top of page
וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חׇכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יְהוָה הִיא אוֹצָרוֹ

לוח השנה המקראי | הלוח הכהני 

חלק מן המגילות מאזור ים המלח, אלו המשוייכות לספריית בית המקדש, האירו עינינו לראות לוח שנה שונה מרחק רב מן הלוח השמשי-ירחי הנהוג בעמנו כיום. עקרונות הלוח מפורטים בספר חנוך, ספר היובלים, מגילות כהניות כמגילת מחלקות הכהונה, מגילת המועדים ועוד, כולם עדות מצטרפת ומשלימה את הכתוב בתורתנו הקדושה, שלעומתה נבחנת אמיתות כל כתוב באשר הוא. כי בלתי ייתכן שאופן שמירת מועדי ה׳ נעדר מן התורה כליל, כאשר הצווי מחייב לקיימם במועדם המדוייק: מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי: (ויקרא כג, ב)

עקרונות הלוח

1. השנה בת 364 ימים ומתחלקת לארבע עונות בנות שלושה חדשים כל אחת. (על איפוס ל- 365.25 ימים בשנת השמש)

2. השנה מתחילה בחודש האביב הנקבע על ידי יום השויון האביבי, בו אורכי היום והלילה שוים כשהשמש עוברת מעל קו המשווה, ומכאן שמו של קו המשווה.

3. ראש השנה חל תמיד ביום רביעי, יום בריאת המאורות ותחילת זמני האדם.

4. 364 הימים מתחלקים ל- 52 שבועות, שהן 13 שבועות בעונה.

5. כל עונה מורכבת משלושה חדשים בני 30 יום כל אחד, ו׳יום פגוּש׳ בין עונה לעונה, בכל עונה ישנם 91 ימים, וכל עונה מתחילה ביום רביעי.
6. כל מועד חל ביומו הקבוע בשבוע, בכל שנה.

7. אין כפל מועדים בלוח, ולעולם לא יחול מועד בשבת.

לוח שנה קבוע לארבע העונות
לוח חנוך - לוח השנה המקראי
עקרונות הלוח בתנ״ך
החודש הראשון בשנה הוא חודש האביב בו הוציאנו ה׳ ממצרים ובו נכנסנו ארצה
בצאת ישראל ממצרים, מספר ימים לפני הכאת כל בכוריהם, הודיע ה׳ לעמו על החודש הראשון לחדשי השנה: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשֹׁון הוּא לָכֶם לְחדְשֵׁי הַשָּׁנָה׃ (שמות יב, כ), הוא חודש באביב: שָׁמֹור אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הֹוצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָילָה׃ (דברים טז, א). האביב נקבע לפי מהלך השמש, ביום בו היא מקיפה את קו המשווה. יום השויון האביבי הוא יום קבוע וידוע בו היום והלילה שוים. ונאמר הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים כי למרבית העמים החודש השביעי, הוא תחילת הסתו, הוא הראשון לשנה. תחילת השנה בחודש האביב מסמלת פריחה והתחדשות של הטבע, לעומת התבלות, קמילה ומוות שבלוח הירחי - שמשי, שחדשו הראשון ׳תשרי׳ ניתן על שם החודש הראשון הבבלי TASRITU שמשמעו ראשית, התחלה, ואינו שם עברי ככל שמות החדשים הנהוגים כיום. 

בחודש הראשון הוציאנו ה׳ ממצרים, בו הוקם המשכן, בו נכנסנו ארצה, בו המלך חזקיהו פתח דלתות בית ה׳, בו יסוד המעלה מבבל, בו החלו העולים לקדש את בית ה׳, ובו אחשוורוש הפיל הפור.

על שמות החדשים:


לחדשי השנה המקוריים שבלוח המקראי אין שמות, רק מספרים, אך ניתן לראות שעוד בזמן מלכותו של שלמה, ואולי עקב הברית שכרת עם חירם מלך צידון בן כנען, חדרו שמות חדשים כנעניים לשימוש אם כי לא נמשך השימוש בהם עד לימינו: בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי” (שם ו, א) וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל מִשְׁפָּטָו” (מלכים א ו, לח)
בספרים שנכתבו בתקופת גלות ישראל בבלה בולט תהליך חדירת שמות החדשים הבבלים לישראל: הָיָה דְבַר ה’ אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו” (זכריה ז, א); וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה” (א, א) וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת” (אסתר ב, טז) החודש הבבלי מוזכר תמיד לצד מספר החודש הישראלי. במגילת אסתר, שנכתבה לאחר שיבת ציון, נמצא מספר אזכורים גדול יותר לשמות חדשים בבליים, והדבר קשור לאורך הגלות. ככל שעם ישראל שוהה יותר זמן בין עם אחר כך גדלה השפעתו של עם זה על דרכי ומנהגי ישראל, הנה גם בארצנו משתמשים בלוח הנוצרי, כרוב הגויים.

 
היום הראשון בשנה תמיד ביום רביעי
מאחר וביום הרביעי לבריאה נתן ה׳ את המאורות ברקיע השמים, עם תחילת תנועתן התחיל הזמן על פני הארץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים: (בראשית א, יד). ומהו האור ביום הראשון לבריאה, במאמר יְהִי אוֹר ביום האחד? במשך שבעת ימי הבריאה שימש האור הגדול שהאיר מעל הבריאה כולה: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ יְהוָה אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא: (ישעיהו ל, כו)
התנ״ך מעיד על 12 חדשים בשנה בלבד
שמואל הנביא ודוד המלך סידרו מחלקות לשרות המלך,ֿ מחלקה אחת לכל חודש מחדשי השנה: הַמְשָׁרְתִים אֶת הַמֶּלֶךְ לְכֹל דְּבַר הַמַּחְלְקוֹת הַבָּאָה וְהַיֹּצֵאת חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ לְכֹל חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה הַמַּחֲלֹקֶת הָאַחַת עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף: עַל הַמַּחֲלֹקֶת הָרִאשׁוֹנָה לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן יָשׇׁבְעָם בֶּן זַבְדִּיאֵל וְעַל מַחֲלֻקְתּוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף: וכך כתובים שמות כל ראשי המשמרות לכל חודש עד לחודש האחרון: הַשְּׁנֵים עָשָׂר לִשְׁנֵים עָשָׂר הַחֹדֶשׁ חֶלְדַּי הַנְּטוֹפָתִי לְעָתְנִיאֵל וְעַל מַחֲלֻקְתּוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף:  (דברי הימים א כד), וזהו החודש האחרון.

גם לשלמה בן דוד היו ניצבים לכלכל אותו ואת ביתו: וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים עָשָׂר נִצָּבִים עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְכִלְכְּלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה יִהְיֶה עַל אחד לְכַלְכֵּל: (מלכים א׳ ד, ז) ולאחריו רשימת 12 הנציבים.
חדשי השנה הם כמספר שבטי ישראל, ו
בכל התנ״ך לא נמצא חודש 13, או חודש אדר ב׳, או ׳עיבור שנה׳.
ישנם 30 ימים בחודש, יֶרַח ויָרֵחַ 
משך יֶרַח הוא שלושים ימים, כנלמד מהתורה על ​ימי הבכי והאבל המונים שלושים יום, כך כתוב פעמיים: וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל: (במדבר כ, כט); וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם: (דברים לד, ח) ובמקום אחד מתגלה ששלושים יום הנם ירח ימים: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים: (דברים כא, יג) ודברי התורה מפרשים היטב זה את זה והם הוכחה לדברינו.
התורה מעידה שחודש בן 30 ימים בעוד מקומות:
  • חמישה חדשים במבול: וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם: (בראשית ז, כד)
  • לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם: (וידבר יא, יט-כ)
 יָרֵחַ אינו מקיים חודש. על אף הדמיון באותיות המילים יֶרַח ויָרֵחַ, הזמן החשוב מכל מבדיל בינהם, כי ארכו של חודש ירחי הוא 29.5 ימים בממוצע, כלומר לעתים פחות ולעתים יותר, והאומנם יתכן לוח שנה נאמן ומדוייק כאשר אורך החדשים אינו קבוע?
ימי תחילת עונות השנה
ימי תחילת עונות השנה מוזכרים בסיפור המבול כנקודות זמן משמעותיות: תחילת השנה: בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ: (בראשית ח, יג), תחילת הרבעון הרביעי: בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים: (בראשית ח, ה),
והנה מקרא קודש זכרון תרועה ניתן לנו בראשית החודש השביעי: 
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ: ( ויקרא כג, כד)
 לכל מועד ישנו יום קבוע בשבוע, מקראי קודש לעולם לא יחולו בשבת
ממצוות זבח הפסח נלמדת חשיבות היום בשבוע: בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ כְּכל חֻקֹּתָיו וּכְכל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ: (וידבר ט, ג) לאחר שניתן התאריך, עוד הוסיף ואמר ׳במועדו׳ - הוא היום המיועד לו. התורה מצווה את ישראל לקיים מועדים בימיהם הקבועים, כל מועד ביומו גם כאן: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְהוָֹה וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיהוָֹה: (ויקרא כג, לז-לח) ומהוראה זו למדים שכל מועד נחוג ביומו מלבד השבתות המקודשות בנפרד: וְהִשְׁבַּתִּי כל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ: (הושע ב, יג) 

מן הפסוקים הבאים נלמדים מספר עקרונות חשובים: האחד, שהמועדים והשבתות מתקיימים בנפרד זה מזה, השני, שהכהנים הם העוסקים בשמירת השמן בקודש, השלישי, שהמצווה אינה בת חלוף ולא תשתנה:
משמרת הזמן נשמרת על ידי עבודת הקרבנות בבית המקדש ביד הכהנים: וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לשְׁפֹּט בְּמִשְׁפָּטַי ושְׁפְּטֻהוּ וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ: (יחזקאל מד, כד) עליהם העבודה תמיד ולא על ידי רבנים או תלמידי-חכמים: וּלְכֹל הַעֲלוֹת עֹלוֹת לַיהוָה לַשַּׁבָּתוֹת לֶחֳדָשִׁים וְלַמֹּעֲדִים בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפָּט עֲלֵיהֶם תָּמִיד לִפְנֵי יְהוָה: (דברי הימים א כג, לא). והנהבתקופת המלך חזקיהו לא היתה תורת הבעל פה, אלא קיימו את התורה הכתובה: וּמְנָת הַמֶּלֶךְ מִן רְכוּשׁוֹ לָעֹלוֹת לְעֹלוֹת הַבֹּקֶר וְהָעֶרֶב וְהָעֹלוֹת לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וְלַמֹּעֲדִים כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת יְהוָה: (דברי הימים ב לא, ג), ולא ישתנה, כדברי שלמה המלך, לעולם זאת על ישראל: הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי לְהַקְדִּישׁ לוֹ לְהַקְטִיר לְפָנָיו קְטֹרֶת סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת תָּמִיד וְעֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעֶרֶב לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וּלְמוֹעֲדֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם זֹאת עַל יִשְׂרָאֵל: (דברי הימים ב ב, ג) גם באחרית הימים בעבודת בית מקדש האחרון: וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית יִשְׂרָאֵל: (יחזקאל מה, יז)


ואין קביעת המועדים נתונה לאדם כדברי עקיבא: 'אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אַתֶּם בין בזמנן בין שלא בזמנן. (אתֶם ולא אֹתָם) ובחוצפת כופרים אין גבול לה דרש על דבריו: הרי הוא (משה ע״ה) אומר אַתֶּם אַתֶּם אַתֶּם ג' פעמים: אַתֶּם אפילו שוגגין אַתֶּם אפילו מזידין אַתֶּם אפילו מוטעין בלשון הזה. (בבלי ראש השנה, כה ע"א).
הלוח מבוסס על מחזור שביעוני - 7 ימים בשבוע, ספירת 7 שבועות בין מועדי הביכורים, שמיטה מדי 7 שנים ויובל מדי 49 שנים
על כן נמצא במנורת הזהב, העשוייה מקשה אחת, שבעה קנים.
ימי הביכורים: שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפׇּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: (דברים טז, ט)
שביתת הארץ מדי 7 שנים כשביתת האדם מדי שבוע: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: (דברים טו, א) ובה גם נשמטים חובות.
בשנת היובל שהיא שבעה שבועות שנים מלבד שמיטה גם משחררים עבדים וחוזר איש אל אחוזתו וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה: (ויקרא כה, ח)
וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת: (יהושע ו, ד)
קצרה היריעה מלהביא את כל אזכורי השבעה הידועים והרבים בתנ״ך, רק נשאל כיצד נעלם השבע מן הלוח השמשי-ירחי? איך הושכחו עוד שתי ספירות ביכורים - בין חיטה לתירוש ובין תירוש ליצהר, בין שתיהן מפרידים 49 ימים על פי מגילות המועדים, משמרות הכהונה ומגילת המקדש, וכיצד הושכחו ספירת השמיטות, שהרי כיום השמירה היא על פי השערה וברשות, והושכחו היובלים?
 הלוח אינו מבוסס על ראיית הירח, והירח אינו קובע את משך החודש 
איך נדע כי לירח אין קשר לתחילת החודשים, ולא לאורו הם נמנים?
ביום הרביעי לבריאה כתוב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים: (בראשית א, יד). המאורות נהיו למועדים וימים ושנים, אך לא לחדשים! לו היה הירח קובע את החדשים, היינו מוצאים רמז לכך בפסוקנו. 

גם מנהג ׳קידוש הלבנה׳ או ׳ברכת הלבנה׳ אינם מן התורה, והם מוזכרים לראשונה בתלמודים, שם הונהגה ברכת הלבנה כברכת שבח לה׳ שחוברה לה יחדיו לקביעת החדשים על פי ראיית הירח והעברת תפקיד הכהנים האמונים על שמירת הזמן המקודש להגמוניה הרבנית החדשה.

ברכת וקידוש הלבנה עוגנו בספרי הלכות וסידורים לאורך השנים עד שאזכור בקבלה, בספר הזוהר (כי תשא) חשף את מהותו האלילית של המהלך: ׳כלה שמתקדשת׳ ולכן משתמשים בשם הנקבי לירח ׳לבנה׳ ולא ׳ירח׳, שמה הזכרי. לבסוף עוגנה הברכה בהלכות ׳שולחן ערוך׳ ליוסף קארו שהשתבשו לעבודת כוכבים מעשית, פנייה ישירה ללבנה ובקשות ממנה. וכל אלו הם עבודה זרה לעבודת אלהי ישראל בורא המאורות, ועל אלו אנו מוזהרים: וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כׇּל הַשָּׁמָיִם: (דברים ד, יט) 
בימי קדם וגם היום, עובדים העמים אחד משני אלילים ראשיים, הבעל ועשתורת, המסמלים את עבודת השמש (כבנצרות) והירח (באיסלם), ויש העובדים את שניהם.
שמירת האביב ואיפוס הימים העודפים שבין שנת שמש לשנה בת 364 ימים 
בכל שנה ישנו הפרש של יום ורבע בין לוח השנה המקראי שבו 364 ימים לשנת השמש שבה 365.25 ימים, ולכן בכל 24 שנים נוצר פיגור בן 30 ימים שמרחיק את תחילת השנה מיום השויון האביבי. בבואנו לצמצם את הזמן העודף, מספר תנאים חייבים להתקיים:
1. שמירה על האביב - על תחילת השנה להיות קרובה ככל האפשר ליום השויון האביבי.
2. על השנה להתחיל ביום ד׳, יום בריאת המאורות ותחילת הזמן.

3. על תוספת הזמן להיות בכפולות של 7 ימים, פן ישתנה היום הקבוע לכל מועד.
תחילת האביב - יום השויון האביבי
מסלול השמש על פני הארץ הוא שמחלק את השנה לארבע עונותיה. בכל שנה השמש מקיפה את קו המשווה פעמיים, וביומיים אלה אורכי היום והלילה שוים, מכאן שמו של קו המשווה. בתחילה השנה, בחודש האביב, השמש עוברת מעל קו המשווה בדרכה צפונה, מנקודה זו הימים מתארכים והלילות מתקצרים - כך במשך שלושה חדשים עד שהשמש מגיעה לנקודה הצפונית ביותר, היא יום ההיפוך הקיצי. במסלולה מטה היום הולך ומתקצר עד הגעת השמש חזרה אל קו המשווה, וזוהי נקודת השויון הסתוית, בה מתחילה עונת הסתיוובה אורכי היום והלילה שוים. מנקודה זו הימים מתקצרים והלילות מתארכים במשך שלושה חדשים הגעת השמש לנקודה הדרומית ביותר בה חלה נקודת היפוך החורף, ובה היום הקצר ביותר. אז מתחילה עונת החורף והשמש עושה דרכה חזרה אל קו המשווה, לאביב. הנה סיכום הדברים ושמות נקודות הזמן כמקובל בכל מקום בארץ:
  • יום השויון האביבי - היום והלילה שוים בארכם, ומנקודה זו היום מתחיל להתארך. זהו החודש הראשון בשנה, כולו פריחה, לבלוב והתחדשות.
  • יום היפוך הקיץ -  בו חל היום הארוך ביותר ואחריו הולכות ומתקצרות שעות האור. זהו החודש הרביעי, הוא תחילת הרבעון השני והעונה החמה.
  • יום השויון הסתוי - בו היום והלילה שוים שוב, והיום הולך ומתקצר עוד. זוהי תחילת חודש שביעי המהוה רבעון שלישי, בסתיו. 
  • נקודת היפוך החורף - מתחילה ביום הקצר ביותר, ומשם האור הולך ומתארך. זהו החודש העשירי ותחילת הרבעון הרביעי, עונת החורף.
 
האמור לעיל מתייחס לחלק הצפוני של הארץ, בחלק הדרומי העונות בהיפוך.

מסלול השמש כפי שהוא מוצג למעלה אינו השערה או ניחוש' זו באמת אובייקטיבית וידועה, והיא מוצגת בספר חנוך א׳ אותו נציג בהמשך הדברים, בדיוק מופלא.
 
שיטת מילוי הזמן המשוערת
המגילות אינן עוסקות כלל בזמן העודף או בחישוב תחילת השנה, ושיטת האיפוס המוצגת כאן היא ההשערה הטובה ביותר, עד יבוא מורה צדק ויורה לנו. תחילת השנה באביב נשמרת על ידי הוספת 7 ימים מדי 7 שנים בשנת השמיטה, והוספת 2 שבועות מדי 28 שנים. הזמן נוסף בתום השנה בכדי לא לפגוע בדיוק מועדם של ארבעת הימים הפגושים.
באופן זה מתקיימים התנאים החשובים שהצגנו: יום השויון האביבי לעולם אינו רחוק מראש השנה יותר משבוע ימים, והשנה תתחיל תמיד ביום רביעי בשל תוספת זמן של שבוע או שבועיים בדיוק, המאפשר קיום כל מועד ביומו המיועד בשבוע.

חישוב ראשי השנים [למול התאריך הכללי] עד שנת 2088 להורדה כאן.
שעון השמש מקומראן
מעניין, שרק בשנת 1997 התגלתה באזור גילוי המגילות קערת חרס (תמונה) שזוהתה על ידי חוקרים כשעון השמש בו השתמשו לקביעת יום השויון האביבי. באופן חשוד הציגו אותה 40 שנים לאחר המצאה, ובלי פרטים לגבי המיקום המדוייק בו נמצאה. קביעת יום השויון האביבי באמצעות שעון שמש היא אחת השיטות ההגיוניות ביותא, אך אם היתה זו שיטת החישוב בידי הכהנים אם לאו, לא ידענו, והדברים עתיקים.
 
הלוח בספר חנוך
ספר חנוך הוא המקור הראשון להבנת מבנה הארץ, תנועת המאורות והזמנים. חנוך בן ירד, דור שביעי לאדם הראשון, הוא איש צדיק עליו התורה מעידה: וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים: (בראשית ה, כד). חנוך ופעלו מוזכרים גם בספר היובלים, בכמה מצוואות השבטים, ספר בן סירא, ספר דברי שלמה - כולם נחשבו בעבר לספרים חיצוניים לספרות הקודש של ישראל, עד לגילויים בין עשרות עותקי מגילות התנ״ך ומגילות המשוייכות לעבודת הכהונה בבית המקדש. מעובדה זו ומחקר הכתובים עולה שאכן חנוך בן ירד הוא כותב הספר. 

כעדות ספר היובלים: ״הוא היה הראשון מבני האדם אשר למד ספר כתב ומדע וחכמה ויכתוב את אותות השמים כסדרם בספר למען ידעו בני האדם את זמן השנים לסדרם ולירחיהם: הוא החל לכתוב עדות ויעד על משפחת האדם ותולדות הארץ ושבועות היובלים אמר ויגד את ימי השנים וסדר הירחים ויאמר את שבתות השנה כאשר הגדנהו: וירא את אשר היה ובחזון לילה בחלום ראה את אשר יהיה באחרית הימים לכל בני האדם בדורותם עד יום הדין: הכל ראה והבין ויכתבהו לעדות וישימהו לעדות בארץ על כל בני האדם לדורותיהם:״
 
מספר ימי שנת השמש 365.25
׳ועוד העלוני האנשים ההם למערב הרקיע ויראוני שבעה שערים גדולים פתוחים לפי תקופת שערי המזרח לעומתם אשר בהם יבוא השמש ולפי מספר הימים שלוש מאות וששים וחמישה ורבע כן ישקע בשערי המערב.׳
 
שלושים ימים בחודש וימים פגושים המהווים שנה בת 364 ימים
״חוק הכוכבים אשר מספר כל ימיהם אשר ילך השמש בשמים בבואו ובצאתו בשערים שלושים יום עם שרי האלפים ועם ארבעת הימים הנוספים המבדילים בין ארבעת חלקי השנה אשר ינהיגום בסדר הכוכבים ויבואו אתם.״
שלושים ימים בחודש וימים פגושים המהווים שנה בת 364 ימים
׳חוק הכוכבים אשר מספר כל ימיהם אשר ילך השמש בשמים בבואו ובצאתו בשערים שלושים יום עם שרי האלפים ועם ארבעת הימים הנוספים המבדילים בין ארבעת חלקי השנה אשר ינהיגום בסדר הכוכבים ויבואו אתם.׳ (א)

׳ויהי אוריאל מספר לי שלושים יום ושלושים לילה ופיו אינו פוסק מדבר ואני לא חדלתי לכתוב את כל האותות לכל בריאה.׳׳ועתה שב וכתבת את כל נשמות בני האדם אשר לא נולדו ומקומותיהן אשר הוכנו לפני בריאת העולם. כי כל הנשמות הוכנו לפני בריאת העולם. ואשב שלושים יום ושלושים לילה ואעתיק הכל כמשפט ואכתוב בספר.׳ (ב)

׳ויברא את כל הבריות למענו ויחלק לעתים ומן העתים עשה שנים ומן השנים קבע ירחים ומן הירחים ימים ויקבע שבעה ימים ובהם קבע שעות ואת השעות מדד לחלקים למען יחשב האדם את העתים׳.
דברי ה׳ לחנוך: ׳ארבע עתים שמתי (הם הימים הפגושים) ומן העתים עשיתי ארבע תקופות (עונות) ובתקופות שמתי את השנים ובשנים שמתי את החדשים ומן החדשים ספרתי את הימים ומן הימים מדותי את השעות ואמנה וארשום אני.׳ (ב)
ראש השנה בחודש הראשון - יום מועד (חנוך ב)
בחודש הראשון ביום מועד לחודש הראשון ביום הראשון אני חנוך לבדי הייתי בביתי ואנוח על משכבי ואישן.
השתנות אורכי היום והלילה בהתאם לארבעת עונות השנה - השמש עוברת דרך שבעה שערים במזרח ושבעה במערב, שהראשון והגדול בהם הוא האמצעי - השער הרביעי שנמא מעל קו המשווה והוא נקודת התחלת מסלול השמש.
רבעון ראשון מתחיל בשער הרביעי הנמצא מעל קו המשווה:

"וזה חוק המאורות הראשון למאור השמש מוצאו בשערי מזרח השמים ומבואו בשערי מערב השמים. בחודש הראשון יצא השמש בשער הרביעי והוא הגדול משבעת השערים במזרח (מעל קו המשווה) ולו שנים עשר חלונות פתוחים לרווחה מהם תצא אש כשהם נפתחים בעתם. והשמש יצא דרך השער הרביעי ויזרח בשמים שלשים בוקר ויעריב ויבוא בשער הרביעי במערב השמים. בחודש הזה ילך היום ויארך והלילה ילך וקצר בתשיעית והוא חלק אחד עד הבוקר השלושים. אז היום יגיע לנכון לעשרה חלקים והלילה לנכון לשמונה חלקים. בחודש השני יצא השמש משער המזרח החמישי ובא בשער החמישי במערב וכך יזרח שלושים בוקר. בחודש ההוא יארך היום והיה לאחד עשר חלקים והלילה יקצר והיה והיה לשבעה חלקים. בחודש השלישי שב ויצא מן שער הששי במזרח ובא בשער הששי במערב שלשים ואחד בוקר על פי האות שלו. ביום ההוא יארך היום מן הלילה והיום יהיה פי שנים מן הלילה והיה היום לשנים עשר חלקים והלילה יקצר והיה לששה חלקים ושב השמש למזרח. 

רבעון שני מתחיל בשער השביעי הוא הצפוני ביותר ומהווה את נקודת ההיפוך הקיצית:

ובחודש הרביעי יצא מן השער השביעי במזרח ובא בשער השביעי במערב וכעבור שלושים בוקר יקצר היום בחלק אחד בדיוק והיה היום לאחד עשר חלקים והלילה לשבעה. בחודש החמישי יצא השמש בשער הששי לשלושים בוקר והעריב בשער המערב הששי. ביום ההוא יחסר היום שני חלקים והיה היום לעשרה חלקים והלילה לשמונה חלקים. ובחודש הששי יצא השמש וזרח מהשער החמישי לשלשים ואחד בוקר לפי האות שלו ובא בשער החמישי במערב. ביום ההוא ישוה אור היום ללילה והלילה יהיה לתשעה חלקים והיום לתשעה חלקים. 

רבעון שלישי מתחיל ביום השויון הסתוי בחזור השמש בשער הרביעי:

בחדש השביעי יצא השמש בשער הרביעי ובא בשער הרביעי במערב לשלושים בוקר. וביום ההוא יארך הלילה מן היום והיום יקצר עד הבוקר השלושים והלילה יהיה נכון לעשרה חלקים והיום לשמונה חלקים. ובחודש השמיני יצא השמש מן השער השלישי במזרח ובא בשער השלישי במערב שלושים בוקר ושב אל המזרח. וביום ההוא יהיה הלילה לאחד עשר חלקים והיום לשבעה חלקים. ובחודש התשיעי יצא השמש מן השער השני במזרח ובא והעריב בשער השני וזרח שלושים ואחד בוקר לפי האות שלו. ביום ההוא יארך הלילה והיה פי שנים מן היום והלילה יהיה נכון לשנים עשר חלקים והיום לששה. 

רבעון רביעי מתחיל בנקודת ההיפוך החרפית  בשער הראשון, הדרומי ביותר:

ובחודש העשירי יצא השמש מן השער הראשון במזרח והעריב בשער הראשון במערב השמים לשלושים בוקר ובלילה ההוא ימעט הלילה בארכו בתשיעית והיה הלילה לאחד עשר חלקים והיום לשבעה חלקים. בחודש עשתי עשר יצא השמש מן השער השני במזרח ובא בשער השני במערב השמים לשלשים בוקר ושב למזרח. ביום ההוא ימעט הלילה בארכו והיה הלילה לעשרה חלקים והיום לשמונה. בחודש השנים עשר יזרח בשער השלישי לשלשים ואחד בוקר לפי האות שלו והעריב בשער השלישי במערב השמים. ביום ההוא יתמעט הלילה והיה לתשעה חלקים והיום לתשעה חלקים ושוה הלילה ליום. ובזה ישלים השמש את מחלקותיו ושב והקיף את מחלקותיו והשנה היא בימיה לנכון שלוש מאות ששים וארבעה ימים. 


אורכי היום והלילה מיוצגים בתופעה ידועה הנקראת ׳אנלמה׳, במסלולו השמש עולה מעלה עם הצפינו ומנמיך מטה בהדרימו:

ואורך היום והלילה וקוצר היום והלילה נבדלים הם בשל מהלך השמש אשר יעלה מעלה לקצר את היום ולהאריך את הלילה. על כן יארך מהלכו מיום ליום ויקצר מהלכו מלילה ללילה. ויצא המאור הגדול שנקרא שמש לעולמי עולמים כאשר צוה ה׳ כצאתו כן יבוא ולא יתמעט ולא ינוח כי אם ירוץ יומם ולילה."

 
בספר היובלים
״זהו דבר מחלקות העתים לתורה ולתעודה ולמעשה השנים ולשבועי יובליהם בכל שני העולם אשר דבר מלאך ה׳ אל משה בהר סיני בעלותו לקחת את לוחות האבן התורה והמצווה בדבר ה׳ כדברו אליו עָלֵה אל ראש ההר... ״ואתה כתוב לך את כל הדברים אשר אודיעך היום בהר הזה מראשית ועד אחרית כל אשר יבוא בכל חלוקת הימים אשר בתורה ובעדות ובשבועות וביובלות עד אשר ארד ושכנתי בתוכם לעולם ועד״

החל מבריאת השמים והארץ ועד לכניסת ישראל לארצם המובטחת, מובאים בספר תאריכי לידות וארועים חשובים בחיי האבות בספירה ייחודית, שביעונית, בה כל יובל מכיל שבעה שבועות שנים. בתורתנו הקדושה הצטוונו על תאריכי מקראי הקודש, ולא ידענו מדוע כל מועד הוא בתאריכו ובשמו, ולא ידענו כיצד לחשב את השנים והחדשים, ידע שנשמר אצל הכהנים והוחלף עם עזיבתם את בית המקדש ללוח השמשי-ירחי של עם אחר. גם מצוות שהצטוונו ודברים שלא ידענו פשרם, כגון בריאת המלאכים, שליחת שעיר לעזאזל וטומאת יולדת לבן ולבת, ובזאת ספר היובלים מהווה את אחת החוליות החשובות שבשרשרת העדויות המהוות את כתבי הקודש של עם ישראל.
 מספר הימים בשנה - 364
׳ואתה צו את בני ישראל ושמרו את השנים כמספר הזה שלש מאות וששים וארבעה ימים יהיו שנה תמימה:׳
על כן אני מצווה ומעיד בך למען תעיד בהם כי אחרי מותך ישחיתו בניך ולא יעשו את השנה שלוש מאות שישים וארבעה ימים ועל כן יתעו בראש חודש ושבת ומועד וחג:
 ׳ולא ישחיתו את מועדה מימיה ומחגיה כי הכל יבוא אליהם כעדותם ולא יאבדו ולא ישחיתו חג:
 
הירח יטעה את ישראל
והיו אשר יביטו אל הירח והוא ישחית את הזמנים ויקדים משנה לשנה עשרה ימים: על כן תבואנה להם שנים אשר בהן ישחיתו ויעשו יום העדות לבוז ולטומאה ובלבלו כל ימי קודש בטמאים ויום טומאה ביום קודש כי ישחיתו הירחים והשבתות והחגים והיובלים:
 
מעבר על הספירה תגרום לטעות בחוק הזמנים
׳כי ידעתי אני ועתה הנני מגידך כי כן הספר כתוב לפני ותנתן בלוחות השמים חלוקת הימים כי ישכחו מועד וברית והלכו במועדי הגויים אחרי תעתועיהם ואחרי אוולת דעתם:׳
 
׳ואם יעברו ולא יעשוּם כאשר צוּוה עליהם כולם ישחיתו את זמניהם והלכו השנים מזה והזמנים והשנים יעברו את חוקם: ושכחו כל בני ישראל ולא ימצאו את דרך השנים ושכחו חודש ושבת וחג ובכל חוק השנים יתעו:׳ 

 
52 שבתות בשנה
׳ויהי כל ימי שבת קודש ומצווה חמישים ושתים ימים בכל שנה תמימה ככה נחרת והוקם בלחות השמים ולא יעברוּ שנה אחת ללא זכרון:׳
4 תקופות השנה
׳והאחד לחדש הראשון והאחד לחדש הרבעי והאחד לחדש השביעי והאחד לחדש העשירי ימי זכרון הם וימי מועד הם בארבע תקופות השנה כתובים וקיימים הם לעדות לעולם: וישימם נח לו לחגים לדרות עולם כי היה לו בהם זכרון: באחד לחודש הראשון נאמר לו כי יעשה תבה ובו יבשה האדמה ויפתח ויראה את הארץ: ובאחד לחדש הרביעי נסגר פי מעמקי תהום תחתיה והאחד לחודש השביעי נפתח כל פי מעמקי הארץ ויחלו המים לרדת את תהם תחתיה: ובאחד לחדש העשירי נראו ראשי ההרים וישמח נח:
 
ועל כן שם אותם לו לחגים לזכרון עד עולם וכה הם שוּמים: ויעלום על לחות השמים שלושה עשר שבועות כל אחד מהם מזה עד זה זכרון מהראשון עד השני מהשני עד השלישי מהשלישי עד הרביעי:׳
 
מועד חג השבועות ב 15/3, כלומר מועד הנפת עומר השעורים חייב להיות ביום ראשון שאחרי השבת שבאה בסיום ימי חג המצות
מועד מתן תורה בסיני, הוא חג השבועות, חל ב-15 לחודש השלישי, שלמחרתו עלה משה ההרה לקבל את לוחות הברית: ״ויהי בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים בחודש השלישי בששה עשר לחודש הזה וידבר ה׳ אל משה לאמור עלה נא אלי ההרה ואתנה לך את שני לוחות האבן התורה והמצוה אשר כתבתי להורותם:״
 
עקרונות הלוח ממגילות הכהנים מספריית בית המקדש
חלק מהמגילות שנמצאו עם מגילות התנ״ך וספרי חנוך, היובלים והצוואות, הן מגילות שאין להן אח ורע באף אתר. מדובר במגילות המתארות את פעילות הכהנים בבית המקדש לאורך שנים רבות, ולא קיימת קהילה או גוף על פני האדמה להן יכולות להיות מיוחסות מגילות אלה. הכתוב בהם, שיכול להפוך על פניו את הסדר הרבני הקיים - אם בעניין גדול כעניין לוח השנה ואם בעניין אופן קיום המצוות המשיק לתורה הכתובה ורחוק מההלכת הבעל פה. אך מסיבת־מה, אין חוקר ודורש על האמת, והסדר הקלוקל על כנו נשמר.

הלא מיום הבדלת הכהנים לעבודת ה׳, הם ורק הם היו העוסקים בקודש ומורי התורה, כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְהוָה צְבָאוֹת הוּא: (מלאכי ב, ז) וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָֹה אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה: (ויקרא י, י-יא) ה׳ ית׳ בעצמו הבדיל בין משפחה למשפחה ובין איש לאיש, והפקיד קצתן על דברים ידועים וקצתן על דברים אחרים כפי כח נפש כל אחד הידוע לה׳ לבדו, וצווה שעבודת המקדש תהיה לבד לאהרן ולזרעו אחריו וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת: (וידבר ג, י), ומכל בני אהרן יבדיל ה׳ איש אחד יהיה כהן גדול.
 
לוח השנה במגילת המשמרות / מגילת מחלקות הכהנים
הכהנים עבדו את עבודת המקדש 24 שעות ביממה במשך כל השנה, דוד המלך ע״ה סידר את משפחות הכהנים למחלקות, מדי שבוע הוחלפה משמרת בשרות הקודש. סדר המחלקות במגילה מתאים לסדר המשמרות אותן סידרו דוד המלך וצדוק הכהן ע״ה ככתוב: ​וַיֶּחָלְקֵם דָּוִיד וְצָדוֹק מִן בְּנֵי אֶלְעָזָר וַאֲחִימֶלֶךְ מִן בְּנֵי אִיתָמָר לִפְקֻדָּתָם בַּעֲבֹדָתָם׃ וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הָרִאשׁוֹן לִיהוֹיָרִיב לִידַעְיָה הַשֵּׁנִי׃ לְחָרִם הַשְּׁלִישִׁי לִשְׂעֹרִים הָרְבִעִי׃ לְמַלְכִּיָּה הַחֲמִישִׁי לְמִיָּמִן הַשִּׁשִּׁי׃ לְהַקּוֹץ הַשְּׁבִעִי לַאֲבִיָּה הַשְּׁמִינִי׃ לְיֵשׁוּעַ הַתְּשִׁעִי לִשְׁכַנְיָהוּ הָעֲשִׂרִי׃ לְאֶלְיָשִׁיב עַשְׁתֵּי עָשָׂר לְיָקִים שְׁנֵים עָשָׂר׃ לְחֻפָּה שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְיֶשֶׁבְאָב אַרְבָּעָה עָשָׂר׃ לְבִלְגָּה חֲמִשָּׁה עָשָׂר לְאִמֵּר שִׁשָּׁה עָשָׂר׃ לְחֵזִיר שִׁבְעָה עָשָׂר לְהַפִּצֵּץ שְׁמוֹנָה עָשָׂר׃ לִפְתַחְיָה תִּשְׁעָה עָשָׂר לִיחֶזְקֵאל הָעֶשְׂרִים׃ לְיָכִין אֶחָד וְעֶשְׂרִים לְגָמוּל שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים׃ לִדְלָיָהוּ שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים לְמַעַזְיָהוּ אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים׃ אֵלֶּה פְקֻדָּתָם לַעֲבֹדָתָם לָבוֹא לְבֵית יְהוָה כְּמִשְׁפָּטָם בְּיַד אַהֲרֹן אֲבִיהֶם כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃ (דברי הימים א כד, א-יט)

לפי המגילה, בכל אחת משבתות השנה משרתת אחת מעשרים וארבע המחלקות כשבמגילה עדות כתובה של מספר שנים רב בהם קוימו המועדים ביומם הקבוע. המספר שליד כל שם מציין את היום בשבוע, לדוגמה: מעוזיה שרת ביום זבח הפסח, יום שלישי הוא ה - 14.1​.

 
מגילת המקדש
המגילה מכילה את המועדים, קרבנותיהם ועבודת בית המקדש באותם התאריכים המתוארים במגילת המשמרות.

ראש השנה מתגלה גם כאן כמקרא קודש: ׳ובאחד לחודש ה‏ראישון ראוש חודשים ראישון הוא לכמה לחודשי‏ השנה כול מלאכת עבודה לוא תעשו:׳

כמו כן תאריכי המועדים נשמרו ברובם במגילה, והם זהים לתאריכי המועדים בתורה, בספר היובלים, במגילת מחלקות הכהונה (המשמרות) ובמגילת המועדים.

ניתן לנווט בקלות בין נושאים ב
מגילת המקדש המלאה.

 
סיכום מועדים
  • 3 רגלים - חג המצות, חג השבועות וחג הסוכות - כולם חלים ב- 15 לחודש ולא במקרה, הלוח מדוייק ומתוכנן להפליא.
  • 2 חגים בני 7 ימים - חג המצות וחג הסוכות.
  • 2 ימי עצרת - ביום השביעי של חג המצות וביום השמיני של חג הסוכות (בימינו נקרא שמחת תורה ובתורה נקרא שמיני עצרת: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כׇּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (במדבר כט, לה)
  • 4 ימי בכורים: שעורה (הנף העומר), חיטה (חג השבועות) , תירוש ויצהר
  • 6 שבתונים: יום השבת, יום זכרון תרועה, יום הכפורים, היום הראשון והיום השמיני של סכות, והשמיטה נקראת שנת שבתון.
  • 12 ראשי חדשים.
  • 22 מקראי קודש כמספר האותיות.
  • 52 שבתות בשנה.
מקטע ממגילת המשמרות
המקטע מתאר שתי שנות שרות, תאריכי המועדים והמחלקה המשרתת בקודש
















 
לוח השנה במגילת המועדים
המגילה מפרטת את התאריך בחודש בו חלה שבת או חג, או מועד, הבאנו חדשים מרובי מועדים לדוגמא:
חודש 2 - בששה עשר ‏בו שבת בעשרים ‏ושלושה ‏בו שבת בשלושים ‏בו שבת.
חודש 3 - בשבעה ‏ב[חודש ה]שלישי ‏שבת בארבעה ‏עשר ‏בו שבת בחמשה עשר בו חג שבועות בעשרים ‏ואחד ‏בו שבת בעשרים ושמונה בו שבת עליו אחר השבת ויום השני השלישי נוסף ושלמה התקופה תשעים ואחד יום. [כלומר אחרי היום הראשון שנקרא למחרת השבת, ואחרי היום השני, יום שלישי הוא יום פגוש]
חודש 4 - באחד ברביעי יום זכרון בארבעה בו שבת בעשתי עשר בו שבת בשמונה עשר בו שבת בעשרים וחמשה בו שבת.
חודש 5 - בשנים בחמישי שבת בשלושה בו מועד היין אחר השבת בתשעה בו שבת בשש אשר בו שבת בעשרים ושלושא בו שבת בשלושים בו שבת.
חודש 6 -בשבעה בששי שבת בארבעה עשר בו שבת בעשרים ואחד בו שבת בעשרים ‏ושנים ‏בו מועד ‏השמן ‏אחר השבת [יום ראשון] אחריו ‏קרבן העצים בעשרים ‏ושמונה בו שבת
// חסרים טורים //
חודש 9 - בעשרים ושמונה בו שבת עלו אחר השבת [הוספת יום פגוש ביום שלישי בתום 91 יום] עלו אחר השבת ויום השני השלישי ‏נוסף [הוספת יום פגוש ביום שלישי בתום 91 יום]​ ושלמה השנה שלוש מאת וששים וארבעה ‏היום.


 
על לוח השנה המקראי ממקטעי מגילות
מגילת המשמרות הכהונה מממצאי מגילות קומראן

מועדי ישראל ותאריכיהם בלוח המקראי

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם
קריאה על אזכורי המועד בתורה ובספר היובלים
15-21.3
רביעי עד שלישי
1.1
יום רביעי
3.5
יום ראשון
22.7
יום חמישי
14.1
שלישי בין הערביים
22.6
יום ראשון
14-15.12
יום שבת ויום ראשון
15-21.1
מיום רביעי בבוקר
23.6
שני עד ראשון
פסח, שבֻעות, סֻכות
בשלושת המועדים
26.1
יום ראשון
1.7
יום רביעי
14.2
יום חמישי
10.7
יום הששי
כל 49/7 שנים
שבת לארץ
תחילת היום בתורה | תחילת יום השבת | תחילת מקראי קודש
היום הראשון לבריאה - האור וגבולות היום
נעזר בפסוק וַיְהִי עֶרֶב ויְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד שנוהגים להוכיח בעזרתו את תחילת היום בערב בכדי להוכיח את ההיפך. נעשה זאת על ידי ניתוח דקדוק לשון הקודש, והמציאות.

וַיְהִי עֶרֶב ויְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד׃ פרוש הפסוק מתאים למציאות המוכרת לנו, הערב הגיע לאחר שעות היום ולאחר זמן מה הגיע הבוקר בו התחדשה המלאכה - כך נשלם יום אחד - ולא נכתב ויהי לילה ויהי יום.

וַיְהִי עֶרֶב - ו׳ ההיפוך היא תופעה ייחודית ללשון הקודש, ותפקידה להפוך את העתיד לעבר על ידי הוספתה בתחילת המילה, ובאמת רוב המילים בתורה מתחילות באות ו׳. נביא לדוגמה את הפסוק ׳ויאמר ה׳ אל משה׳. כידוע כל ׳ויאמר׳ שבתורה נאמר כבר לפני שנים רבות, ואף על פי ש׳יאמר׳ מתייחס לאמירה בעתיד, האות ו׳ הפכה אותו לעבר והמשמעות: ׳ואז אמר ה׳ אל משה׳. כך גם במילה ויהי: וַיְהִי עֶרֶב ויְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד, שמשמעותו: ואז היה ערב, ואז היה בוקר, וכך נשלם כל יום.

ואכן בחמשת הימים הבאים מלאכת ה׳ נעשתה באור היום ולאחר הערב והלילה הגיע בוקרו של יום חדש ולכן הביטוי וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר חוזר בסיום כל אחד מששת ימי הבריאה: כי שֵׁשֶׁת ימים עשׂה יְהוָה את השמים ואת הארץ: שום חלק בבריאה לא נעשה, הוּבדל או יוּצר בלילה, או בחושך.

למדנו מהפרשה שלמילה ׳יום׳ שתי משמעויות: האחת היא היום האלהי שהעדיף את האור וקרא לו טוב, והשנייה היום היום השלם המורכב מאור וחושך. 

ראייה חשובה מפרק הבריאה: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: (בראשית ב,ג) 
אלהים ברך את יום (אור) השביעי ולא את ׳היום׳ השביעי. כלומר, גם אם היום היה מתחיל בערב לפי שיטת ההלכה, עדיין אין צורך להכניס׳ את השבת בערב כי ברכת השבת היא רק על יום השביעי ואורו, ולא ערבו, ומכאן משתמע שאיסור עשיית מלאכה תקף אך ורק לחלק המואר שביממה, שהוא הטוב אותו הבדיל אלהים מן החושך.


רש״ר הירש - ”אולם הכתוב הרי אומר: ״ויהי ערב ויהי בקר יום אחד״. היום הוא התכלית והלילה אינו אלא זמן ההכנה. היום, שתחילתו בוקר והמשך השלמתו בהשפעת האור, הוא הוא ה״טוב״ שעלה במחשבת הבורא. רק כשבוקר בא בעקבות הערב, השלים העולם יום אחד.״ 
גבולות היום - וגם יום השבת - מוגדרים בתורה
כפי שהיום מתחיל בבוקר, הרי שגם השבת ומועדי ישראל מתחילים בבוקר. והנה בפרשיית המן ראייה חד משמעית לתחילת יום השבת בבוקרו. ​עם יציאת בני ישראל ממצרים, בני ישראל מקבלים לראשונה את מצוות השבת, ומשה מגדיר את גבולות יום השבת:
וַיהִי בַּיּוֹם הַשִשִׁי לָקטוּ לחם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָבֹאוּ כל נשׂיאֵי העֵדָה וַיַגִידוּ למֹשֶׁה׃ וַיֹאמֶר אֲלֵהם הוּא אשֶׁר דִבֶּר יְהוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיהוָה מָחָר, את אשר תֹאפוּ אֵפוּ ואת אשׁר תְבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ ואת כל הָעֹדף הַנִיחוּ לָכֶם למִשְׁמֶרֶת עד הַבֹּקֶר׃ (שמות טז, כב-כג)
בפשטות, הנשיאים באו אל משה ביום השישי ונענו שהשבת מתחילה למחרת, ביום השבת.


דוגמאות נוספת המהוות מופת (הוכחה חד משמעית) לתחילת היום בבוקר:
  • וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ: (יונה ד, ז)
  • וַיְהִי מִמּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב: (שמות יח, יג)
  • וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָה מָחָר: וַיַּשְׁכִּימוּ מִמּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק: (שמות לב, ה-ו)
  • וַיָּקם הָעָם כּל הַיּוֹם הַהוּא וְכל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה: (במדבר יא, לב)
  • וַיֹּאמְרוּ לָמָה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד: וַיְהִי מִמּחֳרָת וַיַּשְׁכִּימוּ הָעָם וַיִּבְנוּ שָׁם מִזְבֵּחַ וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים: (שופטים כא, ג-ד)
  • וַיַּשְׁכִּמוּ אַשְׁדּוֹדִים מִמּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה וַיִּקְחוּ אֶת דָּגוֹן וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ: (שמואל א ה, ג)

וכל הפעמים בהם כתוב ׳מחר׳ בתורה מעולם לא התייחס לערב.
זמני עולת התמיד ואיסוף הדשן
קרבן עולת התמיד מסמן את גבולות האור: עם שחר בבוקר ובהעריב השמש (מלשון מערב) ככתוב: ואָמַרְתָּ להם זה הָאִשֶּׁה אשר תַּקרִיבוּ לַיהוָה כּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיוֹם עֹלָה תָמִיד׃ את הַכֶּבֶשׂ אחד תַעֲשֶׂה בַבֹּקֶר ואת הַכֶּבֶשׂ הַשֵנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם׃ (שמות כט, לח-לט). לו היום היה מתחיל בערב, היה על עולת בין הערביים להיות מוקרבת ראשונה, וכן איסוף דשנהּ היה צריך להיות בערב, אך הדשן נאסף רק בסיום מחזור יומי - עולת בוקר ועולת ערב:

זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: (ויקרא ו, ב)
במגילת מחלקות הכהונה (מגילת המשמרות) שנמצאה בקומראן - תחילת השבת בבוקר
במגילת מחלקות הכהונה, נכתבה כל מחלקה לצד המועד בו היא שֵרתה. כל בית אב מהוה מחלקה ששֵרתה שבוע בקודש החל מיום ראשון בשבוע. המגילה מראה כיצד סדר מחלקות הכהונה שסידר דוד המלך ע"ה נשמר גם בימי בית שני ומתועדות בה שנים רבות רצופות [7].

חילוף משמרות הכהנים חל מדי מוצאי שבת בכדי שהמחלקה הבאה תתחיל את שרותה ביום ראשון בבוקר, כמצויין בתנ״ך: וַיַּעֲשׂוּ שָׂרֵי המאיות כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיִּקְחוּ אִישׁ אֶת אֲנָשָׁיו בָּאֵי הַשַּׁבָּת עִם יֹצְאֵי הַשַּׁבָּת וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹיָדע הַכֹּהֵן׃ (מלכים ב׳ יא, ט). באי השבת הגיעו למקדש במוצאי השבת ויוצאי השבת היו יוצאים בסופה, תחילת השרות במשמרת היתה בבוקר יום ראשון, ולא ביום שבת בערב.

 
ספר היובלים מזהיר השחתת השבת
בין מגילות המקדש נמצא גם ספר היובלים, המזהיר מהשחתת השבת: והיו אשר יביטו אל הירח והוא ישחית את הזמנים... על כן תבאנה להן שנים אשר בהן ישחיתו ויעשו יום עדות לבוז ויום טומאה לחג ויבלבלו כל ימי קדש בטמאים... כי ישחיתו הירחים והשבתות והחגים והיובלים" (ו)

מהי ההשחתה? לוח השנה הירחי קצר ב־10 ימים מהלוח השמשי והדבר גורם לכך שהחגים, המועדים וראשי החודשים חלים בימים שונים בשבוע, אך לא כן הדבר לגבי יום השבת. יום השבת יכול לחול בתאריכים שונים, אך תמיד יהיה היום השביעי בשבוע. לפיכך יש לנו לזהות פן אחר באופן חילול השבת שהיה יסוד הטענה של מקיימי לוח המקראי, והוא כי ההשחתה והחילול קשורים להכנסת קדושת השבת בערב שישי. כוהני בית צדוק וההולכים בדרכם נפלגו מישראל בכך ששמרו את השבת מבוקרו של יום השבת ועד הערבת השמש: אך לעומתם, ההנהגה החדשה צוותה לעם לשמור את השבת משישי בערב ועד שבת בערב, ואף צוותה על טקס זר בשם ׳הבדלה׳ עליו לא שמענו ולא ידענו מן המקרא או המגילות, וכתוב זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (שמות כ, ח)

הלוח הירחי - עבודה זרה

 

שָׁאֲגוּ צֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶךָ שָׂמוּ אוֹתֹתָם אֹתוֹת: (תהלות עד, ד)

אָמְרוּ בְלִבָּם נִינָם יָחַד שָׂרְפוּ כל מוֹעֲדֵי אֵל בָּאָרֶץ: (תהלות עד, ח)

עבודת הירח ידועה מן הזמן העתיק, בשבת בני כנען בארץ עבר, והיא עבודת העשתורת שמקדשת את הירח, ואנו הוזהרנו: וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כׇּל הַשָּׁמָיִם: (דברים ד, יט). ה׳ קידש את הזמנים המיועדים ולא קידש את המאורות, ולכן המקדש את המאורות ומנהל חייו לפיהם כמוהו כעובד להם. שמות החדשים המספריים הוחלפו בשמות אלילי בבל, ובשל חדשי הירח המקצרים את השנה ב- 11 ימים משנת השמש נצרכת תוספת שנקראה בשם אנושי ׳עיבור׳, שהוא תוספת זרה של חודש על 12 חדשי השנה, ומקורה בלוח המטוני הבבלי. כך מועדי ישראל השתבשו לבלי תקנה, ומאז מחולל קודש ומקודש חול. עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יִדַע מְבוֹאוֹ: (תהלות קד, יט) הפסוק מתוך פרק העוסק בגדולת ה׳ ובשליטתו בברואיו אינו מצווה או הוראה לגבי לוח השנה, רק מודיע שהאדם משתמש בהשתנות הירח ומסלולו בחייו. 

 

לא יהיה לך אלהים אחרים על פני - הייתכן שאדם יקבע את מועדי ה׳? וכתוב אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי, שעבודתם באוהל מועד או במקדש מקום שכינתו. ונשאל - הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים? התשתית לשינויים נבנתה מראש ולעתיד רחוק - הקשר בין הופעת ההלכה וחרבן בית שני.

 

היות הלוח הירחי עבודה זרה של ממש מובא בנבואת ישעיהו על בבל, על המודיעים את תחילת החדשים, הם הוברי שמים, אם באסטרולוגיה ואם בכשף: 

נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ - שואל ה׳. שאלה רטורית, כי בעת תנחת מכת ה׳ על בבל לא תהיה לה עצה למרות מדעה.

יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ חֹבְרֵי שָׁמַיִם - שהם קשורים לכשף.

הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים - יבואו כל המנחשים והמתיימרים לחזות העתידות, האסטרולוגים.

מוֹדִיעִם לֶחֳדָשִׁים - האסטרונומים הצופים במהלך כוכבי השמים, המחשבים את מולד הירח.

מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ - הם שינסו לעמוד ולהושיע אותך מהדברים שיבואו עליך.

שמירת האביב בלוח הירחי בישראל
בלוח הירחי כל חודש הוא בן כ 29 ימים, ולכן בכל שנה ישנן 10-11 ימים המצטברים לכדי חודש מדי שלוש שנים. בכדי לשמור על תחילת השנה בחודש ניסן משתמשים ב׳לוח המטוני׳, הוא שיטת עיבור פגאנית שמקורה בבבל, ככל שמות חדשי השנה, ובה מוסיפים חודש אדר ב׳ 7 פעמים בכל 19 שנים. בשיטה זו יום השויון האביבי מתרחק בכחודש מתחילת השנה.
 
העדה הקראית גם היא מקיימת את הלוח הירחי המעובר אם כי שיטת חישוב האביב שונה, גם היא מתעלמת לחלוטין מהתופעה אסטרונומית הידועה והמדוייקת, שכן יום השויון האביבי הוא נתון אסטרונומי קבוע. חכמי העדה תולים את תחילת האביב במציאת שיבולי שעורים בשלות, אחריהן מחפשים שליחי העדה ברחבי הארץ, משלא נמצאת שעורה בשלה מעברים הם את השנה. כל זאת בהסתמכם על דברי משה ע״ה לאחר מכת הברד: וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל: (שמות ט, לא), שלא השאיר מהיבולים הללו דבר, ובכלל בא להזהיר מפני מכת הארבה שתחסל גם את הכוסמת והחיטה שמבשילות מאוחר יותר: וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה: (לב).

 

ההשתלטות על לוח השנה הכהני

 

מלכתחילה מטרת הפרושים היתה להחליף את מוסד הכהונה, המיוסדת על בחירה בלעדית של ה׳ באהרון וזרעו, בסדר חברתי חדש שבסיסו דת אחרת. חפצם של חכמים־להרע אלו עלה בידם לאחר חורבן בית שני על ידי החלפת תורת משה שכתב ב׳תורה׳ אחרת, שבאמצעותה דחקו לשוליים את הכהונה, שהיתה אמונה על לימוד והוראת התורה ושמירת זמני הקודש. יד אחת עשו עם השלטון ופטרו עצמם מכפיפות לכהונה ואף התגברו עליה, ולקחו לעצמם סמכות לפרש את התורה ומצוותיה כשיטתם, על ידי שהעמידו את ריבונותם האנושית במוקד היצירה. ״עת לעשות לה׳״ הם אמרו, ועוותו את משמעותו האמיתית של הפסוק, והוא הצורך בהחזרת לב העם אל התורה הכתובה ותיקון החבלות בה, שעשו הם עצמם.

מבלי מורא השתתפו בעבודת המקדש ולקחו לעצמם חירות פרשנית שנשענה על ׳מסורת אבות׳, רק לא ציינו שהמקור למסורת זו בבית אביהם בבבל. במקביל, דאגו לצמצם את לימוד התורה הכתובה, והיתה ידם עם השלטון שאסר לקרוא בתורה, החרים את הספרים והרג את מי שסרב לכך. לא עוד נבואה, שירת הלל, תפילות וקינות, לא עוד צולחת רוח הקודש, או מתגלים מלאכים. לא במקרה ההחלטה לחתום את מסגרת 24 ספרי התנ״ך הוותה איסור עקיף ליצירת ספרות קודש.

לוח השנה המקראי שהוחזק ביד הכהנים עמד כסלע־נגף בדרכם ליצירת הנהגה מחייבת, שהרי שמירת המועדים הקפדנית היתה תלויה בפעילות הכהנים במקדש, כך מעידות ׳מגילות המשמרות׳ ומתארות עשרות שנות פעילות של 24 מחלקות הכהונה באותו סדר שסידרן דוד המלך ע״ה (דברי הימים א כד).

אם כן, לא רק את הכהנים הצטרכו לסלק ולהרחיק מן ההנהגה אלא גם את ספרי הקודש העוסקים בחישוב הזמנים והפכו את הספרים המעידים על הזמן המקודש - כספר חנוך וספר היובלים ל'ספרים חיצוניים' שהקריאה בהם נאסרה או נזכרה רק לגנאי ולהפחדה: ״אין לקורא בהם חלק לעולם הבא״, ועוד נדבר בזה בסוף דברינו.

הספרות הכהנית שנכתבה בזיקה מובהקת לבית צדוק: מגילת המקדש, מגילת מחלקות הכהונה ומגילת המועדים ועוד, קידשה את הזמנים על פי לוח בן 364 ימים בשנה המחולקים ל־12 חדשים ובהם חמישים ושתים שבתות. בלוח זה כל מועד חל ביומו הקבוע בשבוע ולא יסור ממנו בהתאמה לארועים מכוננים בחיי האבות כפי שמעיד ספר היובלים. הכהנים לבית צדוק האמונים על הנחלתם ושמירתם של כתבי הקודש שהועתקו ונלמדו וקויימו למעלה מאלף שנים, לא ויתרו בנקל על ספריית כתבי הקודש המסורה בידיהם מימי חנוך ועד לימים בהם אולצו לקיים את המועדים על פי הלוח הירחי. 

למרבה השמחה גם על כך יש עדות כתובה. לאחר העזיבה יצרו קהילת קודש שיסודותיה מעוגנים ב׳מגילת עדת הצדק׳ שמהותה ושמה שובשו במנזר האקדמי לשם בעל זיקה נוצרית ׳ברית דמשק׳. מדובר בעדות מהימנה וחשובה ממקור כהני ישראל ולמתבונן הישר נקל להבין היא אחד מהכתובים החשובים מהתקופה החשוכה ההיא. אך טבעי הוא שעם השתלטות ההגמוניה הפרושית עזבו הכהנים את עבודתם בקודש, וזאת לא לפני שרוקנו את כתבי בית המקדש והחביאו את המגילות במערות קשות לגישה במדבר יהודה, שם יד האלהים והאקלים היבש הותירו רבות מהן ללא פגע.

בספריית מגילות הקודש שהוחבאה נמצאו עותקים רבים של ספרי התנ״ך המוכרים לנו כיום בנוסף לעותקים רבים מספר היובלים, ספר חנוך, צוואות ומגילות פנים־כהניות יחידאיות העוסקות בפעילות במקדש. רק עיסוק אינטנסיבי בכתבי הקודש והעתקות רבות של הכתובים יכול להסביר את מספר העותקים הגדול שנמצא במערות. אלו הנתונים הרשמיים: תהלות - 36, דברים - 26, חנוך א' - 25, בראשית - 24, ישעיהו - 21, ספר היובלים - 21 שמות - 18 ויקרא -17, וידבר - 11 מתרי עשר הנביאים - 10, דניאל - 8, ירמיהו - 6, יחזקאל - 6, איוב - 6, שמואל - 4.  פרופסור עמנואל טוב, חוקר ידוע של המגילות ונוסח המקרא אמר בראיון לנחמיה גורדון: ״רק בקומראן יש נוסחים שונים מתקופות שונות. בכל האתרים האחרים, כמצדה ופוסטאט שבמצרים, יש רק נוסח אחד של תקופה אחת״. 

עם הכתובים הללו נמצאו מגילות העוסקות במובהק בפעילות במקדש בצמידות לתורת הכהנים שבספר ויקרא, ששייכותן לא תיתכן מחוץ לחוג הכהנים: כאמור מגילת מחלקות כהונה, מגילת מועדים, מגילת המקדש, מגילת מבנה המקדש (כתבתבנית המקדש שניתן לדוד מלכנו), מגילת הברכות, מגילת קורות ישראל ובנוסף צוואות יעקב ובניו, וצוואות שושלת לוי. אין בנמצא מגילות דומות להן באף אחד מאתרי המגילות השונים בארץ ובעולם.

במערות אחרות נמצאו מגילות השייכות לדת אחרת, אלו כתבי הכת הותיקה, כת האיסיים הסודית והחתרנית שעסקה במיסטיקה, כשף והתקשרות עם כוחות רוחניים שליליים. קהילת גברים בעלת תנאי קבלה והתנהגות מחמירים קרובים למסדרים קיצוניים בנצרות. מסיבה חתרנית בעליל, מבקשים חוקרים  להכליל את כל הממצאים מאזור ים המלח כ׳ספרי קודש׳, אך נקל למשכיל בכתבי ישראל הטהורים והמזוקקים להבדיל בין הכתובים.

עינינו הרואות, אנשי הרוח באקדמיה הם עושי דברם של הפרושים וממשיכי דרכם. הם אלו שמרחיקים את העם מן הקודש באותן שיטות ממש, מאז ועד היום.

ומה קרה אז? מלבד ספרי יוסיפון והמשנה אין עדויות בדבר מהלך החלפת הלוח שהתרחש אי שם בחור השחור הספרותי שבין הקמת הבית השני לבין המאה ה-5, ולכן לא נקבל את ׳ההיסטוריה המקובלת׳, אך ראוי להביא את הדברים רק על מנת להראות את זדונם של העוסקים במלאכת החבלה בקודש, ואוילות מקבליה.

 

הסיפור אומר, שר' עקיבא קבע ש״כל הקורא בספרים החיצוניים אין לו חלק לעולם הבא״ (סנהדרין י) הוא זה ששכנע את ר' יהושע לקבל את מרותו של רבן גמליאל כמכריע בדבר הלוח הירחי אותו ביססו על עדות אנושית לא מהימנה, תצפית, ולא על חישוב קבוע וידוע מראש שהתורה מייעדת לכל מועד: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם (ויקרא כג, ד) לדברי אותו עקיבא שכתב את התורה: 'אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אתֶם בין בזמנן בין שלא בזמנן. ר' עקיבא פסח על המילה במועדם המפורשת בפסוק והפך את המילה אותם [את המועדים] למילה אתם [בני האדם הקובעים]. (בבלי ראש השנה, כה ע"א) ואיך שכנע? ר' יהושע סירב ללוח כאשר רבן גמליאל הנשיא כפה עליו לצאת ממקומו ביום הכיפורים כדי להפגין הריבונות של הלוח החדש, ור' עקיבא שביקש לנחמו, דרש לפניו ואמר לו: הרי הוא אומר (בתורה, ויקרא כג) אתם אתם אתם ג' פעמים: אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין בלשון הזה, אמר לו עקיבא נחמתני נחמתני (בבלי ראש השנה, כה ע"א).

שומו שמים! היש מתנחם מדברי כפירה כאלו?

bottom of page