עניינו ומהותו של יום הכפורים מתואר באריכות בספר ויקרא פרק טז׳׳, זהו היום היחיד בשנה בו רשאי הכהן הגדול לבוא אל הקודש, שם הוא מזה את דם השעיר על מזבח הקטורת ועל הכפורת, פעולתו היא שמכפרת על הקודש: וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם.

ביום הכפורים, בנוסף לפעילות הכהן הגדול, על כל אדם מישראל לענות את נפשו ולהכניעה אל מול בוראו בכדי שיכופר לו: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם: שכן ישנם חטאי קהל ישראל, וישנם חטאי היחיד, ואלו ואלו מתכפרים בדרכם ביום זה ממש.

מעניין שבכל הפרשייה לא מוזכרת המילה צום, אותו אנו למדים מתעניות לאורך התנ״ך ומהפסוק: וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי: (תהלות לה, יג) מדוע המילה צום אינה מוזכרת? משום שהתורה ניתנה עבור כולם ולבטח יהיו מי שאינם יכולים להמנע ממזון או משקה, והמצוות ניתנו לחיים, ולא לסבל ומוות ככתוב: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם׃ (ויקרא יח, ה)

לעומת יום הכפורים מצוות התשובה היא מצווה שאינה תלוייה בזמן, כל אדם בכל זמן ומקום יכול לשוב אל אלהיו ממעשיו ומדרכו בחרטה אמיתית ובוידוי ככתוב: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ׃ ואין קשר בין שתי המצוות הללו, לא נזכרה תשובה ביום הכפורים ולא נזכרה כפרה במצוות התשובה.

חיבר מי שחיבר בין שתי המצוות הללו, וסביב כך נוצרו וקמו הלכות, מצוות ומנהגים רבים, לא ידענו מאין המה. ׳עשרת ימי תשובה׳ הוא רעיון וביטוי שאינם מן התנ״ך, והם מקיפים מנהגים רבים שלא זו בלבד שאינם מעוגנים בתורה אלא הם מעבר מפורש על מצוותיה, ובעינינו התרסה גמורה וסכנת נפש:

1. על פי מנהג ישראל כיום עשרת ימי התשובה ותעניות הנפש, סליחות ובכיות בעיר קדשנו מתחילים ביום חג ושמחה, יום זכרון תרועה שהשתבש והפך ל׳ראש השנה׳ באדיבות אמונת בבל. לפי ספר היובלים בתאריך 1.7 התרחש המפגש הראשון בין אברהם והאלהים שהצטמצם בתורתנו לדיבור ״לך לך״. אז החלה הרעות שבשלה אנו חוגגים את ׳יום זכרון תרועה׳ בתאריכו. כאן חקרנו ומצאנו שהמילה תרועה מתייחסת לרעות בין האלהים והאדם.

התענית והעצב אסורים בימי מקרא קודש, ובמיוחד ביום זכרון תרועה. כשעזרא פתח את ספר התורה וקרא מול כל ישראל ביום תרועה כל העם בכה: וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם: (נחמיה ח, ט-יא) כלומר ישנה הוראה מפורשת במקרא לשמוח ואיסור להתעצב ביום הזה ממש..

כאילו אין הדבר חמור לכשעצמו, באה שבת שוּבה, היא השבת שבתוך עשרת הימים, שאף היא מתחללת בתפילות מיוחדות המעוררות את הלב לחרטה ועצב ביום שבת קודש לאלהינו.

2. אכילה מרובה בערב יום הכפורים היא מצווה דרבנן - ״ארוחה מפסקת״ - המנוגדת להגיון תענית הגוף והנפש וגם לכתובים, כפי שנלמד מספר דניאל: בַּיָּמִים הָהֵם אֲנִי דָנִיֵּאל הָיִיתִי מִתְאַבֵּל שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים: לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא בָא אֶל פִּי וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי עַד מְלֹאת שְׁלֹשֶׁת שָׁבֻעִים יָמִים: (י, ב-ג)

3. טבילות - בתורה הדרך להטהר היא רחצת הגוף במים חיים: וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר׃ הוראה זו מופיעה 21 פעמים. לא רק שמקווה וטבילה המים עומדים הוא זר לתורה ולהגיון, אלא שבימי תענית המנעות מרחצה היא הרצוייה וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי.

4. זביחת תרנגול כפרות או תשלום כופר (לרבנים כמובן) - לא רק שאין זכר למנהג עובדי אלילים הקדום הזה, ולהתעללות בנפש החי יציר כפי האל, אלא זהו מעבר חמור על האיסור לזבוח בכל מקום אחר מבית המקדש: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהֹוָה: (דברים יב, יא)

5. בקהילות מסויימות מלקים את המתענים 39 מלקות. הלקאה היא שפיכת דם בצער, בין אם עצמית ובין אם לא. זוהי הגדרת ׳התגודדות׳ פציעת הגוף בזמן אבל, מנהג עובדי אלילים: לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קׇרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת׃ (דברים יד, א) בצום, אי אכילה ושתייה מחלישים דיים את הגוף, ואם בתנ״ך אין ביטוי אלים כזה לעינוי - הרי שמדובר בתוספת אלילית.

6. מנהג התרת נדרים - זהו מעמד ציבורי בו מותרים נדרי האדם על ידי הקהילה. נודר שסרח והותר לו אף מודיע במעמד ההתרה בקול רם שכל נדר שידור בשנים הבאות בטל ומבוטל! איך זה? התורה מאד ברורה בעניין נדרים - הנדר הוא רק מול ה׳, והוא תמיד תנאי: אם ה׳ יעשה עבורי א׳ אעשה אני ב׳, כך בכל תאורי הנדרים בתנ״ך. אם כן, איך נדר, שהוא התחייבות ברמה הגבוהה ביותר לאלהים, יהיה מופר על ידי בשר ודם? כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא: וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ:

אלו הם חלק מן המנהגים בימים שבים יום זכרון תרועה ליום הכיפורים, ומה גדול הקלקול... כשאיש ישראל שמתחרט על מעשיו ורוצה להתקרב לבוראו ולזכך נפשו, הוא מגיע ליום הכפורים לאחר הטמאות במנהגים קלוקלים, חילול ימי קודש, ובכלל - עשרת ימי חטאים גדולים ומסוכנים, שחלקם בעונש כרת.

במה חוטא המקיים את המנהגים הללו

ראשית, מחטיא את נפשו ואת גופו במעשים שאינם מצוות ה׳ ועובר על העקרון הראשי בתורה: לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ: (דברים ד, ב)

שנית, מקיים מנהגי גויים עובדי אלילים לא יבואו בקהל ה׳ ואנו מוזהרים: וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ׃

שלישית וחמורה, היא מעבר על הדיבר הראשון לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי: (דברים ה, ז) שכן כשאדם מקיים הלכות ומנהגים שאינם מן התורה, עליו לדעת שמקורם מעמים אחרים. שלא יטעה הטועה אחר המילה ׳מסורת׳, ו׳מנהגים מבית אבא׳, משום שהנה אנו רואים כיצד קהילות שונות מקיימות מנהגים ותפילות שונים זה מזה ואין האחדה כלל, אף לא בין התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, והדבר עצמו מוכיח שלא ניתנה תורה אחת שבע״פ בסיני!

כשאדם רוצה להתקרב לבוראו ולקיים מצוותיו, וחושב שקיום מנהגים ומסורת משפחתיים הם לגיטימיים כי באו מלפני דורי דורות, עליו לדעת שלא כך הוא גם אם הוא מרגיש בכל לבו קרבת אלהים. מבחן התוצאה, אם גמול ואם העונש, עומד אך ורק מול התורה הכתובה: אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה: (דברים כח, נח)

ואם המנהג אינו מוזכר בתנ״ך - אסור הוא על ישראל.

מי יתן ויקוימו במהרה דברי ישעיהו הנביא: וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי סֵפֶר וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה: וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּיהוָה שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ: (כט, יח-יט)