top of page
הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת

מצוות היבום

כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו [אחים אמיתיים או מבית אב אחד הקשורים בזכות הירושה וראויים לרשת זה את זה, וקרובים אחד לשני וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו]

וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ

לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר [החוצה מן המשפחה]

יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ: [הקרוב ביותר, ויש לעיין במילה ׳עליה׳]

וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת [לענין הקמת שם 2 אופנים: א. הקמת שם בנחלה, שהנחלה תקרא על שמו ככתוב עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם, ב. הקמת שם על ידי הבנים שנקראו על שמו. והבנים האחרים הם על שם היבם]

וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל:


המצווה עוסקת בחסד שיש לגמול אפילו עם מי שכבר לא חי, כדי שזיכרו יונצח בין החיים, והיא ללא ספק חובה של אהבה כלפי האח המת. לשונות וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו - מראות בבירור שהרעיון העומד ביסוד מצוות אלה הוא ההתחשבות באח המת ובזיכרו.


וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ [לא דבר הכתוב במי שלא ירצה להקים לאחיו שם, רק שלא חפץ באשה כי לא ישרה בעיניו]

וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה

מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל [הכתוב אמר על היבם שלא יחפוץ לקחתה והיא אומרת לזקנים א) כי ימאן להקים לאחיו שם, ב) שלא אבה יבמה, כי לא ברור לה שלא חפץ בה, אחרת אין כאן מקום שהזקנים יקראו לו וידברו עמו דברי מוסר (מלבי״ם)]

לֹא אָבָה יַבְּמִי: [מאון הוא סרוב מילילי, לא אבה הוא סרוב ברצון הלב]

וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו

וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ: [ועמד על דעתו שאינו חפץ לקחת האישה]

וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים [שהרוק יהיה נראה לעיני הזקנים]

וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו [לפניו ולא על פניו, לאות כלימה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם (וידבר יב, יד)]

וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ

אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו:

וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל: [אדם שאינו מקיים את חובתו]

(דברים כה)



חליצת הנעל


חליצת נעל בעבר כמוה כשטר התחייבות בעניין גאולה והחלפה: וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל: (רות ד,ז) אמנם רצונו בידו אם לייבם או לא, אך להחלטתו שלא לעשות את הנכון והישר יש מחיר גבוה, והוא שם רע ורע הדבר בעיני ה׳ מאד: וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו׃ וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ׃


לא ניתן לומר שמטרתה העיקרית לדאוג לאלמנה שהותיר אחריו, שכן מצוות ייבום תלויה אך ורק במצבים הקשורים למת, ולא במצבה של האלמנה. אם קיימים צאצאים חיים שנולדו לו מאישה אחרת מצוות ייבום אינה נוהגת, אף על פי שהאלמנה נותרת במקרה זה לגמרי לבד. לעומת זאת, מצוות ייבום נוהגת אם האח מת ללא בן, אפילו אם יש לאלמנה ילדים מנישואים קודמים.



האם יש סתירה בתורה?


לפנינו איסור לאיש לקחת את אשת אחיו: ואִישׁ אֲשֶׁר יִקח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדה הִוא עֶרוַת אָחִיו גלה עֲרִירִים יִהיו: (ויקרא כ, כא) אם כן איך ייבם? האיסור לקחת את אשת האח הוא כאשר האח עוד בחיים, כשהזוג מתגרש לא תהיה האשה לאחיו, ולעולם לא תהיה סתירה בתורת ה׳, רק רחוק מהשגה.


ערירים יהיו


ומה אם כבר יש להם ילדים? האם יומתו ילדיהם כדי לקיים ׳ערירי-ללא ילדים׳? ערירי מופיע במקרא בשתי משמעויות:

1. ללא ילדים: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱהוִה מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר: (בראשית טו, ב)

2. לא יצלח בימיו: כֹּה אָמַר יְהוָה כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו כִּי לֹא יִצְלַח מִזַּרְעוֹ אִישׁ יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד וּמֹשֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה: (ירמיהו כב, ל)

ויש שגורלם מות ערירים, והם האיש שישכב את דודתו, אחות אביו או אמו:

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ: (ויקרא כ, כ)


יבום תמר


לאחר שבנו הרע של יהודה ער מת, הוא משיא את תמר לאונן בנו השני - וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר׃ וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְמִתֵהוּ יְהוָה׃ וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ׃

אך אונן מסרב להקים זרע לאחיו משחת זרעו ארצה - וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו׃ וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ׃

משראתה שנישא שלה והיא לא ניתנה לו, בחכמתה הביאה לכך שיבמה יהיה האב מאין עוד אפשרות אחרת. לא היה בכוונתה של תמר להנשא לחמיה, רק לא נכנעה לחוסר הצדק שעלה בגורלה, חיי אלמנות ללא ילדים ויהודה הצדיק את מעשיה: וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ׃ הולדת שני בנים, פרץ להקמת שם ער וזרח להקמת שם אונן, הראו כי גם האלהים הצדיק את המעשה.



גאולת/ייבום רות


וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם

וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז

וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב:

וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר [להיות עדים]

וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ:

וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל [שלו קרבה משפחתית גדולה יותר]

חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ

מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב: [מכרה טרם עזיבתם למואב]

וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר

קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי

אִם תִּגְאַל גְּאָל וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי וְאֵדְע

כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ

וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל: [הגואל מסכים לגאול הנחלה]

וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי

וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת [הנחלה עברה מאלימלך לבניו]

קָנִיתי לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ: [לייבם את רות]

וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לִגְאול לִי

פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי [שהשדה לא יהיה על שמו]

גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל:

וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה

וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר

שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל:

וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז קְנֵה לָךְ וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ: [הגואל שלא יכל לייבם שלף נעלו (ולא חלץ)

וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם

כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ

וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי:

וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה

לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ

וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ

עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם: (רות ד, א-י)


במקרה שבמגילת רות מדובר על גאולת הנחלה קודם ואחר כך הייבום. עם לקיחת אלמנת אחיו לאישה, נעשה האח החי בו־זמנית גם היורש היחיד על פי דין של נכסיו החומריים של הנפטר.



היבום במדינת ישראל


בתקנות הרבנות הראשית לישראל משנת תש"י ("חרם ירושלים") נאסר לייבם במדינת ישראל מלבד במקרים מיוחדים. כיום אין להחלטה זו תוקף, אולם האיסור התקבע בעם והמצווה כיום נשכחה מלב, אם כי את חליצת הנעל מקיימים בטקס וברוב תוקף, על כי לשיטת רוב הפוסקים, החליצה קודמת לייבום, היפך מצוות התורה.


bottom of page