סִלוּק שכינה - יהודה ליב גורדון

מֵאַרְבַּע רוּחוֹת יִתְחוֹלֵל הַסַּעַר,

מוֹסְדֵי תֵבֵל יָנוּעוּ כַעֲצֵי יַעַר,

בַּכֹּל מֻטֶּה וָשׁד, שַׁמָּה וָפָרֶץ –

הֲבָא יוֹם אֲדֹנָי לַעֲרוֹץ הָאָרֶץ? גַּם בָּתֵּי הַנֶּפֶש הִכָּה הָרוּחַ,

רָפוּ כָּל יָדַיִּם, כִּהֲתָה כָּל רוּח

כִּי מָגוֹר מִסָּבִיב, זֶרֶם וָנֵפֶץ,

נִתְּקוּ כָּל תִּקְוָה, הֵפִיצוּ כָּל חֵפֶץ. וּמִשְּאוֹן הַהֲפֵכָה, מִתּוֹךְ הָרָעַש,

קוֹל נֹהַּ אֶשְׁמַע וּדְמָמָה וָכָעַשׂ;

קוֹל כַּתֹּר יָמַר עַל יוֹנָה נֶאֱהָבֶת –

רוּח הַקֹּדֶשׁ הָאָרֶץ עֹזָבֶת: "מַה-לִי פֹּה, מִי לִי פֹּה בִּיוֵן הַשָּחַת?

"כָּל קֹדֶש מִרְמָס, עַל עָפָר כָּל נָחַת!

"אַךְ חָצִיר הָעָם יָתוּר לוֹ בָּרָפֶשׁ;

“הֶחָצִיר כִּסָּה כָּל אַגְמֵי הַנָּפֶש”. "אֶעֱלֶה וַאֲרַחֵף כָּאָז עַל הַמָּיִם

"עַד לֹא עָשָׂה אֵל אֶרֶץ עִם שָׁמַיִם

" עַד לֹא לָמַד אָדָם בִּשְׁנוֹת שֵׁשׁ אֶלֶף

“הוֹסִיף דַּעַת וָרָע, בִּינָה וָסֶלֶף”. "צַר לִי עָלֶיךָ, הַמְשׁוֹרֵר בֶּן-אוֹנִי!

"גַּם אַתָּה, יָדַעְתִּי, חֻלֵיתָ כָּמוֹנִי,

"נִרְדְּךָ יִבְאַשׁ פֹּה מִצַּחֲנָה וָרֶפֶשׁ

“וּמֶרְחַב יָהּ אֵין לָךְ לַהֲלָך-הַנֶּפֶשׁ”. "וּמָה הֲלָךְ-נֶפֶשׁ בְּלִי רְאוּת-עֵינָיִם?!

"וּמַה-תֶּחֱזֶה עַתָּה תַּחַת שָׁמָיִם?

"סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה תִּרְאֶה לָעָיִן

“וַאֲנָשִׁים יֹרְדִים בּוֹ אַךְ עֹלִים אָיִן”. "צַר, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת, צַר לִי עָלֶיךָ!

"מַמְרֹרִים תִּשְׂבַּע כָּל חַיֵּי הֶבְלֶךָ;

"תִּישַׁן תִּרְאֶה חֲלוֹם, רֶגַע תָּנוּחַ,

“תִּיקַץ תִּרְאֶה שִׁבְרוֹ – שֶׁבֶר בָּרוּחַ”. "שָׂא אֵפוֹא כִּנּוֹרְךָ, נַחַת קַסְתֶּךָ;

"הֵא שַׂלְמַת אוֹר, צֹר בָּה חֲלֹמוֹתֶיךָ,

"עֲלֵה אִתִּי מִזֶּה, נִסַּק גָּבֹהַּ;

“שָׁם – מַחֲזוֹת שַׁדַּי, פִּתְרֹנִים לַאלֹהַּ”.

---

ס“ט פ”ט, 7 פעברואר 1880

יומים אחרי הרעש (בהיכל החרף)