מאת החכם נפתלי הרץ ויזל

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ

וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ

אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ

אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אׇכְלֶךָ:

אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים: (ויקרא כה לה-לח)

ה׳ הזהירנו אזהרות רבות בדברים שבממון ובקנינים. וקצתן בדברים שבלב ובמדות הנפש, וגם הם כולם יקרים אין בהם ענין יוצא מהיקש נפש מן הנפשות, ולא דבר תנגד בהחלק לאחת מהן.

כספך לא תתן בנשך -

אסור ללוות ברבית, אסור להיות מצטרף עמהם בין עֵד בין עָרֵב בין סופר וכותב השטר, והמצווֹת הללו הם היותר קשים לקיימם מכל שאר המצווֹת שבתורה, כי יצר לב האדם מנגדתן וחמדת הממון הנטועה בו תנגדנו. 

ובאמת לא מצאתי בכל מצות התורה גם אחת, שהיא קשה על האדם כמו המצוה הזאת. וכבר בארנו כי נצטוינו להלוות מממונינו לעניי עמנו ולאחינו כשיהיה ביכלתנו, ולא נחוש פן לא יוכל הלוה לשלם. והודיע התורה שבגלל זה יתברכו קנינינו. וכן נשמרה במליצתה כשהזהירה על הרבית והוסיפה ביאור במשנה תורה באמרה "למען יברכך ה׳ אלהיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה" (דברים כג, כא)  להבטיחנו שבגלל הדבר הזה יתברכו קנינינו. 

ונבדלה המצוה הזאת משאר המצווֹת התלויות בממון. כי ההלואות לעניים והצדקות, הלקט השכחה הפאה ומעשר עני ודומיהן שבארנום למעלה, אין בהם חשש רק שתתגבר מדת הכילות, ולא יניח לבעליו לחסר מאומה מקניניו. וזולת זה תהיה דעתו נוטה לעניין המצוה וטעמה, שהיא לחזק ידי הנחלשים ולהחיות נפשות רעבות וצמאות.

וגם מי שעינו רעה בשלו, יהלל חברו המקיים המצוה. כי מדת הרחמים והחנינה הנטועים בנפש יגזרו על מעשה הצדקות והחנינות. אבל איסור הרבית למלוה וללוה, רחוקה מדעת האדם. וכמו שאמרנו שהלוה חפץ לתת הרבית המועט, כי ירויח הרבה בממון. והמלוה בטבע לא יחוס ולא יחמול כי יאמר אם הוא מרויח מאה, מדוע לא יתן לי חמש או עשר ויהיה ממוני בטל? ולכן מלבד ההבטחה שבגלל כן תהיה הברכה בקניניו הוסיפה התורה מליצה אחרת בפרשת בהר סיני. ואמרה "אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וגו' להיות לכם לאלהים" (ויקרא כה, לח) כלומר אל תהרהרו אחר מצותי וחקותי. אני היודע ועד שהן חקים צדיקים וישרים. צויתים לזרע יעקב אשר הוצאתי מארץ מצרים באותות ובמופתים למעלה מדרך הטבע "להיות לכם לאלהים" ומנהיגם למעלה מן הטבע. והם חייבין לקבל עליהם עול מצותי, שהן למעלה משקול דעת האדם. כי הוא ב"ה יודע כל המקרים שתבאנה, ואם [היה מתיר] לקחת או לתת נשך ותרבית, פעמים שהיה הלוה נותן הרבית בשמחה, בחשבו שירויח עם הממון כפלי כפלים. והוא אחד מן הדברים שאין האדם יודע, והיה מחזיק בממון כמה שנים הכל על דעת שירויח. ולבסוף היה הרבית הולך ומתגבר ויתמוטטו נכסיו ויעני. וכיוצא בזה הרבה טעמים, הנודעים לאדון כל המעשים ית' שמו ולכן אסור הדבר בכל ענין. והמהרהר על זה ככופר בכל התורה כולה וביציאת מצרים. שכל המודה במצות ריבית מודה ביציאת מצרים. וכל הכופר במצות ריבית כאילו כופר ביציאת מצרים". 

וכתוב "למען יברכך ה׳ אלהיך בכל משלח ידך" (דברים כג, כא) קבע לו הכתוב ברכה בשליחות ידיו, כלומר ירדה תורה לסוף דעת הכילי, ולכן קבעה ברכה בשליחות יד והן עושר וקנינים שיתוספו בקיום מצוה זו. והבן כי מליצות התורה מפרשים זה את זה. בתורת כהנים מדבר נגד הכופר ברבית בעבור שנדמה לו כי המצוה הפוכה משקול דעתו, ולכן הזכיר מלכות שמים ויציאת מצרים. ובמשנה תורה מדבר עם המאמין הכילי שאל יחוש, כי יתברֵך בגלל זה. ודע כי ה׳ ב"ה צופה מראשית אחרית. וראה כי בהיותנו שרויים על אדמתינו תרבה גדולתנו העושר והכבוד. ויהיה ביכלתנו להלוות למקצתינו עניים או עשירים די מחסורם, ולא נצטרך לנשך ותרבית. כי אין זה כבוד ישראל והתורה שילוו עם ה' מן הגוים אשר סביבותיהם בנשך ובתרבית.

ובגלותינו המר שֶׁדַל כבוד ישראל וגברה העניות, אין לחוש. שבהיות העושר מעט, ולא יוכל בעל הממון למלאת די מחסור הלוה בלי הרויח בנשך ובתרבית, כי יוכל הלוה ללות מבני המדינה שרים וסוחרים אשר לא מבני עמנו בנשך ובתרבית הקצוב מטעם המלך וגדוליו. ואם הלוה עני ולא יאמינו לו, אחד מאחיו הנאמנים להם יהיה ערב בעדו. כי התורה התירה להיות ערב על שטר שכתוב בו נשך ותרבית, על מעות הנלוה מן העכומ"ז. ואולם אין לחוש לכבוד ישראל שצריכים ללוות מן העמים, כי כן ראוי לנו בגלות. כמו שאמר בתוכחות "הוא ילוך ואתה לא תלונו". (דברים כח, מד). 

בַּנֶּשֶׁךְ לֹא יִתֵּן וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח

מֵעָוֶל יָשִׁיב יָדוֹ מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ

בְּחֻקּוֹתַי יְהַלֵּךְ וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר לַעֲשׂוֹת אֱמֶת

צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה נְאֻם יְהוִה: (יחזקאל יח, ח)

כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם: (תהלות טו, ה)

מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יִקְבְּצֶנּוּ: (משלי כח, ח)

מתוך הספר ׳גן נעול׳