הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ

קידוש על היין והלחם בשבת

המילה קידוש אינה מופיעה בתנ״ך כולו, אמנן לשורק ק.ד.ש יש הרבה הטיות לפעלים, אבל אף אחד מהם אינו קִידוּש.

לא מצאנו במקרא אף טקס בציעת לחם וחלוקתו עם או בלי קשר ליום השבת, או מזיגת יין וחלוקתו לאורחים בעת זבח לא מצאנו בתנ״ך.


המוציא לחם - הפסוק עליו רוכבת המצווה מגיע מתהלות דוד: מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מן הָאָרֶץ׃(קד, יד) כאן החציר והעשב הם הם הלחם היוצא מן הארץ. הפסוק מדבר על שה׳ מוציא כל אוכל לכל ברואיו מן הארץ, כי לחם במקרא הוא כלל המאכלים, כגון: ׳ונחש עפר לחמו׳ (ישעיהו סה, כה) ׳קראן לו ויאכל לחם׳ (שמות ב, כ) ורבות הדוגמאות.


בורא פרי היין - היוא מצווה שנמשכה מהפסוק: וְיַ֤יִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנושׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד׃(תהלות קד, טו)


לתוהה מניין הגיע מנהג זה בתחפושת המעולה בשם ״מסורת״, שהיא מילה אחרת ל״חוקי העמים שהשתרבבו לתורתנו״, הוא הגיע ממקורות הנוצרים-פאגאנים, הברית החדשה:

וַיְהִי בְאָכְלָם וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ לֶחֶם וַיְבָרֵךְ וַיִּבְצַע וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר קְחוּ אִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי. וַיִּקַּח אֶת־הַכּוֹס וַיְבָרֵךְ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיִּשְׁתּוּ מִמֶּנָּה כֻּלָּם. וַיֹּאמֶר לָהֶם זֶה דָמִי דַּם־הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים. (הבשורה על-פי מרקוס, יד, 22–24)



הנה אזכור נוסף של הטקס:


כִּי־כֵן קִבַּלְתִּי אֲנִי מִן־הָאָדוֹן וּמָסַרְתִּי לָכֶם כִּי הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ בַּלַּיְלָה אֲשֶׁר־נִמְסַר בּוֹ לָקַח אֶת־הַלָּחֶם׃ וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיֹּאמַר קְחוּ אִכְלוּ זֶה גוּפִי הַנִּבְצָע בַּעַדְכֶם עֲשׂוֹּ־זֹאת לְזִכְרִי׃וּכְמוֹ־כֵן אֶת־הַכּוֹס אַחַר הַסְּעוּדָה וַיֹּאמַר הַכּוֹס הַזֹּאת הִיא הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה בְּדָמִי עֲשׂוֹּ־זֹאת לְזִכְרִי בְּכָל־זְמַן שֶׁתִּשְׁתּוּ׃


כִּי בְּכָל־זְמַן שֶׁתֹּאכְלוּ אֶת־הַלֶּחֶם הַזֶּה וְתִשְׁתּוּ אֶת־הַכּוֹס הַזֹּאת הַזְכֵּר תַּזְכִּירוּ אֶת־מוֹת אֲדֹנֵינוּ עַד כִּי יָבוֹא׃

לָכֵן מִי שֶׁיֹּאכַל מִן־הַלֶּחֶם הַזֶּה אוֹ־יִשְׁתֶּה מִכּוֹס הָאָדוֹן שֶׁלּא כָרָאוּי יֶאְשַׁם לְגוּף אֲדֹנֵינוּ וּלְדָמוֹ׃

יִבְחַן הָאִישׁ אֶת־נַפְשׁוֹ וְאָז יֹאכַל מִן־הַלֶּחֶם וְיִשְׁתֶּה מִן־הַכּוֹס׃ (האגרת הראשונה אל הקורינתים 11 23-28)


ולכן לא נבצע שום קידוש מעין זה על כי הוא מנהג זר לתורתנו, בעליל.



קדושת השבת


קדושת השבת אינה דבר שפעולה מגדירה אותו, אלא דווקא אי הפעולה, השביתה מכל מלאכה: כבר בפרשת הבריאה מוגדרת מהות השבת: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת: (בראשית ב, ב,-ג).


וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם׃ בריאת הארץ והשמים על יושביהם הגיעה לתכליתה ועל כן הסתיימה המלאכה. כל האזכורים הבאים בעקבות זאת הם הרחבת עניין השביתה ממלאכה.


הקודש ראשיתו במחשבה שבלב - זכור ושמור - להיות עם האלהים במנוחה ביום קדשו כפי שאמר ורצה: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָֹה מְקַדִּשְׁכֶם: שלא נחשוב, שלא נדבר ושלא נעשה שום מלאכה שמתפרנסים ממנה או שכרוכה בעבודה פיזית ומאמץ - רק לנוח כמוהו: וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ׃ כי השבת היא מתנה.

אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי (כמו מעשות דבר שחפץ בו לבך והוא היפך משביתה) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר׃ אָז תִּתְעַנַּג עַל יְהוָה וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בׇּמֳותֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר׃ (ישעיהו נח, יג-יד)