וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים הוּא זִמּוֹת יָעָץ לְחַבֵּל

חבלות נוסח המסורה של התורה

נוסח התורה שבידנו שונה על ידי גוף מחבל
השם "מסורה" מגיע מלשון מסירה בהקפדה מדור לדור, וגם מלשון ספירה שכן בעלי המסורה היו סופרים את אותיות המקרא, תיבותיו ופסוקיו, ומבחינתם אין לשנות מהגרסה הסופית שתיקנו אפילו אות. חשוב לדעת - נוסח המסורה הוא היסוד לחוקות הבעל-פה והלכותיה. מוסרי המסורה דרשו כל תג ותג שבמקרא ולא תתקיים חוקתם מבלי שמירה מעולה על נוסח המקרא.

העיסוק במסורת המקרא התנהל במשך מאות שנים והוא פרי עבודה קיבוצית ענפה: "בעלי המסורת היו למאות ולאלפים, דור אחרי דור, כמה שנים. ולא נודע זמן התחלתם, גם זמן חתימתם". (אליהו בחור, בהקדמה לספרו "מסִרת המסֹרֵת"). עיסוקם כלל: החלטה על הספרים שיכללו בתנ״ך, חלוקתו לפרקים, חלוקה לפסוקים, חלוקה לפרשיות, ניקוד, הוספת טעמים, הסרה או הוספה של האות ו׳, שימור אותיות זעירא, רבתי ואותיות תלויות, (תופעות שהן לא יותר מטעות סופר) ובהמשך חלוקת התורה לפרשות. אחד ממפעלם היה חילופי כתיב וקרי(א) והכריחו קריאת השינוי שעשו, ולא את הנוסח המקורי, כאילו ידעו הם טוב יותר מאלהים חלילה מה צריך להכתב בו, ומפליאה התעוזה לשנות דבר ה׳.  

חבלות במבנה 

הוצאת ספר יהושע מן התורה
חלוקה לא נכונה לפרשות - המעוותת הבנת סיפורים בשלמותם.
חלוקה לא נכונה לפרקים - תחיבת פסוקי התחלת סיפור בסיום הפרק קודם ואיבוד גבולות הסיפור.
פרשות פתוחות וסגורות - קביעת גבולות פרשיות שאינה נצרכת.
הוספת טעמים כמפסקים - הגורמים להבנה לא נכונה של הפסוקים אך מבלעדם לא תתקיימנה הלכות הבעל פה.


חבלות בתוכן
 

הוספת קריא ללא הצדקה - שהוא למעשה חבלה רבתי, מדובר בהחלפת מילות התנ״ך וזו כפירה בדבר ה׳.
ניקוד לא נכון הנובע מחוסר הבנה, שכן הנקדנים לא היו מבארים.
הוצאת את ספר יהושע מגבולות התורה
במאמר מקיף בררנו את מעמדו של ספר יהושע, ממשיך דרכו של משה להבאת העם לארץ ישראל וכיבושה מיד עממי כנען. מלבד ההקשרים הסיפוריים החזקים והגיון גבולות התורה, שלא תסתיים אלא עם הנתחלות העם בארצו כמובטח לאבותינו אברהם, יצחק וישראל, ניתנו מצוות נוספות מידי ה׳ אל יהושע. קראו על כך כאן.

בנוסף לספר יהושע שני פרקיו הראשונים של ספר שופטים, סיפורי כיבוש והתנחלות נוספים ותאור מותו של יהושע בפעם השנייה, באותם המילים. גם עדות ה׳ על השארת אוייבים לנסות בם את ישראל לדורי דורות, אחד המאמרים החשובים לחיי ישראל בעתיד? חקירת 2 הפרקים הראשונים שבספר שופטים הביאה לגילוי גבולות התורה האמיתיים קראו כאן.
חלוקה לא נכונה לפרשות שבועיות - המעוותת הבנת סיפורים בשלמותם
לאחר שהתברר כאן שספר יהושע ושני פרקי שופטים הנם חלק בלתי נפרד מהתורה, נוצר הצורך להוסיפם למחזור הקריאה השנתי בן 52 פרשות - מספר שבתות השנה בלוח המקראי. החלוקה תומכת בגבולות הסיפורים האמיתיים. לקריאת פרשות השבוע.
חלוקה לא נכונה לפרקים
הכוללת תחיבת פסוקי התחלת סיפור בסיום הפרק קודם ואיבוד גבולות הסיפור

אומרים, שחלוקת התנ״ך לפרקים נעשתה ע״י אבות כנסייה נוצריים במאה השלישת לספירה הכללית, אז נכתבה הוולגטה, תרגום התורה ללטינית. החלוקה הקיימת שרירותית ולא עושה חסד עם תוכן הכתובים, בלשון המעטה, וזאת מסיבות הקשורות בתאולוגיה נוצרית. החלוקה התקבלה על יהודים במאה ה- 12 והתקבעה בספרי התנ״ך בטענה קלושה: נוחות מציאת הפסוקים בתקופה בה הפולמוס היהודי-נוצרי היה בשיאו.

 
הוספת הטעמים ככלי פיסוק
לטעמים אשר הומצאו על ידי פרושים מבבל מצאנו סיבות מקלקלות ולא בונות:

1. לטעמים יש כח פיסוק שמטֶה את כוונת הפשט, כדוגמת המקף, שלו יש כח מחבר בין מילים ושימוש בו הופכם לצירופים כבולים, וזו הנחייה פרשנית ברורה.

2. הכבדה על הקריאה - בנוסף לניקוד על כל מילה יש לפחות טעם אחד. לקורא הלא מלומד מתייגע ללמדם, והם מרחיקים את הלימוד וממאיסים את הקריאה השוטפת והצחה, בבחינת מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה.

3. הטעמים הם גם הוראת ניגון שאינה תמיד ברורה להבנת המאזין הלא בקיא ומביאה להרגשת סתימות ושעמום. האזנה לקריאה קולחת של הכתובים עדיפה לאוזן ולשכל, ואף מצווה: הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (דברים לא, יב).

4. השם ׳טעמים׳ הנו יומרני ומתריס. כי בא לומר שמילות התורה תפֵלות מחוסר טעם, ולא ניתן לדבר זה יד.
מחיקת מועדים מהתורה
1. העלמת ימי בכורי תירוש ויצהר -  כוללת בתוכה ביטול ימי מקרא קודש ושתי ספירות שבעת שבועות.
2. מועד קרבן העצים הוצא מספר ויקרא - מוכח מספר נחמיה ומן המגילות
 
על קיומו של מועד קורבן העצים למדנו מספר נחמיה, אך למרות הכתוב, קורבן העצים אינו מוזכר בתורה. מדובר בשני אזכורים לקרבן העצים ולא אחד, מעידה כפולה של מנסחי המסורה שלא השכילו להוציא את הראיות שמעידות על חבלתם את כתובים.
לקרבן העצים כבר מצאנו עדים רבים, כספר היובלים, ומגילת המקדש, מקטעי מגילות ואף רמזים בתורה נמצאו, ואין ספק לגבי אמיתתו, אלא שלא ידענו היכן מקומו בתורה עד שמצאנו את העֵד החשוב, מקטע
ממגילת ספר ׳ויקרא׳ ובו מקום הצווי בספר התורה, לאחר פרשיית המועדים בפרק כג׳. קראו על כך כאן
הזזת פסוקים ממקומם

שינוי מיקום פסוקים נועד להתאים לרעיונות המצויים במדרשים או ברעיונות שהתגבו בספרי ההלכה:

בנוסח המסורה מכוונים לזאת: אלהים לא רוצה שיהיה האדם לבד ומביא אליו את החיות, כביכול כדי שימצא לו זיווג מהם חס וחלילה, ולאחר שלא מצא לו האדם עזר כנגדו ברא לו האלהים אישה. ודברי כפירה וזימה ותבל המה:

 

 

[ב,יח] וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ׃ [ב,יט] וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ׃ [ב,כ] וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ׃  

החזרת הפסוק למקומו מראה את סדר הדברים הבריא, ראשית האדם קורא שם לכל החיות ורואה אותם זכר ונקבה, וראה עצמו בבדידותו, אליה האלהים התייחס מיד, והביא אליו את האשה, שלא כמו החיות נוצרה מגופו ממש, לאחר שכבר היה שלם בגופו ובתודעתו.

[ב,יט] וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ׃ [ב,כ] וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ׃ [ב,יח] וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ׃ [ב,כא] וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה׃ 

תחיבת פסקה למקום זר
פרשת תצווה מתחילה בשני פסוקיו האחרונים של פרק כז׳, מייד לאחרי הצווי על חצר המשכן. על משה לצוות על בני ישראל להביא שמן זית להעלאת נר תמיד שיערך על ידי אהרן ובניו, אולם עד כה ה׳ טרם בחר באהרן ובניו לכהונה, רק מלאחר מכן בתחילת הפרק הבא משה מצוּוה להקריב אליו את אהרן ובניו לכהונה, ועל הכנת בגדי הכהונה, ולכן יש לצפות שהצווי על העלאת נר התמיד (שהיא המנורה) תבוא במקום מאוחר יותר, לאחר שנבחרו אהרון ובניו לכהן, ובתוך עניין הוראות הכלים שבקדש הקדשים.  בין כה וכה נוכל להבין את העוקץ שבהתחלת פרשה חדשה בעניין לא גמור ולא קשור, ללא פתיחה מקובלת ׳וידבר ה׳ אל משה לאמור׳ שכך בחרו מחבלי המסורה לתת סימן וזכר למעשיהם.

 

אחת הסיבות לכך היא שנאת החכמים את הכהנים וזלזולם בהם השזור לכל אורך חלוקת התורה לפרשות. הדבר נובע מרגשי נחיתות עמוקים, שהרי ׳חכמים׳ לא נבחרו לשרת בקודש ולא להורות את ישראל, רק לקחו לעצמם המשרה מאהבת השררה והכבוד המדומה, ומאז ועד עתה פועלים בכל כוחם להקטין ואף להעלים את חשיבות תפקיד הכהנים וייחוסם. הלא צווי על הבאת השמן בן שני פסוקים הוא, ולאחריו עניין חדש וארוך על הבחירה באהרן לכהן ובגדי הקודש, ומדוע לא יתחילו הפרשה בעניין חשוב זה? ויש להשיב חרפתם על ראשם.

 

 [כז,יח] אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים וְקֹמָה חָמֵשׁ אַמּוֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וְאַדְנֵיהֶם

נְחֹשֶׁת: [כז,יט] לְכֹל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן בְּכֹל עֲבֹדָתוֹ וְכָל יְתֵדֹתָיו וְכָל יִתְדֹת הֶחָצֵר נְחֹשֶׁת: 

פרשת תצוה [כז,כ] וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: [כז,כא] בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר :לִפְנֵי יְהוָֹה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  

[כח,א] וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן:

התיקון לחבלה

חלוקה לא נכונה לפסוקים
ממצאי המגילות אישרו את הידוע - התורה נכתבה ללא פיסוק, ניקוד, טעמים או חלוקה לפסוקים. בחלוקתם, לעתים הפסיקו המחלקים את הפסוק במקום הפחות מסתבר מבחינת פשט הכתוב ועניינו.
החליפת אותיות​
דוגמא: וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַכְתּוֹ:

בספר שמות מוזכרת אותה הוראה אכזרית לגבי פדיון פטר חמור, פעמיים: וְכל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ: (שמות יג, יג) וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ: (שמות לד, כ)

הנה ההוראה האמיתית מתבררת מהתורה עצמה: וְאִם כׇּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קרְבָּן לַיהוָה וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ: (ויקרא כז, יא) ועוד אחת, שתיים מול שניים: אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה: (במדבר יח, טו)

ומי יאמין כי אלהינו כה אכזרי ויתן מות חיה בכזה אופן ושלא לצורך קרבן או אכילה, רק מעשה חסר תכלית שכולו הפסד וצער? ואיך התיישב על דעתם של כל מקבלי הרעיון על נספחיו ומסורותיו רעיון ׳וערפתו׳ עם ׳אל רחום וחנון׳? איך? ואיך איש לא התקומם על זאת מלבד חכם אחד? החכם מרדכי בן יוסף סולטנסקי בספרו ׳תיטיב דעת׳.
ערבבו חלקי פסוק
1.

בתורה מוצגת העמדה הזו בדמות אזהרה מפי ה׳ לקין טרם יהרוג את אחיו: וַיֹּאמֶר יהֹוָה אל קָיִן לָמה חָרָה לָך וְלָמה נָפלוּ פָניךָ: הלוֹא לַפֶתַח חַטָאת רֹבֵץ אם תיטִיב שְׂאֵת ואתה תמשֹל בו ואם לא תֵיטִיב ואליך תשׁוקתוֹ׃ (ד, ז)*

הצבעים מבהירים את הערבוב הלא הגיוני בעליל של חמשת חלקי הפסוק בסידור המסורה, לעומת הסידור הנושק ביותר לכוונת התורה בעינינו.
מסורה: הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשל בּוֹ
מתוקן: הֲלוֹא לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאַתָּה תִּמְשל בּוֹ וְאִם לֹא תֵיטִיב וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ׃ 
 

כי החטא מגיע ממקור חיצוני לאדם, רוצה לומר אלהינו, שהחטא רובץ לפתחך וככזה אינו מגיע ממך. אם תבחר בטוב הלא שאתה תמשול בו ותסלקו מעליך, ואם לא תבחר בטוב תהיה אליך תשוקתו, ובזה מצייר את החטא כבעל רצון ומשתוקק לאדם, ההיפך מהמחשבה ההלכתית בה יצר טוב ויצר רע משתוללים בלב פנימה, עד לנצחון האחד ללא יכולת האדם למשול בו. 


2. הפסוק עוסק בנגעי צרעת הבגד, אולם נכנס לסופו חצי פסוק הקשור לנגעי הגוף בלי ספק. לא ידענו מאין בא משום שאין זו העתקה כפולה, רק היסח דעת של עורכי המלל. ​וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה לֹא הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ וְהַנֶּגַע לֹא פָשָׂה טָמֵא הוּא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ פְּחֶתֶת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ׃ [ויקרא יג, נה]
תיקוני ניקוד
לעתים נפלו טעויות ניקוד בכתובים. את הניקוד המקורי הצבנו בסוגרים {מסולסלות}

1. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מָלְאוּ {מִלְאוּ} יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהוָה (שמות לב, כט). הרי הלויים כבר מילאו ידם ע״י הריגת החוטאים, ואין צורך לצוותם לעשות זאת שוב. 

2. יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאׇהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ: (בראשית ט, כז) הפועל המוזר מתפרש לרוב בהקשר ליופי, לומר בני יפת יפי מראה הם, ולא נתקלנו בפועל כזה באף מקופ במקרא. ובאמת מדובר כאן בעניין פיתוי, והניקוד הנכון הוא: יִפָּתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת: (יפת יפותה בעתיד על ידי אלהים אחרים, ולא יהוה כברכתו של נח את שם. ומצאנו את הפועל מלשון פיתוי: פִּתִּיתַנִי יְהוָה וָאֶפָּת: (ירמיהו כ, ז) וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי: (איוב לא, כז)

3. וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם: (בראשית כד, יב) בניקוד זה, עבד אברהם מבקש שאלהים יקרה לפניו דבר מה, לעומת הבקשה האמיתי שיקרה ה׳ בעצמו (כלומר שהשגחתו להיה ניכרת) ולכן הניקוד הנכון הוא הִקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם:

 
שיכולי אותיות
דוגמא: וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּכֹרָה:

לאחר שהלוים הורגים בעושי העגל עובר אליהם תפקיד הלוייה במקום בכורות ישראל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהוָה כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּכֹרָה: (שמות לב, כט)  את המילה בְּכֹרָה החליפו בבְּרָכָה, ובאמת שלברכה אין כאן קשר, כמוסבר: וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כׇּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: (במדבר ג, יב).

על אנשי המסורה - שבתאי בן יום טוב אבן בודד
כי אנשי המסורה כל עסקם מניין האותיות שבכתבי הקדש, ולא ברוח דעת, ולא בדרישה וחקירה, ומה הועילו במניינם? לא הועילו אנשי המסורה במלאכתם ולא זאת בלבד כי גם הרעו לנו, מפני שהמון קוראי מקרא ודורשיו בישראל סומכים על המסורה ומניינה וכל הבא לתקן את המעוות שיצא מתחת ידיה אין לו שומע מאתם.