דבש דבורים - שקץ תשקצנו

במגילת כהני הצדק, הידועה במחקר בשם ׳ברית דמשק׳, מצאנו אזהרה בתוך מקבץ חוקי טומאה וטהרה:

״אל ישקץ איש את נפשו בכל החיה והרמש לאכל מהם מעגלי הדבורים עד כל נפש החיה אשר תרמוש במים״ 

יש להודות, עוד אין בידנו הבאור למילה ׳מעגלי׳, אך הדבר העיר אותנו לבדוק ולחקור היטב - האומנם דבש דבורים אסור עלינו למאכל? הלא קראנו על הדבש בספרי התנ״ך בהקשרים שונים, ועל ארצנו נאמר פעמים רבות ׳ארץ זבת חלב ודבש׳… ומצד שני - הרי ישנו איסור להטמא בשרץ העוף, איסור ברור וחד החוזר על עצמו מספר פעמים ובנבלתו עוד חמור מכך - הדבר דורש וידוי ובהבאת קרבן אשם.

נתחיל מן הקודש:

לעומת החלוקה המאוחרת של עולם החי, המגדירה את הדבורה כ׳חרק׳, בתנ״ך הדבורה שייכת למין שרץ העוף, כלומר שרץ בעל כנפיים ויכולת מעוף, ולה שש רגלים. מלבד מיני הארבה, אשר אכילתו מותרת בחמלת ה׳ עלינו ברעב שמביאה מכת ארבה, אנו מצווים: כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם: (ויקרא יא, כ) קל וחומר שנשקץ בעלי מי שיותר מארבע רגלים. ושוב: וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם: (ויקרא יא, כג) ושוב: וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ: (דברים יד, יט)

תהליך ייצור הדבש מתחיל באיסוף הדבורה צוף מפרחים, המגיע אל אחת מתוך שתי קיבות שבגוף הדבורה. כבר בדרכה חזרה לכוורת, מתחילה פעילות ביוכימית כאשר אנזימי עיכול פועלים לפרק את הסוכרוז שבצוף. עם שובה לכוורת, הדבורה המלקטת מקיאה מקיבתה את הצוף המעובד למחצה לדבורה פועלת וממנה אל פי דבורה אחרת  בתהליך של הזנה הדדית. זהו שלב קריטי, שכן כל דבורה מוסיפה לתערובת אנזימים נוספים, ובכך תורמת להמשך הפירוק של הסוכרים וליצירת התערובת המאפיינת את הדבש.

מלבד המגע הישיר באופן מובהק של הדבורים בתהליך הייצור, באיסוף הדבש מן הכוורת תמיד ימצאו חלקי דבורים מתות בתוך הדבש הנאסף, ואלו יסוננו. ומבחינת התורה הדבר חמור: אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם:... וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ: וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָֹה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ: וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַיהוָֹה אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה: וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל: וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא: וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ: (ויקרא ה, ב; ה-י)

ארץ זבת חלב ודבש

האומנם הארץ הומה מזמזום דבורים, מלאת כוורות נוטפות נוזל מתוק בכל מקום ואתר - עד שניתן לכנותה כך? למעשה מבנה הכוורת אינו מאפשר נטיפת הדבש, שכן את התא המאכסן אוטמות הדבורים בשעווה, ולא יכתב דבר בתורה לשם משל אלמלא אמת הוא, והולם את הנמשל, ולכן אטוי לחקור בכוונת הפסוק. 

על המילה זבה למדנו ממצוות הקשורות לטומאת וטהרת האשה בנדתה, כאשר רחמה נמלא כלי דם לקליטת הזרע והווצרות הולד. באין הריון היא זבה את הדם העודף נוזל ויוצא מן הגוף: וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ: (ויקרא טו, יט). כך גם הגבר הזב, שנוזל הזרע מהווה את ריר זובו, וסיבתו אחרת עמו. כך גם זב החלב מעטיני החיה. כאשר הארץ שמנה וטובה, החיה מייצרת חלב עודף על צורך הוולד לשתות, אז הוא זב מעטיניה.

כך גם פירות העץ, הפרי הבשל שנשאר על העץ באין קוטף מכונה ׳דבש׳, כדבש התמרים המכונה בשם ׳סילאן׳ שהגיע מהשפה הערבית (צִלַאן) ופרושו ׳נוזל שחור ומתוק׳. והוא התמר כאחד משבעת המינים: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: (דברים ח, ח) וקשור אל פרי העץ, כדבר התרים אל משה: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: (במדבר יג, כז), והוא ע״ה שלחם לברר: וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן: (וידבר יג, כ)

ונמצא ברשימה אחת תחת הגדרה ׳ראשית תבואת השדה׳: וְכִפְרֹץ הַדָּבָר הִרְבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב הֵבִיאוּ: (דברי הימים ב לא, ה)

אמנם שתי שאלות נשארו לגבי שני מאורעות, אשר נקדים ונאמר - התורה וציוויה חזקים ומחייבים יותר מהמה: יערת הדבש שבה טבל יהונתן בן שאול את מטהו, האם דבש יערים הוא ומופק מעץ? וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו וַתָּראנָה עֵינָיו: (שמואל א יד, כז) והדבש שרדה שמשון, איש שצווה עליו לרחוק מכל טומאה, ממפלת האריה: וַיָּשׁב מִיָּמִים לְקַחְתָּהּ וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ: וַיִּרְדֵּהוּ אֶל כַּפָּיו וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל וַיֵּלֶךְ אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאכֵלוּ וְלֹא הִגִּיד לָהֶם כִּי מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָשׁ: (שופטים יד, ח-ט)

מחוסר רצון לחזור על דברי שוא והבל, נשאיר לכל אדם הרוצה לשמוע בקול אלהיו לחקור כיצד צו שהתורה קובעת כאיסור מוחלט הפך לנושא שנדון רבות וארוכות במחלוקות שונות בספרי ההלכה עד להתרתו, ולברר מדוע ביום זכרון תרועה דווקא, נוהג המנהג ׳תפוח בדבש׳. ובעינינו, במקום שיש ספק יש לבחור בהמנעות וב׳לא תעשה׳, ולא נשקץ את נפשנו, והיינו קדושים כי קדוש ה׳ אלהינו, כמובא בדברים הבאים:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ: וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם: וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים: וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא: וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָֹה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי: (ויקרא כ, כב-כו)

והעניין עצמו של פרישות ישראל מן הגויים הוא הדבר עצמו של פרישותנו מן החיה והבהמה הטמאה, ברוך ה׳ אשר הבדילנו מן הטמאים - האדם עד בהמה עד עוף השמים.