תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב

על נוסח המסורה והצורך בתיקונו

נוסח התנ״ך שבידנו שונה על ידי ׳בעלי המסורה׳ 
כתוב ונקרא בנוסח המסורה

השם "מסורה" מגיע מלשון מסירה בהקפדה מדור לדור, וגם מלשון ספירה שכן בעלי המסורה היו סופרים את אותיות המקרא, תיבותיו ופסוקיו, ומבחינתם אין לשנות מהגרסה הסופית שתיקנו אפילו אות. חשוב לדעת - נוסח המסורה הוא היסוד לחוקות הבעל-פה והלכותיה. מוסרי המסורה דרשו כל תג ותג שבמקרא ולא תתקיים חוקתם מבלי שמירה מעולה על נוסח המקרא.

העיסוק במסורת המקרא התנהל במשך מאות שנים והוא פרי עבודה קיבוצית ענפה: "בעלי המסורת היו למאות ולאלפים, דור אחרי דור, כמה שנים. ולא נודע זמן התחלתם, גם זמן חתימתם". (אליהו בחור, בהקדמה לספרו "מסִרת המסֹרֵת"). עיסוקם כלל: החלטה על הספרים שיכללו בתנ״ך, חלוקתו לפרקים, חלוקה לפסוקים, חלוקה לפרשיות, ניקוד, הוספת טעמים, הסרה או הוספה של האות ו׳, שימור אותיות זעירא, רבתי ואותיות תלויות, (תופעות שהן לא יותר מטעות סופר) ובהמשך חלוקת התורה לפרשות. אחד ממפעלם היה חילופי כתיב וקרי(א) והכריחו קריאת השינוי שעשו, ולא את הנוסח המקורי, כאילו ידעו הם טוב יותר מאלהים חלילה מה צריך להכתב בו, ומפליאה התעוזה לשנות דבר ה׳.  
הוציאו את ספר יהושע מכלל ספרי התורה
במאמר מקיף בררנו את מעמדו של ספר יהושע, ממשיך דרכו של משה להבאת העם לארץ ישראל וכיבושה מיד עממי כנען. מלבד ההקשרים הסיפוריים החזקים והגיון גבולות התורה, שלא תסתיים אלא עם הנתחלות העם בארצו כמובטח לאבותינו אברהם, יצחק וישראל, ניתנו מצוות נוספות מידי ה׳ אל יהושע. קראו על כך כאן.
בנוסף לספר יהושע שני פרקיו הראשונים של ספר שופטים, סיפורי כיבוש והתנחלות נוספים ותאור מותו של יהושע בפעם השנייה, באותם המילים. גם עדות ה׳ על השארת אוייבים לנסות בם את ישראל לדורי דורות, אחד המאמרים החשובים לחיי ישראל בעתיד? חקירת 2 הפרקים הראשונים שבספר שופטים הביאה לגילוי גבולות התורה האמיתיים קראו כאן.
חלוקה חדשה לפרשות השבוע
לאחר שהתברר כאן שספר יהושע ושני פרקי שופטים הנם חלק בלתי נפרד מהתורה, נוצר הצורך להוסיפם למחזור הקריאה השנתי בן 52 פרשות - מספר שבתות השנה בלוח המקראי. החלוקה תומכת בגבולות הסיפורים האמיתיים. לקריאת פרשות השבוע.
תיקוני ניקוד
לעתים נפלו טעויות ניקוד בכתובים. את הניקוד המקורי הצבנו בסוגרים {מסולסלות} לדוגמא: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מָלְאוּ {מִלְאוּ} יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהוָה (שמות לב, כט). הרי הלויים כבר מילאו ידם ע״י הריגת החוטאים, ואין צורך לצוותם לעשות זאת שוב.  
ערבוב חלקי פסוק
הצבעים מבהירים את הערבוב הלא הגיוני בעליל של חמשת חלקי הפסוק בסידור המסורה, לעומת הסידור הנושק ביותר לכוונת התורה בעינינו.
מסורה: הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשל בּוֹ
מתוקן: הֲלוֹא לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאַתָּה תִּמְשל בּוֹ וְאִם לֹא תֵיטִיב וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ׃ 
 

כי החטא מגיע ממקור חיצוני לאדם, רוצה לומר אלהינו, שהחטא רובץ לפתחך וככזה אינו מגיע ממך. אם תבחר בטוב הלא שאתה תמשול בו ותסלקו מעליך, ואם לא תבחר בטוב תהיה אליך תשוקתו, ובזה מצייר את החטא כבעל רצון ומשתוקק לאדם, ההיפך מהמחשבה ההלכתית בה יצר טוב ויצר רע משתוללים בלב פנימה, עד לנצחון האחד ללא יכולת האדם למשול בו. 

בתורה מוצגת העמדה הזו בדמות אזהרה מפי ה׳ לקין טרם יהרוג את אחיו: וַיֹּאמֶר יהֹוָה אל קָיִן לָמה חָרָה לָך וְלָמה נָפלוּ פָניךָ: הלוֹא לַפֶתַח חַטָאת רֹבֵץ אם תיטִיב שְׂאֵת ואתה תמשֹל בו ואם לא תֵיטִיב ואליך תשׁוקתוֹ׃ (ד, ז)*
מועד קרבן העצים הוצא מספר ויקרא - מוכח מספר נחמיה ומן המגילות
על קיומו של מועד קורבן העצים למדנו מספר נחמיה, אך למרות הכתוב, קורבן העצים אינו מוזכר בתורה. מדובר בשני אזכורים לקרבן העצים ולא אחד, מעידה כפולה של מנסחי המסורה שלא השכילו להוציא את הראיות שמעידות על חבלתם את כתובים: 
  • והַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה׃ (י, לה).
  • וְלַבִּכּוּרִים זכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה: (יג, לא)וּלְקֻרְבַּן הָעֵצִים בְּעִתִּים מְזֻמָּנוֹתוָאַעֲמִידָה מִשְׁמָרוֹת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם אִישׁ בִּמְלַאכְתּוֹ

לקרבן העצים כבר מצאנו עדים רבים, כספר היובלים, ומגילת המקדש, מקטעי מגילות ואף רמזים בתורה נמצאו, ואין ספק לגבי אמיתתו, אלא שלא ידענו היכן מקומו בתורה עד שמצאנו את העֵד החשוב, מקטע ממגילת ספר ׳ויקרא׳ ובו מקום הצווי בספר התורה, לאחר פרשיית המועדים בפרק כג׳. קראו על כך כאן
החלפת אותיות​
דוגמא: וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַכְתּוֹ:

בספר שמות מוזכרת אותה הוראה אכזרית לגבי פדיון פטר חמור, פעמיים: וְכׇל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ: (שמות יג, יג) וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ: (שמות לד, כ)

הנה ההוראה האמיתית מתבררת מהתורה עצמה: וְאִם כׇּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קרְבָּן לַיהוָה וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ: (ויקרא כז, יא) ועוד אחת, שתיים מול שניים: אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה: (במדבר יח, טו)

ומי יאמין כי אלהינו כה אכזרי ויתן מות חיה בכזה אופן ושלא לצורך קרבן או אכילה, רק מעשה חסר תכלית שכולו הפסד וצער? ואיך התיישב על דעתם של כל מקבלי הרעיון על נספחיו ומסורותיו רעיון ׳וערפתו׳ עם ׳אל רחום וחנון׳? איך? ואיך איש לא התקומם על זאת מלבד חכם קראי אחד? החכם מרדכי בן יוסף סולטנסקי בספרו ׳תיטיב דעת׳.
שיכולי אותיות
דוגמא: וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּכֹרָה:

לאחר שהלוים הורגים בעושי העגל עובר אליהם תפקיד הלוייה במקום בכורות ישראל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהוָה כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּכֹרָה: (שמות לב, כט)  את המילה בְּכֹרָה החליפו בבְּרָכָה, ובאמת שלברכה אין כאן קשר, כמוסבר: וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כׇּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: (במדבר ג, יב).

חלקי פסוק שאינם במקומם 
וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה לֹא הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ וְהַנֶּגַע לֹא פָשָׂה טָמֵא הוּא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ פְּחֶתֶת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ׃ [ויקרא יג, נה]

הפסוק עוסק בנגעי צרעת הבגד, אולם נכנס לסופו חצי פסוק הקשור לנגעי הגוף בלי ספק. לא ידענו מאין בא משום שאין זו העתקה כפולה, רק היסח דעת של עורכי המלל. 

חלוקה לפסוקים
ממצאי המגילות אישרו את הידוע - התורה נכתבה ללא פיסוק, ניקוד, טעמים או חלוקה לפסוקים. בחלוקתם, לעתים הפסיקו המחלקים את הפסוק במקום הפחות מסתבר מבחינת פשט הכתוב ועניינו.
אין צורך בפיסוק לשון הקודש
מלבד כל זאת, התורה יכולה להקרא ללא כל הנ״ל. פרופסור אהרן מירסקי הוכיח בספרו ׳הסגנון העברי׳ שאין כלל צורך בפיסוק או הטעמה של העברית, וכאן כמה מילים מדבריו:

לשון עברי כל פִסוקו עליו וטעמיו מתוכו משל למה הדבר דומה לרימון שהמוהָל שלו נתון בנרתיקים ונרתיקיו עשויים מדוֹרוֹת מדורות כדי שלא יהיו כולם שרויים בערבובייה אין הוא נזקק לטובת ידיהם של הבריות שיבואו ויתקינו בו מחיצות אלא מי שברא את הרימון ברא מחיצותיו

כך לשון עברי יש בו גם סימני הפסק בתוכו עולים עם דבורו ואין הוא צריך שיבואו ויתנו בו סימני הפסק חיצוניים אלא מי שברא את הלשון ברא בו פִסוק טעמיו


פרופ׳ אהרן מירסקי // הסגנון העברי // עמ׳ 69 
על אנשי המסורה - שבתאי בן יום טוב אבן בודד
כי אנשי המסורה כל עסקם מניין האותיות שבכתבי הקדש, ולא ברוח דעת, ולא בדרישה וחקירה, ומה הועילו במניינם? לא הועילו אנשי המסורה במלאכתם ולא זאת בלבד כי גם הרעו לנו, מפני שהמון קוראי מקרא ודורשיו בישראל סומכים על המסורה ומניינה וכל הבא לתקן את המעוות שיצא מתחת ידיה אין לו שומע מאתם.
טעמי המקרא
לטעמים אשר הומצאו על ידי פרושים מבבל מצאנו סיבות מקלקלות ולא בונות:

1. לטעמים יש כח פיסוק -לא פעם הפיסוק מטֶה את כוונת הפשט. למקף יש כח מחבר בין מילים והופכם לצירופים, וזו הנחייה פרשנית ברורה.

2. הכבדה על הקריאה - בנוסף לניקוד על כל מילה יש לפחות טעם אחד, ובנוסף פזורים מקפים על פני הטקסט המקשים על הקריאה, בעיקר על הקורא הלא מלומד, וממאיסים ומרחיקים את הלימוד בבחינת מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה.

3. הטעמים הם גם הוראת ניגון שאינה תמיד ברורה להבנת המאזין הלא בקיא ומביאה להרגשת סתימות ושעמום. האזנה לקריאה קולחת של הכתובים עדיפה לאוזן ולשכל, ואף מצווה: הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (דברים לא, יב).

4. השם ׳טעמים׳ הנו יומרני ומתריס. כי בא לומר שהתורה תפֵלה וחסרת טעם, ולא ניתן לדבר זה יד.

חלוקת התנ״ך לפרקים
אומרים, שחלוקת התנ״ך לפרקים נעשתה ע״י אבות כנסייה נוצריים במאה השלישת לספירה הכללית, אז נכתבה הוולגטה, תרגום התורה ללטינית. החלוקה הקיימת שרירותית ולא עושה חסד עם תוכן הכתובים, בלשון המעטה, וזאת מסיבות הקשורות בתאולוגיה נוצרית. החלוקה התקבלה על יהודים במאה ה- 12 והתקבעה בספרי התנ״ך בטענה קלושה: נוחות מציאת הפסוקים בתקופה בה הפולמוס היהודי-נוצרי היה בשיאו.
 
סיכום החבלות
חלוקה לא נכונה לפרשות - המעוותת הבנת סיפורים בשלמותם.
חלוקה לא נכונה לפרקים - תחיבת פסוקי התחלת סיפור בסיום הפרק קודם ואיבוד גבולות הסיפור.
פרשות פתוחות וסגורות - קביעת גבולות פרשיות שאינה נצרכת.
הוספת טעמים כמפסקים - הגורמים להבנה לא נכונה של הפסוקים אך מבלעדם לא תתקיימנה הלכות הבעל פה.
הוספת קריא ללא הצדקה - שהוא למעשה חבלה רבתי, מדובר בהחלפת מילות התנ״ך וזו כפירה בדבר ה׳.
ניקוד לא נכון הנובע מחוסר הבנה, שכן הנקדנים לא היו מבארים.
תיקון העתקות כפולות מהתורה - אין זו חבלה

מאחר והתורה מקצרת ואינה מאריכה בדבריה, במקום בו נמצא הארכה או הסבר שנראים לא קשורים בהגיון תחבירי לכתוב, יש לברר מדוע זה כך. אחת הסיבות היא הערות סופרים. ספרי התורה הועתקו פעמים רבות מספור מאז זמן כתיבתם, ולנו ראייה לכך מממצאי המגילות. בקומראן נמצאו עותקים רבים של מגילות מתקופות שונות. למעשה, אתר קומראן הוא היחיד בו נמצאו העתקות מתקופות שונות והדבר מחזק את הסברה שההעתקות נכתבו בידי קבוצת כהנים סופרים, ולדעתנו נשמרו בידי משמרת צדוק.

אספנו את כל המקרים בהם חשד להעתקה כפולה בספרי התורה: הסימון הצהוב מסמן את ההעתקה המיותרת, הסימון בתכלת - את המקום האמיתי של הכתוב. בנוסח התורה הכפילות הוצאה מהטקסט.  

בספר שמות 


•  וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהי הַכּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כנּים בְּכָל אֶרֶץ מצְרָים׃ וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹציא אֶת הַכּנּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהי הַכּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה׃ וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהים הוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דּבֶּר יְהוָה׃ [ח, יג-טו] 

בספר ויקרא 


•  כָּל אישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יגַּשׁ לְהַקְריב אֶת אשֵּׁי יְהוָה מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יגַּשׁ לְהַקְריב׃ לֶחֶם אֱלֹהָיו מקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשׁים וּמן הַקֳּדָשׁים יֹאכֵל׃ [כא, כא-כב] 
•  בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לפְנֵי יְהוָה תָּמיד מֵאֵת בְּנֵי ישְׂרָאֵל בְּרית עוֹלָם׃ [כד, ח]

בספר וידבר 


• וְשָׁמְרוּ אֶת משְׁמַרְתּוֹ וְאֶת משְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמּשְׁכָּן׃ וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת משְׁמֶרֶת בְּנֵי ישְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמּשְׁכָּן׃ [ג, ז-ח] 
•  וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תּקָּח עֶשְׂרים גֵּרָה הַשָּׁקֶל׃ [ג, מז] 
•  כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מְלֵאֹת קְטֹרֶת עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ כָּל זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרים וּמֵאָה׃ [ז, פו]
•  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאָביהָ יָרֹק ירַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תכָּלֵם שׁבְעַת יָמים תּסָּגֵר שׁבְעַת יָמים מחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף׃ וַתּסָּגֵר מרְיָם מחוּץ לַמַּחֲנֶה שׁבְעַת יָמים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מרְיָם׃ וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמדְבַּר פָּארָן׃ [יב, יד-טז]
•  עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלּינים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי ישְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלּינים עָלַי שָׁמָעְתּי׃ [יד, כז] 
•  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָביךָ אתָּךְ תּשְׂאוּ אֶת עֲון הַמּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אתָּךְ תּשְׂאוּ אֶת עֲון כְּהֻנַּתְכֶם׃ [יח, א]


בספר דברים 


•  אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמין וּשְׂמֹאול׃ [ב, כז]
•  אַל תֹּאמַר בּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצדְקָתי הֱביאַני יְהוָה לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרשְׁעַת הַגּוֹים הָאֵלֶּה יְהוָה מוֹרישָׁם מפָּנֶיךָ׃ לֹא בְצדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כּי בְּרשְׁעַת הַגּוֹים הָאֵלֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרישָׁם מפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיצְחָק וּלְיַעֲקֹב׃[ט, ד-ה]
•  וְהַלֵּוי אֲשֶׁר בּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עמָּךְ׃ מקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנים תּוֹציא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהוא וְהנַּחְתָּ בּשְׁעָרֶיךָ׃ וּבָא הַלֵּוי כּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה׃ [יד, כז-כט]
•  וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל אַרְצֶךָ וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ בְּכָל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ׃ [כח, נב]
•  וְאָכַלְתָּ פְרי בטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָציק לְךָ אֹיְבֶךָ׃ הָאישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתיר׃ מתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מבְּלי השְׁאיר לוֹ כֹּל בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָציק לְךָ אֹיבְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ׃[כח, נג] 
•  חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עם חֵלֶב כָּרים וְאֵילים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדים עם חֵלֶב כּלְיוֹת חטָּה וְדַם עֵנָב תּשְׁתֶּה חָמֶר׃ [לא, יד]

בספר יהושע 


•  אֵל אֱלֹהים יְהוָה אֵל אֱלֹהים יְהוָה הוּא יֹדֵעַ וְישְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אם בְּמֶרֶד וְאם בְּמַעַל בַּיהוָה אַל תּוֹשׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה׃ [כב, כב] 

הערות סופרים שהשתמרו בנוסח המסורה בתורה, ואין זו חבלה

​הסוגריים מסמנים הערת מעתיק שנטמעה במקרא, מדובר במילה או בכמה מילים המבארים את הכתובים. 

ספר בראשית

•  עָשׂוּ מלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבֹיים וּמֶלֶךְ בֶּלַע (היא צֹעַר)׃ [יד, ב] 


ספר שמות


•  וְכסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ (וְלֹא יוּכַל לרְאֹת אֶת הָאָרֶץ) וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנּשְׁאֶרֶת לָכֶם מן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מן הַשָּׂדֶה׃ [י, ה] 
•  וַיּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהים הַהֹלֵךְ לפְנֵי מַחֲנֵה ישְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם (וַיּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם)׃ [יד, יט] 
•  וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתּי אֲלֵיכֶם תּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהים אֲחֵרים לֹא תַזְכּירוּ (לֹא ישָּׁמַע עַל פּיךָ)׃ [כג, יג] 
•  בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת (מַחֲצית הַשֶּׁקֶל) בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדים מבֶּן עֶשְׂרים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמשּׁים׃  [לח, כו]


ויקרא 

•  וְאישׁ אֲשֶׁר ינְאַף אֶת אֵשֶׁת אישׁ (אֲשֶׁר ינְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ) מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת׃ [כ, י]
•  וְאישׁ אֲשֶׁר ישְׁכַּב אֶת אשָּׁה דָּוָה וְגלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ (אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה) וְהוא גּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מקֶּרֶב עַמָּם׃ [כ, יח]
•  וּבָתֵּי הַחֲצֵרים (אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָביב) עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב גְּאֻלָּה תּהְיֶה לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא׃ [כה, לא]

דברים

•  לֹא מֵרֻבְּכֶם מכָּל הָעַמּים חָשַׁ֧ק יְהוָה בָּכֶם וַיּבְחַר בָּכֶם (כּי אַתֶּם הַמְעַט מכָּל הָעַמּים)׃  [ז, ז] 
•   וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשׂיתֶם (אֶת הָעֵגֶל) לָקַחְתּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מן הָהָר׃ [ט, כא] 
•  וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע (שְׁתֵּי פְרָסוֹת) מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ׃ [יד, ו]
•  וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאשָּׁה הַהוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ (אֶת הָאישׁ אוֹ אֶת הָאשָּׁה) וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנים וָמֵתוּ׃ [יז, ה]
•  לֹא תזְרַע כַּרְמְךָ כּלְאָים פֶּן תּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה (הַזֶּרַע אֲשֶׁר תּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם)׃ לֹא תלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז (צֶמֶר וּפשְׁתּים יַחְדָּו)׃ [כב, ט-י]
•  כּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבים כְּנַפְשְׁךָ (שָׂבְעֶךָ) וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תתֵּן׃ [כג, כה] 
•  כּי ימָּצֵא אישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו (מבְּנֵי ישְׂרָאֵל) וְהתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבעַרְתָּ הָרָע מקּרְבֶּךָ׃ [כד, ז]

יהושע

•  וַיַּעַמְדוּ הַמַּים הַיֹּרְדים מלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד בֵּאָדָם {מֵאָדָם} הָעיר אֲשֶׁר מצַּד צָרְתָן וְהַיֹּרְדים עַל יָם הָעֲרָבָה (יָם הַמֶּלַח) תַּמּוּ נכְרָתוּ וְהָעָם עָבְרוּ נֶגֶד יְריחוֹ׃ [ג, טז] 
•  וְהַכֹּהֲנים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עֹמְדים בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן עַד תֹּם כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר צוָּה יְהוָה אֶת יְהוֹשֻׁעַ לְדַבֵּר אֶל הָעָם (כְּכֹל אֲשֶׁר צוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ) וַיְמַהֲרוּ הָעָם וַיַּעֲבֹרוּ׃  [ד, י] 
•   כּי אַרְבָּעים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי ישְׂרָאֵל בַּמּדְבָּר עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי (אַנְשֵׁי הַמּלְחָמָה הַיֹּצְאים ממּצְרַים) אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה: [ה, ו]
•  הָראוּבֵני וְהַגָּדי לָקְחוּ נַחֲלָתָם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם מֹשֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מזְרָחָה (כַּאֲשֶׁר נָתַן לָהֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה): [יג, ח] 
•  וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי ישְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם (מֵעוֹלָם) תֶּרַח אֲבי אַבְרָהָם וַאֲבי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהים אֲחֵרים׃ [כד, ב]