יש מי שיופתע לדעת, שהמיל ׳טלית׳ אינה מופיעה בתנ״ך אינה מילה בלשון הקודש או עברית, וקל וחומר שאינה פריט המוכרח במצווה . פרושה ׳בגד׳ בשפה הארמית ביוונית טוגה ואותה לבשו גברים ונשים כאחד ולובשים כיום גם נזירים בודהיסטים ונשות הודו המתעטפים בה בדיוק באותו האופן. מדובר בפיסת בד גדולה שצדה האחד מונח על הכתף השמאלית ושאר הבד עוטף את הגוף ומושלך אחרי הכתף השמאלית אף הוא. אמת, קרוב הדבר למנהג גויים סכלים להשליך מלח מעבר לכתף שמאל, כי לתפיסתם השטן יושב שמה, ומאחורי הכתף ההיא מתגודדים גם שדים רעים שאם תזרה מלח בעיניהם יתעוורו ולא יוכלו להזיק.

מנהג העיטוף מבוסס על שני פסוקים שאינם מהתורה:

תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי יְהוָה יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ: (תהלות קב, א)

כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף

כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי: (ישעיהו נז, טז)

לקורא הישר ברור שהתעטפות הרוח הוא התכנסותה אל תוך עצמה בעת צר לה, כמעטפת פנימה: מִקְצֵה הָאָרֶץ אֵלֶיךָ אֶקְרָא בַּעֲטֹף לִבִּי: (תהלות סא, ג) רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף: (תהלות קז, ה) ואין כאן מצווה - שהרי פסוקי תהלות אינן תורת משה ומעולם לא שימשו משען לה, ולא היו בסיס לאף אחת מהמצוות, רק שבימי התנאים החלו נוהגים לקשור את ציצית ועל כנפות הטלית בכך לחבר לה מצווה, אך ישנם ההבדלים בין מצווות הציצית ל׳הלכת הטלית׳. נזכור את הוראת הציצית על פי התורה: גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ: (דברים כב, יב) המילה כסות כוללת כל בגד הנלבש במשך היום, ככתוב: וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם: (וידבר טו, לח).

1. את הציצית יש ללבוש כל היום: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כּל מִצְוֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: (במדבר טו, לט), ואולם ההתעטפות כגולם בטלית – עניינה רק בתפילה.

2. על הציצית להיות בצבע תכלת וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: (וידבר טו, לח) אולם הציציות שבטלית צריכות להיות בצבע הטלית עצמה, לבן או צהבהב.

3. הלבישה היא על 4 כנפות הבגד, אולם הטלית על ארבעת ציציותיה נזרקת מאחורי כתפו השמאלית של המתפלל.

שורש כל מנהג שמוצאו אינו מספר קדשנו, נמצא בעבודת אלילים, וגם הטלית בכלל זה. מכשפים - הם חסידים - הם ׳אנשי מעשה׳ - הם ׳עושי ניסים׳ - העוסקים בקבלה מעשית - הם ׳מקובלים׳, אלו היו עוטפים כל גופם בבד הגדול בעת התבודדות ותקשורת עם השדים מהם הם שואבים כוחותם. מאחר והכשף שמוצאו מההעדר ומהאין זקוק לקדושה בכדי להתהוות (ניצוצות לשיטתם) על הבד הארוך חיברו את הציציות. המנהג התפשט גם אל ההמון הלא מבין באותו תהליך שקרה לתפילין, בעזרת ספרי הלכה.

נשים לב, שלפי האיזכורים בספרי הלכות הבעל-פה לגבי הטלית, מדובר ביותר מאשר רק בגד:

• ”נָפַל לוֹ עָלֶיהָ וּפֵרַשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ מַעֲבִירִין אוֹתוֹ הֵימֶנָּה.“ (משנה, מסכת פאה – פרק ד, משנה ג)

• ”רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא יִרְעֶה רַוָּק בְּהֵמָה וְלֹא יִישְׁנוּ שְׁנֵי רַוָּקִים בְּטַלִּית אֶחָת; וַחֲכָמִים מַתִּירִין.“ (משנה, מסכת קידושין – פרק ד, משנה יד)

• ”שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית [...] זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְיַחֲלקוּ.“ (משנה, מסכת בבא מציעא – פרק א, משנה א)

• ”בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּטַלִּית; אֲבָל בֶּחָלוּק מִלְמַעְלָן, חִבּוּר וּמִלְּמַטָּן אֵינוֹ חִבּוּר.“ (משנה, מסכת כלים – פרק כח, משנה ז)

איך התחזר המנהג? באופן הידוע:

1. הרמב"ם שחי לפני כתיבת הזהר תומך במעשה הפגאני ומציין את הדרישה בהלכות תפילה: ׳ראוי שהאדם יהיה מכוסה עד כפות ידיו׳.

2. לדברי הזהר, אדם צריך להגיע לבית הכנסת כאשר הוא כבר מעוטף בציצית ועטור בתפילין.

3. לא הספיקה תוספת מצווה להתעטף בטלית, כי הנה האר״י הראש לקבלה המעשית ביטל את מצוות הציצית לגמרי, שעל פי ה׳סוד׳ מקום הטלית קטן (השם החדש שנתן לציצית) הוא תחת הבגדים. ועל פי זה יש שפסקו שצריך להסתיר את הטלית קטן ואת הציציות מתחת לבגדים. כך נהגו הספרדים, שלא הוציאו את ציציותיהם מחוץ לבגד (יחו"ד ב, א). מדובר בביטול מצוות ׳וּרְאִיתֶם אֹתוֹ׳ שעל ידי כך ׳וּזְכַרְתֶּם אֶת כּל מִצְוֹת יְהוָה׳ והזכרון מביא אל וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.

4. קבלת הארי וזוהמת קליפתה היו יסוד ומשען לתורתו של שבתאי צבי משיח השקר ונביאו, נתן העזתי. חסידי ש״ץ היו נוהגים לכסות עצמם בטלית ולה פסים כחולים, שלימים התנועה הציונית כיבדה בהנחת הפסים הכחולים להתנוסס על דגל המדינה, כי השבתאות לה בסיס ומקור שתיה, מי רפש וטיט.

טקס העיטוף

למתעטפים בטלית יש תפילה מיוחדת, ו׳מסורת׳ ברורה לגבי השימוש בה, נבאר כמה מהביטויים הסתומים גם לאומריהם בימים מאוחרי אלו:

המתפלל עוטף את ראשו ורוב גופו בטלית ואומר:

מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון.

ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם.

כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור.

משוך חסדך לידעיך וצדקתך לישרי לב. (תהלות לו, ח-יא)

וכשם שאני מתכסה בטלית בעולם הזה,

כך אזכה לחלוקא דרבנן ולטלית נאה לעולם הבא בגן עדן.

חלוקא דרבנן - מונח ארמי הלקוח מעולם הקבלה, והכוונה ללבושם של הצדיקים בעולם הבא. [ספר הזהר, פרשת נח, סו ע"א] והוא המקור לתכריכי הגופה, שגם עליהם מעולם לא נכתב בתורה.

ועל ידי מצות ציצית תנצל נפשי רוחי ונשמתי ותפלתי מן החיצונים

הציצית מופקעת מהיותה מזכירה את האדם כל מצוות ה׳ ומקבלת מעמד של קמע, שככל הקמעות מתפקד להגנה לכאורה מפני מזיקים ורוחות רעות. לסברתם הטלית תפרש כנפיה עליהם ותצילם, כאילו שתציל את רוחם ונשמתם שממילא נמצאות ביד ה׳, ואת תפילתם מפגעי הדרך שהיא עושה עד שמגיעה ליעדה.

החיצונים - הם כוחות הרוע והטומאה, לפי מחשבת הקבלה.

ותהא חשובה מצות ציצית לפני הקדוש ברוך הוא

יש לדעת, שהשם שמכנים בו את אלהינו קב״ה אינו מן התנ״ך ולא מתייחס באמת לאלהינו אלא הוא כינוי לאלהיהם.

כאלו קיימתיה בכל פרטיה ודקדוקיה וכונותיה ותרי"ג מצות התלויות בה, אמן סלה.

בתורה, אף מצווה אינה תלוייה במצווה אחרת כי את כל המצוות יש לקיים בלי שום הבדל. בריתנו עם ה׳ עומדת רק בקיימנו את כל המצוות כולן: וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי: (ויקרא כו, טו)

המתפלל פורש את הטלית מעל ראשו ומברך:

ברוך אתה ה׳, אלהינו מלך העולם

אשר קדשנו במצותיו וצוונו להתעטף בציצית

לא היה ולא נברא - לא צוונו ה׳ להתעטף בציצית, ובכלל זו מהות המצווה: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כּל מִצְוֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: (וידבר לו, לט)

רמח"ל מסביר את הסיבה האמיתית לעיטוף

״הלבושים הם עניין הגמול, אם נמצאו עושי זדים ילבשו חלוקי דרבנן בעולם הבא – טלית, ואם לאו בבגדים צואים יתהדרו: דע שענין הגמול שהן מוזכרים בדברי חז"ל, שהן לבושין לנשמה חלוקי דרבנן, או באם לאו חס ושלום בגדי צואה, והן העונש הכולל, והשכר בדרך כללית הוא זה, לפי שבכל מעשה ממעשי הטוב מתעורר השגחת החסד והטוב להיטיב עמו, ובמות האדם נמצא מעוטר ומלובש בהשגחת חסדים והטוב מכף רגל ועד ראש, וההטבה היא תוספת ההשכלה וההשגחה בו יתברך בחסדיו הגדולים... והכח ההוא דבוקה בו כענין לבוש כנ"ל... (רמח״ל, חוקר ומקובל חלק ג פרק ב)

מדובר בפרוש קבלי לחזון זכריה

וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְהוָה וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ: וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ: וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת: (זכריה ג, א-ה)

וזה רצונם, להתדמות למלאכים, אם כי המלאכים אליהם הם שואפים להתדמות הם דווקא אלו שסרחו ועברו על מצוות ה׳ בשמעם לצד אחר, אלו שהביאו ברעתם השחתה מוסרית כה גדולה עד שהצטרך אלהינו למחות כל חי מעל פני הארץ, במבול.

ועוד, נראה מדובר בשם קוד למביני עניין בדבר שאת משמעותו כמעט מפתה לפענח, רק שוחה עמוקה פי זרות, זעום ה׳ יפול שם, ואנו הבאנו ההבלים רק להאיר עיניים:

• אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כּל הַמִּתְגָּאֶה בְּטַלִּית שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם וְאֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִיצָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב הָכָא וְלֹא יִנְוֶה וּכְתִיב הָתָם אֶל נְוֵה קדְשֶׁךָ. [בבא בתרא צ״ח א:ח׳]

• אלא הא ר' מאיר דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר משום ר"מ הנותן דינר לעני ליקח לו חלוק לא יקח בו טלית טלית לא יקח בו חלוק מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית. [בבא מציעא ע״ח ב:ח׳]

• מַאי שְׁנָא מִדְּרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: הַיּוֹצֵא בְּטַלִּית שֶׁאֵינָהּ מְצוּיֶּיצֶת כְּהִילְכָתָהּ בְּשַׁבָּת — חַיָּיב חַטָּאת! צִיצִית לְגַבֵּי טַלִּית — חֲשִׁיבִי, וְלָא בָּטְלִי. הָנֵי לָא חֲשִׁיבִי, וּבָטְלִי. [שבת קל״ט ב:ד׳]

• ת"ר הלוקח טלית מצוייצת מן השוק מישראל הרי היא בחזקתה מן העובד כוכבים מן התגר כשרה מן ההדיוט פסולה. [מנחות מ״ג א:ח׳]

• בְּנֵי יְהוּדָה דָּיְיקִי לִישָּׁנָא מַאי הִיא? דְּהָהוּא בַּר יְהוּדָה דַּאֲמַר לְהוּ: טַלִּית יֵשׁ לִי לִמְכּוֹר. אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי גּווֹן טַלִּיתְךָ? אֲמַר לְהוּ: כִּתְרָדִין עֲלֵי אֲדָמָה. [עירובין נ״ג ב:ה׳]

מקור הפסים הצבועים שעל בגד הטלית הוא מפס שעיטר את הטוניקה, הבגד שנלבש מתחת לטוגה, אך על צבעי הפסים נחלקו, ותמה, האם כל אלו נאמרו למשה ע״ה בסיני? ביחד או לחוד?

ספרד - טלית לבנה בעלת פסי משי לבנים מבריקים. מיעוט המתעטף בטלית לבנה בעלת פסים שחורים.

תימן - טלית לבנה מצמר עם פסים שחורים עבים ופרנז'ים בשולי הטלית.

אשכנז - טלית לבנה מצמר בעלת פסים שחורים או כחולים.

עדות המזרח - טלית לבנה מצמר בעלת פסי משי לבנים.

סדר עטיפת טלית והנחת תפילין - שתי עבודות זרות שלובות זו בזו:

סדר עטיפת הטלית צריך להיות באופן זה: מיד לאחר ברכת "להתעטף בציצית" יתעטף בטלית על ראשו כשארבע כנפות הטלית יורדות כנגד פניו, וישליך אותו לאחוריו על כתפו השמאלית ואח"כ יאחז את הצד השמאלי, וישליכהו גם כן לאחוריו על כתפו השמאלית, באופן שכל ארבע הכנפות תהיינה מונחות מאחוריו, וישהה כך שיעור הילוך ארבע אמות, ואח"כ יוריד הטלית על גופו.

לשם ההשוואה, כך משחזרים את לבישת הטלית הרומאית:

לקריאה על חטא התפילין