חקר התנ״ך ומגילות המקדש
הוצאה לאור של הספרים הגנוזים

 נוהגים לחלק את ימי ישראל לשתי תקופות גדולות, הראשונה מתחילה ממתן התורה ועד תחילת הקמת הבית השני, עזרא נחמיה והנביאים האחרונים. זו היא תקופת הראות כבוד ה׳ בארץ ועבודתו בדרך אחד, דרך התורה והמצווה הכתובה, עבודת הכהנים, הקרבנות, וכל דבר מקדש הקודש. התקופה השניה מתחילה עם כתיבת המשנה, המאופיינת בהנהגת חכמים ובתורה אחרת, שנשמרה שבעל־פה[1]. אך בין שתי התקופות ישנה תקופה נעלמה, תקופת־ביניים בת יותר מ- 600 שנה של העלם ושביתת עט סופרים שכונתה בשם ׳חתימת ספרי הקודש׳ ויש לחקור ולהעמיד דברים על דיוקם בדבר קורותיה.

את תקופת החושך הספרותי מאפיינת קבוצה בשם ׳אנשי כנסת הגדולה׳ שנהיו לשם דבר בישראל[2] ועליהם אין אנו יודעים דבר, שכן מעזרא ואילך לא נשתמר אפילו שמו של חכם אחד שליבּנו את כתבי הקודש, או קבעו נוסח תפילה, או תיקנו תקנות. מי ומי היו האנשים האלה ולפחות נשאל מי היו ראשיה? בכל ימי קיומם פרושה עליהם כנף ההעלם מלבד מקרה שאינו מן האפשר - שמעון הצדיק שפותח את תקופת ׳אנשי הכנסת הגדולה׳ וגם חותמה[3].

נזכור-נא את דבר המתייוונים ומסתפחיהם בימי בית שני[4], אשר הנזרו לבושת ועבדו עבודה זרה בקהל־עם, ויגזרו שמד נורא על כל שומרי תורה ועל כל עושי מצווה, ויקראו חרב הרג ואבדון לכל מי שלא יעבוד כמוהם, והרגו כל מי שמל את בנו, וכל מי ששמר שבת מחללו. למעשי הרשעה קשה לייחס מקריות - רדיפת וסילוק הכהנים, החרבת בית המקדש, החלפת מועדי הקודש ואיבוד ושריפת כל ספרי התורה ולומדיה – מתראים כמעשה מתוכנן מראש שהצריך מספר רב של פועלים המתמסרים לעניין, ומקום ארגון למאמץ, שאותו סיפק בית-המדרש.

סמוך לסוף בית שני הוסר הלוט מעל אנשי השם, את החוליה המקשרת בין הכהנים נבחרי ה׳ לדמות המופת החדשה, ה׳תלמיד החכם׳, מילאו חמישה דורות של זוגות בעלי שיטות שונות לתורה, ולאחריהם הלכו שמות החכמים הבודדים והתרבו עד לגמר התקופה התלמודית[5]. חכם מוסר בשם פלוני שמוסר בשם חכם ראשון ובמאמרים החלו רואים עניין וקניין גדול ״כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר״[6] וחידושיו של תלמיד חכם בתורה היו לנחלתו בכל העולמות!

ומשהפעילות בבתי המדרש הגיעה למיצוייה, השמועות שהצטברו לספריית הענק אשר עוד הלכה והתרבתה בזכרון, כביכול, שפר חלקה מגורל ספרי התורה. עלה על הכתב החיבור־הדתי־המחייב־החדש והוטלה המלכודת, הרשת הצפופה והמסובכת של מצוות ההלכה אשר לשם ביצוען נדרשה מומחיות ובהמשך הסמכה. והחכמים ראו עצמם ראשי העם חכמיו ושריו, מופקדים על הירושה החדשה אותה ינחילו לדורות הבאים לעבדה ולשמרה.

ההלכות הקשורות בלוח השנה מעידות עצמן, שהתורה שבעל־פה אינה פרוש או הסבר או המשך של התורה הכתובה. בתורה: דַבּר אל בני ישראֵל ואמרתָ אלהם מועדי יהוָה אשר תקראו אֹתָם מִקרָאֵי קֹדֶשׁ אלה הֵם מוֹעֲדָי: (ויקרא כג, ב) ובהלכה: 'אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אַתֶּם, בין בזמנן בין שלא בזמנן, אַתֶּם אפילו שוגגין, אַתֶּם אפילו מזידין, אַתֶּם אפילו מוטעין.״ (בבלי ראש השנה, כה עא)

עוד ועוד חידושים מפליגים בעלי משמעות מרחיקת לכת התחדשו בבתי המדרש של החכמים, ולפנינו לראייה טבלת השוואה בין לוח השנה של ההלכה ללוח הכהני הנאמן לתורה, אשר כוחה חדש עמה לדבר עם כל אויביה בשער.

הערות:

[1] התקופה הראשונה נמשכה עד שנת 400 לפנה״ס בקרוב, והתקופה השנייה מתחילה בין השנים 120-300 לסה״נ ועד ימינו.

[2] לא נמצא זכר ל׳כנסת גדולה׳ - לא בתנ״ך, לא במגילות, ולמעשה באף מקור אחר מלבד ספרי ההלכה. עזרא ונחמיה וגדולי העם לא תיקנו תקנות ולא העזו פניהם לשנות ממצוות התורה, רק אכפוה כלשונה: מצוות הקהל, איסור חיתון עם הגויים ושחרור עבדים. ל׳כנסת׳ יוחסו דברים מספרי יוספוס: הגדרת חוקה של ממלכת חשמונאים, ומינוי מפקדי מחוזות במרד ברומאים.

[3] תאורו של שמעון הצדיק בספר בן סירא מעיד ששמעון בן סירא חי בימיו, בימים שבית המקדש עמד על תלו: גְּדוֹל אֶחָיו וְתִפְאֶרֶת עַמּוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָנָן הַכֹּהֵן. אֲשֶׁר בְּדוֹרוֹ נִפְקַד הַבָּיִת וּבְיָמָיו חֻזַּק הֵיכָל. אֲשֶׁר בְּדוֹרוֹ נִכְרָה מִקְוֶה וְשִׂיחַ כַּיָּם בַּהֲמוֹנוֹ. אֲשֶׁר בְּיָמָיו נִבְנָה קִיר פִּנּוֹת, מָעוֹן, כְּהֵיכַל מֶלֶךְ. הַדּוֹאֵג לְעַמּוֹ מֵחֶתֶף וּמְחַזֵּק עִירוֹ מִצָּר. מַה נֶהְדַּר בְּהַשְׁגִּיחוֹ מֵאֹהֶל וּבְצֵאתוֹ מִבֵּית הַפָּרֹכֶת. כְּכוֹכָב אוֹר מִבֵּין עָבִים וּכְיָרֵחַ מָלֵא בִּימֵי מוֹעֵד. כְּשֶׁמֶשׁ מְשַׁקֶּרֶת אֶל הֵיכַל הַמֶּלֶךְ וּכְקֶשֶׁת נִרְאֲתָה בֶעָנָן. כְּנֵץ בַּעֲנָפוֹ בִּימֵי מוֹעֵד וּכְשׁוֹשָׁן עַל יִבְלֵי מָיִם. כְּפֶרַח לְבָנוֹן בִּימֵי קָיִץ וּכְאֵשׁ לְבוֹנָה עַל הַמִּנְחָה. כִּכְלִי זָהָב מְפֻתָּח וְאַנְטִיל הַנֶּאֱחָז עַל אַבְנֵי חֵפֶץ. כְּזַיִת רַעֲנָן מָלֵא גַרְגַּר וּכְעֵץ שָׁמֵן מְרַוֶּה עָנָף. בַּעֲטוֹתוֹ בִּגְדֵי כָבוֹד וְהִתְלַבְּשׁוֹ בִּגְדֵי תִפְאָרֶת. בַּעֲלוֹתוֹ עַל מִזְבַּח הוֹד וַיֶּהְדַּר עֲזֶרֶת מִקְדָּשׁ. בְּקַבְּלוֹ נְתָחִים מִיַּד אֶחָיו וְהוּא נִצָּב עַל מַעֲרָכוֹת. סָבִיב לוֹ עֲטֶרֶת בָּנִים כִּשְׁתִילֵי אֲרָזִים בַּלְּבָנוֹן. וַיַּקִּיפוּהוּ בְּעַרְבֵי נָחַל כָּל-בְּנֵי אֲהַרֹן בִּכְבוֹדָם. וְאִשֵּׁי יְהֹוָה בְּיָדָם נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. עַד כַּלּוֹתוֹ לְשָׁרֵת מִזְבֵּחַ וּלְסַדֵּר מַעַרְכוֹת עֶלְיוֹן. אָז יָרִיעוּ בְנֵי אֲהַרֹן הַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת מִקְשֶׁה. וַיָּרִיעוּ וַיַּשְׁמִיעוּ קוֹל אַדִּיר לְהַזְכִּיר לִפְנֵי עֶלְיוֹן. כָּל בָּשָׂר יַחְדָּו נִמְהָרוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה. לְהִשְׁתַּחֲוֹת לִפְנֵי עֶלְיוֹן לִפְנֵי קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. וַיִּתֵּן הַשִּׁיר קוֹלוֹ וְעַל הֲמּוֹן הֶעֱרִיכוּ נֵרוֹ. וַיָּרֹנּוּ כָּל עַם הָאָרֶץ בִּתְפִלָּה לִפְנֵי רַחוּם. עַד כַּלּוֹתוֹ לְשָׁרֵת מִזְבֵּחַ וּמִשְׁפָּטָיו הִגִּיעַ אֵלָיו. אָז יָרַד וְנָשָׂא יָדָיו עַל כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. וּבִרְכַּת יְהֹוָה בִּשְׂפָתָיו וּבְשֵׁם יְהֹוָה הִתְפָּאֵר. (בן סירא, נ׳)

לשמעון הצדיק נמצא זכרון בין מגילות יחס ממצאי מדבר יהודה, המסכימים עם דברי חוקרים בדבר קיומם של שני כהנים בשם שמעון, סב ונכדו, ״כוהן גדול‏ בר יהוסף מתתיה בר שמעון אלעזר‏ בר // בר‏ חנן אלעזר בר שמעון בר חוני‏ //בר יהוחנן יהוסף בר‏ // מלה פתחנו‏ // מנשה // שמעון משוק הקורות״ (מגילה 4Q348)

[4] אשר אין להם ערך ודמיון עם פושעי בית ראשון, שהזיקו רק עצמם והניחו לישרים ללכת בדרכם ולעבוד את ה׳ כרצונם, ולשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה כחפצם.

[5] שבימינו נקראים בשם הכללי חז״ל.

[6] בכורות לא ע"ב