"לא חיברתי את החבור הזה על מנת ללמד בני אדם את שלא ידעו, אלא להזכיר להם את הידוע להם כבר, ואת מה שמפורסם פרסום גדול, כי מה שתמצא בדבריי הם דברים שרוב בני האדם יודעים – אך לא מסתפקים בהם כלל. נראה שככל שרב פרסומם, וככל שאמיתם גלוייה לכל, כך מצוי בהם ההעלם, והשכחה רבה, ולכן קריאה אחת אמנם מביאה תועלת ומעט חידוש לקורא, אך תהיה תועלת מן החזרה עליו ומן ההתמדה. ייזכרו לו דברים שנשכחים מבני האדם מתוקף טבעם, ובקריאה הוא ישים לב אל חובתו, אשר הוא מתעלם ממנה.
אם נתבונן במציאות נראה כי רוב אנשי השכל המהיר והפקחים החריפים ישימו את רוב התבוננותם ועיונם (וזמנם) בדקות החכמות ועומק הלימודים – איש איש כפי נטיית שכלו וחשקו הטבעי. יש כאלה שיטרחו במחקר הבריאה והטבע, אחרים במדע והנדסה ואחרים אל התורה הקדושה. חלק מהם ילמדו פלפולי הלכות, חלק מדרשים וחלק בפסקי הדינים, אך מעטים מבין אלה – שיקבעו לימוד על ענייני שלמות העבודה, על האהבה, על היראה, על הדבקות ועל כל שאר חלקי אמונה.
ולא מפני שהדברים לא עיקרים אצלם, כי אם תשאל אותם יגידו שזה העיקר הגדול, ושלא יחשוב חכם, שיהיה באמת חכם, שלא יתבררו אצלו כל הדברים האלה (בבוא העת). הסיבה שלא ירבו ללמוד על הדברים הללו הוא משום פרסומם ופשיטותם, וכי הם ברורים ומובנים מאליהם עבורם, כך שלא ייראה אצלם הצורך לבזבז בעיונם זמן רב. ואז נשארים הלימוד בזה וקריאת הספרים הללו בידי אלו ששכלם גס, אותם תראה שוקדים על ענייני השלמות, האהבה, היראה ודבקות ולא יזוזו ממנו! עד שלפי מנהג העולם, כשתראה אחד מתחסד תחשדהו כגס שכל, ולא תוכל להמנע מכך.
אך תולדות המנהג הזה רעות מאד – הן לחכמים והן לבלתי חכמים, כי גורם שמשניהם תחסר החסידות האמיתית, עד שתהיה יקרת מציאות בעולם: כי מן החכמים – יחסר המיעוט בו, ומן הלא חכמים – לכך שלא יבינוה. וכך נדמה לרוב בני האדם שהחסידות תלוייה באמירת מזמורים רבים, וידויים ארוכים, צומות קשים וטבילות קרח ושלג – דברים שהשכל לא נח בהם והדעת אינה שקטה. וכך החסידות האמיתית, הנחמדה והנרצית, רחוקה מדמיוננו. כי זה דבר פשוט, ואף על פי שבאדם הישר טבועים התחלות ויסודות החסידות, אם לא יעסוק בהם, יראה את פרטיהם ולא יכירם, יעבור עליהם מבלי שירגיש שעשה כן.
ענייני היראה והאהבה וטהרת הלב אינם מוטבעים באדם, ואינם נמצאים בתנועותיו הטבעיות – שינה ויקיצה, רעב ושובע וכו', אלא צריך אמצעים ותחבולות לקנות אותם. יש כאלו שמפסידים להם שירחיקום מן האדם, ולא חסרות להרחיק מפסידיהם. אם כן איפוא, איך לא יצטרך אדם למצוא זמן ולעיין בכך, ולדעת את אמיתות הדברים והדרך להשיגם ולקיימם? מאין תבוא החכמה בלב אדם אם לא יבקשנה? וכיוון שהתאמת אצל כל חכם צורך תמימות העבודה וחובת טהרתה ונקיונה – שבלי אלו, לא רק שאינה רצוייה אלא נמאסת ומתועבת "כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות הוא מבין".
ומה נענה ביום תוכחה אם התרשלנו מן הלימוד הזה, והזנחנו דבר שכל כך מוטל עלינו – שהוא הוא העיקר מה שה' מבקש מאיתנו? הייתכן שיעמול שכלנו בחקירות שאיננו חייבים בהם, ובפלפולים שלא ייצא כלום מהם ודינים שלא שייכים לנו, ואת מה שאנחנו חייבים לבוראנו חובה רבה נניח להרגל, או שנניח אותו ל"מצוות אנשים מלומדה"? אם לא הסתכלנו ולא למדנו מהי היראה האמיתית ומהם ענפיה, איך נקנה אותה? ואיך נמלט מן ההבל העולמי המשכיח אותה מליבנו? הלא היא תשכח ותלך אף על פי שאנו יודעים את חובתה.
כמו כן האהבה לה' – אם לא נשתדל לקבוע אותה בלבבנו בכח, בכל האמצעים שברשותנו, איך נמצא אותה בנו? מאין יבואו הדבקות וההתלהטות בנפשותנו עם ה' ותורתו יתברך, אם לא נשעה אל גדולתו ואל רוממותו, שתוליד בנו הדבקות הזו? איך תטהר מחשבתנו אם לא נשתדל לנקות אותה מהמומים שמטיל בה הטבע הגופני? הרי כל המידות צריכות כל כך תיקון ויישור... מי יתקן אותם ומי יישר אותם אם לא נשים אנחנו לב אליהם ולא נדקדק בהם דקדוק גדול?
הלא אם עיינו את הדבר עיון אמיתי, היינו מוצאים שהוא אמיתי, ומיטיבים לעצמנו, ומלמדים אותו את האחרים ומיטיבים עמם גם כן, כדברי שלמה: אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין ייראת ה׳: (משלי ב, ג-ד) הוא לא אומר תבין פילוסופיה, מדע, רפואה, דינים או הלכות – אלא אז תבין יראת ה'.
הרי לך - על מנת להבין את הייראה צריך לבקש אותה ככסף ולחפש אותה במטמונים.
האם מספיק לנו מה שלמדנו מאבותינו? האם מספיק לנו מה שכל בן-דת יודע בדרך כלל? ואולי מצאנו זמן לכל חלקי הלימוד ולזה לא יישאר זמן? למה שאדם לא ויקבע לעצמו זמן להסתכלות הזו, אם הוא חייב לפנות בשאר זמנו אל עניינים אחרים?
הכתוב אומר: "הן יראת ה' היא חכמה: (איוב כח', כח) היראה היא חכמה, הוא אומר, וודאי שמה שנקרא חכמה מצריך לימוד. והאמת היא, שאכן צריך לימוד גדול על מנת ללמוד את יראת ה', על מנת שנדע אותם באמת ולא על הדמיון והסברה הכוזבת, כל שכן לקנות אותן כמו שקונים חכמה ולחפש אותן כמו שמחפשים מידע.
משה ע״ה מלמדנו באמרו: ועתה ישראל, מה ה' שואל מעימך? כי אם ליראה את ה' אלוהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו, ולעבוד את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצוות ה' וכל חוקותיו" משה כלל כאן את כל חלקי שלמות העבודה אותה ה' רוצה מאיתנו: היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה, שלמות הלב ושמירת כל המצוות.
היראה – היא יראת רוממותו – ליירא מפניו כפי שייראים מלפני מלך גדול ונורא, ולהתבייש מגדולתו על כל תנועה שמתנועעים, כל שכן בדברינו לפניו בתפילה או בעיסוק בתורה.
ההליכה בדרכיו - כוללת את כל עניין יוש המידות ותיקונם, כלומר לנהוג בכל מידותינו לכל מיני פעולותינו על פי היושר והמוסר (כל שהוא תפארת לעושיה) דהיינו כל מי שהולך אל תכלית ההטבה האמיתית שתולדתה הוא חיזוק תורה ותיקון אחוות המדינות.
האהבה – שתתקבע בלב האדם אהבה אל ה' יתברך, עד שנפשו תתעורר לעשות נחת רוח לפניו, כמו שלבו מתעורר לעשות נחת רוח להוריו, ויצטער אם חיסר מצידו או מאחרים, יקנא על זה, וישמח בעשותו כן.
שלמות הלב – שתהיה העבודה לפניו בטוהר כוונות, כלומר- לתכלית עבודת ה' בלבד ולא לשום סיבה אחרת, וזה כולל שיהיה לבו שלם בכך מבלי לפסוח על הסעיפים הקודמים.
שמירת כל המצוות – כמשמעו, כל המצוות בכל דקדוקיהן ותנאיהן.
קצת מ פרק א' המתאים לענייננו:
בבאור כלל חובת האדם בעולמו
יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה- שיהיה ברור ואמיתי לאדם מהי חובתו בעולם, ובמה הוא צריך להתבונן ולעשות בכל ימי חייו.
מה שהורונו חז"ל הוא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג הגדול ביותר שניתן למצוא, מקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי האדם נברא על מנת להתכונן לכך. הדרך להיע לשם היא העולם הזה, הוא פרוזדור לעולם הבא. מאחר ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה, האדם הושם פה על מנת שעל ידי האמצעים העומדים לרשותו יוכל להגיע לעולם הבא, ולרוות שם בטוב אשר קנה.לו על ידי האמצים האלו.
"היום לעשותם" (דברים ז', יא) ומחר לקבל שכרם.
אם נתבונן בדבר נראה כי השלמות האמיתית היא הדבקות ב ה'. כי רק זה הוא הטוב, וכל דבר אחר שבני אדם יחשבוהו לטוב, אינו אלא שווא והבל. אך על מנת שהאדם יזכה לטוב הזה, עליו לעמול ולהשתדל ולהתייגע לקנות את הדבקות בה', להשתדל לדבוק בו בכח המעשים שתולדתם, זה העיקר והעניין, ואלו הן המצוות.
והנה, ה' שם אותו לאדם במקום שהתאוות החומריות מרחיקות אותו ממנו – כלומר שאם האדם יימשך אחר תאוות חומריות, הוא הולך ומתרחק מן הטוב האמיתי, ואז הוא באמת מושם בתוך מלחמה חזקה, כי כל ענייני העולם (לטוב או למוטב) הם נסיונות לאדם, עוני מצד ועושר מצד, שלווה מצד ויסורין מצד, עד שהמלחמה נמצאת מלפנים ומאחור, ואם יהיה האדם בן חיל, וינצח את המלחמה מכל הצדדים, הוא יהיה אדם שלם שיזכה לדבוק בבוראו, ויצא מן הפרוזדור ויכנס בטרקלין ויהיה מואר באור החיים, וככל שיכבוש את יצרו ותאוותיו ויתרחק מן אלו שמרחיקים אותו מהטוב וישתדל להדבק בו, כך ישיג אותו וישמח בו.
אם נעמיק עוד בעניין נראה כי העולם נברא לשימוש האדם, אך הדבר דומה למשקולת – כי אם האדם נמשך אחרי העולם ומתרחק מבוראו – הוא מתקלקל ומקלקל את העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו, ומשתמש בעולם כסיוע בידו לעבוד את בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו.
כי זה עילוי גדול לבריות כולן, בהיותן משמשים את האדם השלם בקדושתו.
האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה אלא בעבור מצבו בעולם הבא, אך מצבו בעולם הזה הוא אמצעי להטבת מצבו בעולם הבא, התכלית.
ובאמת נראה, כי שום בעל שכל לא יכול להאמין שבריאת האדם היא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם העולם הזה? מי הוא זה שבאמת שמח ושלו ממש? כמה צער, מכרוב, טרדות ומחלות יש לאדם, ואחר כל זאת – המוות. גן אחד מאלף לא ימצא בעולם הנאות ושלווה אמיתית, וגם אם יגיע לגיל מאה – כבר עבר ובטל מן העולם. זאת ועוד – אם תכלית בריאת האדם היתה לצורך העולם הזה, למה היה צריך לנפוח בו נשמה כל כך חשובה ועליונה מן המלאכים עצמם, כל שכן נשמה שאינה מוצאת שום נחת רוח מעינוגי העולם הזה? משל לעירוני שנשא בת מלך, גם אם יביא לה את כל מה שבעולם – זהו כלום עבורה. כך נפש היהודי – אילו הבאת לה כל מעדני העולם, הם כלום עבורה, שהיא מן העליונים.
כי על כורחנו אנו נוצרים ועל כורחנו אנו נולדים, כי הנשמה לא אוהבת את העולם הזה אלא להיפך, מואסת בו. אם כך, מדוע ברא הבורא בריאה שתכליתה נמאסה עליה, אלא אם כן תכליתה היא למצבו בעולם הבא. כל כן ניתנה באדם הנשמה הזו, כי לה ראוי לעבוד, ובה יוכל האדם לקבל שכר במקומו וזמנו, שלא יהיה דבר נמאס על נשמתו אלא אדרבא – נחמד ואוהב איתה. וזה פשוט.
ולאחר שידענו זאת, מיד נבין את חומרת המצוות שעלינו ואת ייקר העבודה שבידינו, כי אלו האמצעים שמביאים אותנו אל השלמות האמיתית, אשר בלעדיהם לא תושג תכלית האדם כלל, והרי ידוע כי התכלית תגיע רק אם נקבץ את כל האמצעים הקיימים ונשתמש בהם, עד שתגיע, וכפי עצמת האמצעים ושימושם – כך תהיה התכלית הנולדת מהם, וכל הבדל קטן שימצא באמצעים, תולדתו תבחן בבירור (בהגיע זמן התכלית, הנולדת מקיבוץ כולם).
מעתה, וודאי שהדקדוק שידקדק אדם על עניין המצוות והעבודה חייב להיות בתכלית הדקדוק, כמו שמדקדקים שוקלי זהב ופנינים, כי דקדוק זה הוא השלמות האמיתית והיקר הנצחי, שאין יקר ממנו. אם כך למדנו כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות, לעבוד את ה' ולעמוד בנסיונות, והנאות העולם הן רק עזר וסיוע בלבד, על מנת להשרות על האדם נחת רוח ויישוב דעת, למען שיוכל לפנות את לבו אל עבודת ה' המוטלת עליו.
בספרו "מסילת ישרים״ הרב משה חיים לוצאטו מפרש את סדר עבודת ה׳ על פי ברייתא של רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקית מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענווה, ענוה מביאה לידי יראת החטא, יראת החטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים.
אמנם רוח קודשו של ה׳ לא תבוא אל האדם בגלל רצונו אט מעשיו אלא ברצון ה׳, ועל על פנים רוח הקודש עליה מדברים המקובלים קשורה במיסטיקה, אך היודעים לברור הבר מן המוץ ימצאו חכמה גדולה בהקדמתו של המחבר, מאירת עיניים ומעירת לב, כפי שהבאנו בעריכה קלה.
ובמילותיו של הרמח״ל: חיבור זה מחובר לפי סדר הברייתא הנ"ל, להזכיר לעצמי ולאחרים את תנאי העבודה השלמה למדרגותיהם, ובו יבואר בכל אחד מהם ענייניו ופרטיו, מהי הדרך לקנות אותם ומה הם מפסידיו, והדרך להשמר מהם. כי אקרא בו אני וכל מי שימצא בו נחת, למען נלמד ליראה את ה' אלוהינו ולא תשכח ממנו חובתנו לפני, ואת מה שהחמרות והטבע מנסים להסיר מלבנו, הקריאה וההסתכלות תעלה על זכרוננו ויעירנו אל המצווה עלינו. וה' יהיה בכסלנו וישמור רגלנו מהלכד, ותתקיים בנו בקשת המשורר האהוב לאלוהיו "הורני ה' דרכך אהלך באמתך, יחד לבבי ליראה שמך" (תהלים פו' יא) אמן כן יהי רצון