וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן: וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהוָֹה:

בשני עניינים התורה מטפלת בעקבות מעשה שקרה במדבר והביא לניסוח שני גופי מצוות. הראשון הוא עונש המיתה על מקלל ה׳ בשמו, והשני הוא עונשי אנשים מכים - אם הרגו ואם לא הרגו איש ריבם.

יִּקֹּב אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל - לנקיבה יש שתי משמעויות בלשון הקודש מלבד יצירת נקב. האחת היא קללה, כדברי בן בעור: מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל: (וידבר כג, ח), והשניה היא קריאה בשם אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת: (וידבר א, יז) והכתוב בפסוק אומר שהאיש קילל את ה׳ בנקיבת שמו.

וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ: וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָֹה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת:

והאיסור הוא קללת ה׳: אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ: ומהו חטאו? וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָֹה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת: בקללו את ה׳ בשמו יומת. ואינו מזכיר שם הקודש מפני הכבוד וסומך על המבינים, כי אין פרוש המצווה איסור גורף לבטא את שם ה׳, על כי אמירת שמו יְהוָֹה מחוייבת עלינו: וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ. וכל העדה תעשה זאת להראות בגופם הסכמה עם העונש ולתת ידם בכך להביע קנאתם לשמו.

העניין השני שדרש טיפול הוא הריב, ובא הכתוב ללמד משפט החובל ברעהו כשיש וכשאין שם מיתה:

וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת: וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ: וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת: מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם:

הוא מתחיל במכה נפש ומת: וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת:

ומחבר לו על פי דרכו מכה נפש בהמה וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:

וממשיך במכה ולא ממית: וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ: ולא יוקח על הנזק אף תשלום ואף קנס, כי אם מחיר ומסיים בעניין שהתחיל, נפש תחת נפש: וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת: ומבהיר: רק על מכה בהמה אמרתי שחייב לשלם בהמה תחת בהמה אבל מכה אדם ומת - יומת, אם גר ואם אזרח ללא הבדל באשר אדם הוא אדם וה׳ ידרוש דמו: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: והנה מוות הוא עונשם של המקללים את אלהיהם ואת המכים נפש אדם.

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת מֹשֶׁה:

וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן - סקילה היא על מנת להמית, ואם מת באבן אחת דיו, אבל רגימה היא גם לאחר שמת משליכים עליו גל גדול, לכן נאמר בה כל העדה, כל ישראל וכיוצא בזה.

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת מֹשֶׁה - אף על פי שלא דבר קל הוא להרוג נפש מאחיהם.