קשורים אל הארץ אשר נתן לנו ה׳ לרשת, ארץ זבת חלב ודבש.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ: וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם: וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים: וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא:

וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָֹה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי: (ויקרא כ, כב-כו)

והעניין עצמו של פרישות ישראל מן הגויים הוא הדבר עצמו של פרישותנו מן החיה והבהמה הטמאה, ברוך ה׳ אשר הבדילנו מן הטמאים - האדם עד בהמה עד עוף השמים.